המספריים של יעקב: כשאולמרט ושריד עוד היו באים להסתפר
כבר 50 שנה מטפח יעקב הספר את הפדחות של תושבי שכונת רחביה היוקרתית בירושלים. פרופסורים, שופטים, פוליטיקאים ושרים - כולם זכו אצלו לטיפול ואפילו לעצה טובה. גם היום החלל הקטן שברחוב עזה נשאר כמו ביום הראשון. רק השפמים נעלמו מהנוף
בשכונה מכנים אותו "יעקב הספר". הוא טיפח את זקנו הצחור של פרופ' מרטין בובר, גזם את שפמו העבות של פרופ' הוגו ברגמן, ליטש את שפמו של זלמן שזר וחפף את שערו המקליש של הסופר חיים הזז. הראשון לציון הרב יצחק נסים הסיר בפניו את הכובע , ועמיתו הרב הראשי איסר יהודה אונטרמן - את הצילינדר הרבני. לגימנזיסט יוסי שריד הייתה אז בלורית מקורזלת, כמו לסטודנט למשפטים המרכיב משקפי קרן שחורים, הלוא הוא אהוד אולמרט.
יעקב כהן במספרה
צילום: שימי נכטיילר
הלקוח המתמיד והנאמן ביותר הוא הרב הראשי לחיפה שאר ישוב כהן. הרב, שהיה נזיר בילדותו, שבר את נדרו והסתפר בנעוריו אצל יעקב והוריו ברחוב דוד ילין. מאז שנפתחה המספרה ברחוב עזה התמיד הרב כהן, שהיה סגן ראש העירייה, להסתפר ולטפח את זקנו אצל יעקב. לפני כ-30 שנה הוא נבחר לרב הראשי וראש אבות בתי הדין בחיפה ועבר לעיר הכרמל, אבל גם אם מחליפים עיר ומחליפים דירה לא מחליפים ספר; גם לאחר 30 שנים בחיפה הוא מקפיד להסתפר בקביעות
אצל יעקב.
הסצנה היאפית-סטודנטיאלית שהתפתחה ברחוב עזה לא חדרה למספרה הוותיקה. פעם הגיע אל יעקב סוכן לציוד מספרות והציע לו להחליף את הכיסאות שקנה מיד שנייה לפני יובל שנים בערכת ישיבה מודרנית. "השתגעת?", הזדעזע יעקב. "על הכיסא הזה ישבו נשיאים, ראשי ממשלות, רבנים ראשיים, שרים, שופטי בית המשפט העליון, סופרים, חתני פרס ישראל וגם חתן פרס נובל. אלה הכיסאות הנוחים והטובים בעולם, היום לא מוצאים כאלה".
עזה שטראסה
הסיפור של יעקב הספר התחיל לפני כ-80 שנה, במספרה כמובן. לאבא מנשה ולאמא רחל הייתה מספרה מיתולוגית ברחוב דוד ילין בשכונת זיכרון משה, סמוך לקולנוע אדיסון עליו השלום. אדון מנשה סיפר את החרדים מצפון העיר, וגברת רחל סיפרה את הנשים והילדים מאחורי הפרגוד.
אהוד אולמרט ויוסי שריד. אז היה מה לספר צילום: ארכיון מעריב
כשהיה בר מצווה הוא הפך לפרח ספרים בתור סטאז'ר של הוריו, וכנער כבר היה בעל מקצוע מן המניין. סמוך לנישואיו החליט יעקב לפרוס כנפיים. הוא רכש בדמי מפתח מספרה של ספר קשיש ברחוב עזה 20 והיה לעצמאי.
רחביה של לפני 50 שנה הייתה שכונה אריסטוקרטית. סביב המספרה התגוררו ראשי המדינה ואבות הציונות, כל שופטי בית המשפט העליון, כמעט כל הסגל האקדמי הבכיר של האוניברסיטה העברית וצמרת עובדי הציבור. זו הייתה שכונה ייקית. לרחוב עזה קראו 'אסה שטראסה', במבטא גרמני.
היום, אם מסתכלים מהוויטרינה אל הכביש רואים רק פקק אין סופי של מכוניות. אז בקושי עבר שם קו 5 של חברת "המקשר", ופה ושם חלפה איזו סוסיתא או לארק סטודבייקר. המדרכות, לעומת זאת, היו גדושות בהולכי רגל, שהסירו את המגבעות בקידה עמוקה כשפגשו איש את רעהו.
הרחוב היה המרכז המסחרי והקניון של אז. מימין למספרה רחשה חנות הדגים והעופות של גברת רוזנצוויג (אמא של "בני דגים"). בחצר מאחוריה הייתה המרפדיה של האנס אופנהיימר, בהמשך הגלנטריה של אוטו קהאן, חנות החשמל של גברת שטיינברגר וחנות המשקפיים של אחותה, גברת נתנזון.
על הגדר ממול הפעיל אדון לוברבוים בית ממכר עיתונים ומגזינים, ולידו הגברת נרקיס שיווקה פרחים. בין כל הייקים היו גם שני בוכרים – אדון בבאיוף הירקן, היכן שהיום שוכן בוטיק הירקות היוקרתי של יום טוב, ובן דוד הקצב, שהיה ממוקם בסניף בנק הפועלים של היום.
במקום "מפגש הזיגמונים" היה קיוסק לגזוז וסודה, ובמקום ה"קופי שופ" הייתה צרכנייה של ההסתדרות. "גלידריית מטודלה" הייתה הגלנטריה של גברת אהרון. הסושי בר של היום היה אז "קפה טעמון" של גברת שפורן, ומתחת לביתו של ביבי נתניהו הייתה המכולת של אדון לחמי.
במקום "קפה יהושע" הייתה מכולת בשם "פת לחם", ולידה – היכן שהיום המסעדה הסינית – מכולת מתחרה. העיר כולה נגמרה במרחק של כמה דקות משם, בחומה שבממילא, ואחריה היו רק שטח ההפקר והלגיון הירדני.
היחיד שהרב מסיר בפניו את הכובע
עם המספרה רכש יעקב את הקליינטורה המכובדת. המספריים לא רעדו לו בהתחלה, כי בימים של טרום טלוויזיה הוא לא תמיד ידע לזהות את האח"מים. בשנים הראשונות הגיעו בעיקר הפרופסורים, ביניהם גדולי הפילוסופים, כמו מרטין בובר והוגו ברגמן, שהיה נשיא האוניברסיטה העברית.
המספרה של יעקב בירושלים צילום: שימי נכטיילר
כמו הפרופסורים, כל שופטי בית המשפט העליון בראשית המדינה היו תושבי רחביה. השופטים העליונים המנוחים משה זילבר, יואל זוסמן, יצחק אולשן ושמעון אגרנט, ומנחם אלון, ייבדל לחיים ארוכים - כולם חלפו תחת אצבעותיו. "אצל חיים כהן, שהיה היועץ המשפטי לממשלה ואחר כך שופט עליון, כמעט לא היה מה לספר, אבל אצל יורשו אהרון ברק הייתה רעמת שיער מכובדת", נזכר יעקב.
מבין האקדמאים והשופטים, הראשון שהקנה ליעקב הספר את פרסומו הארצי היה דווקא רב, הראשון לציון יצחק נסים. כשהאפיפיור הגיע לישראל לביקור היסטורי ראשון בראשית שנות השישים סירב הרב נסים לקבל את פניו ולפגוש אותו. פרצה שערורייה בינלאומית, ועיתונאי צעיר פרסם כתבה שבה הוצג יעקב הספר כאיש היחיד בעולם שהרב נסים מסיר בפניו את הכובע.
את הרב נסים הכיר יעקב עוד מהימים שהייתה לו חנות סדקית ברחוב דוד ילין, סמוך למספרת הוריו, שם היה הוגה בתורה ומוכר כפתורים. כשנבחר לרב ראשי חבש מצנפת והתעטף בגלימה מוזהבת, עבר להתגורר בטלביה וביקש לבוא למספרה. מפני כבוד התורה התעקש יעקב לערוך לו "ביקור בית", ארז את המספריים, המסרק ומכונת התספורת וטיפל ברב בביתו – וכך נהג עד יום מותו.
כשהציע יעקב לספר באותה הזדמנות גם את הבן מושיקו, שהיה אז סטודנט צעיר וחבש ברט שחור, הוא סירב, ובא להסתפר במספרה ברחוב עזה כאחד האדם. יום אחד, אגב תספורת, סיפר מושיקו - שהיה אז בן 23 - כי ראשי הציונים הכלליים יוסף ספיר ושמחה ארליך מציעים לו מקום בכנסת והוא מתלבט. יעקב הספר עודד.
משה נסים נבחר לכנסת והיה חבר הכנסת הצעיר ביותר בהיסטוריה. בהמשך דרכו הוא כיהן כשר המשפטים, כשר המסחר והתעשייה וכשר האוצר. לאורך כל שנות פעילותו הפוליטית ועד עצם היום הזה מתמיד נסים להסתפר ולהיטיב את שפמו אצל יעקב הספר. ייתכן שיש בכך סימן לברכה: נסים כבר חצה את שנות השבעים לחייו ומגיע ממשפחה בעלת גנים של התקרחות, ולמרות זאת מתנוססת על ראשו אחת הבלוריות המרשימות בישראל.
מועצת החכמים
קליינט מיניסטריאלי מושבע נוסף היה השר הנצחי ויושב ראש המפד"ל ד"ר יוסף בורג. לאורך עשרות שנים שבהן כיהן כשר הדואר, שר הדתות, שר המשטרה וכמובן שר הפנים, ועד יום מותו, הגיע ד"ר בורג באופן סדיר להסתפר אצל יעקב.
ד"ר יוסף בורג צילום: ארכיון מעריב
והיו עוד רבים: הרמטכ"ל חיים לסקוב, שלא היה ירושלמי אבל קפץ לתספורת כאשר בא לבקר את חמותו שגרה בשכונה; טדי קולק, כאשר היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה; הרמטכ"ל והארכיאולוג יגאל ידין; מנכ"ל משרד החינוך והתרבות יעקב שריד; שר המשפטים פנחס רוזן, שעוד נקרא אז פליקס רוזנבליט, ויורשו בראש המפלגה הפרוגרסיבית שר התיירות משה קול.
גם יוני נתניהו המנוח, גיבור אנטבה ואיש סיירת מטכ"ל מרחוב מטודלה, הסתפר אצל יעקב. פעם הוא בא עם אחיו. עד היום יעקב אינו יודע אם היה זה ביבי או עידו.
פעמים רבות השתמשו הלקוחות ביעקב כמסלול עוקף לשכה או ככלי לקיצורי דרך אצל השרים. מי שהיה זקוק לשר הפנים ד"ר בורג היה אורב לו במספרה ומוצא אוזן קשבת. מי שלא קבלו את בנו לגן או לבית הספר היה ממתין לרב כהן, סגן ראש העירייה דאז והממונה על החינוך וסוגר עניין.
מי שרצה רישיון למרפסת היה מחכה לממונה על התכנון והבנייה, סגן ראש העירייה יוסף גדיש. מתוחכמים יותר השתמשו ביעקב כסניף דואר, ומסרו דרכו הזמנות לבר מצווה או פתקים עם בקשות שונות ומשונות לאח"מים.
התור אצל יעקב תמיד היה ארוך, ועוד לפני שהייתה טלוויזיה בישראל התנהלו במספרה תכניות "פופוליטיקה". הממתינים ישבו על כיסאות הפורמייקה ובאורח פלא תמיד שם הורכב פאנל מאוזן, שכלל מפא"יניק תורן, חרותניק תורן, דתי וחילוני. מישהו היה מדפדף בעיתון "מעריב", שהיה רטוב, משומן ומלא שרידי שיער, קורא כותרת וזורק הערה.
לקוח אחר היה מגיב, ומיד פורץ ויכוח פוליטי קולני. יעקב עם המספריים והתער, כמו דן מרגלית, היה מנסה להשתיק. כאשר המסתפר התורן היה מפנה את מקומו לבא בתור, היה זה סימן להחליף האייטם.
היום התמעטו התורים, אבל מדי פעם מתכנס במספרה פרלמנט מסתפרים ירושלמי של מספרי סיפורים נוסטלגיים. ליעקב הספר אין שום תעודה או דיפלומה המעידה על השכלתו, אבל מאחוריו 60 שנות לימוד ללא הפסקה, כמעט בכל נושא אפשרי. עשרות אנשים הסתפרו אצלו מדי יום בעשרות השנים האחרונות ועם כולם הוא מפטפט, מחליף מידע, לומד ומלמד.
ד"ר בורג הגדיר פעם את שיא האינטליגנציה כידיעה בסיסית בכמה שיותר תחומים - זהו יעקב כהן. עם הרבנים הוא מדבר דברי תורה, את הפרופסורים הוא מדובב כל אחד בתחומו, עם הפוליטיקאים הוא משוחח על מדיניות, עם העיתונאים על פוליטיקה, עם הסופרים על ספרות ועם האמנים על אמנות.
שפם הולך ונעלם
האופנות שהתחלפו מסביב השפיעו על יעקב במתינות: פעם רק הקירחים היו מבקשים תספורת "על האפס", אבל היום יותר ויותר; פעם הצעירים היו מבקשים גילוח למשעי, והיום הם מעדיפים זיפים.
רחוב עזה צילום: פלאש 90
לעומת היציבות בתחום שיער הראש, השפמים הולכים ונעלמים, והיום אין איש אקדמיה שמבקש שפם כמו של הוגו ברגמן. גם המזרחים נטשו, ורק המפד"לניקים שומרים אמונים לחתימת השפם. מה שעוד השתנה הן פאות הלחיים: לפני 50 שנה היו פאות קצרות, בשנות השבעים היו פאות מאורכות ומתרחבות בנוסח לטיני, ועכשיו אנחנו שוב בעידן של רטרו ללחיים חלקות.
גם העיר השתנתה, והיא כבר לא ירושלים הקטנה והאינטימית של שנות החמישים. רחוב עזה, עם הפאבים והמזללות, הוא כבר לא מעוז הייקים; דוד בן גוריון כבר לא ראש הממשלה; צריף הנשיא יצחק בן צבי הפך למוזיאון; אבות האומה שוכנים לבטח בהר המנוחות, או שהם מדדים על מקלם בבתי האבות; הספרים של פעם הפכו למעצבי שיער, והמספרות למכוני יופי.
רק ברחוב עזה 20 הזמן עומד מלכת. גילו של יעקב כהן החליף כבר חמש קידומות וכתפיו שחו, אבל בלוריתו עדיין מתנופפת כבן תשחורת. מי אמר שהסנדלרים הולכים יחפים והספרים קירחים?
הכיסא הישן והטוב הוא אותו כיסא. התער אותו תער. הקולב העתיק עדיין נושא מגבעות, והרדיו המנדטורי הגדול עדיין מנגן. הסינר שעבר אלפי כביסות עדיין פולט נשורת שעירה, ואפילו צלוחית המתכת העתיקה, המתיזה מים באמצעות מפוח, עדיין מרטיבה בלוריות.
איחלנו ליעקב הספר עד 120. הוא השיב, "אבל רק עם המספריים והמסרק". אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם