ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

מה הסיפור של עו"ד שמחה ניר, שמטריף את מערכת המשפט?

עו"ד שמחה ניר מכפר סבא מנהל מלחמת חורמה במערכת המשפטית. הוא תקף שופטים במילים בוטות, הושעה מלשכת עורכי הדין, המשיך לייצג לקוחות, ספג עונש השעיה חמור יותר, אך לא חדל במתקפה על בתי המשפט. אפילו אליקים רובינשטיין איבד את שלוותו: "סגנונו מביש ומבזה". דון קישוט, הגרסה המקומית

שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, ידוע כאדם נעים הליכות. הוא כמעט שאינו תוקף את המתדיינים מולו, נמנע מלהתלהם, לא מבקר את העותרים ושומר על כבודו של המוסד שבו הוא מכהן. אבל אפילו אדם שלו ומתון כמוהו מאבד לעתים את סבלנותו. השבוע הוא חרג ממנהגו ותקף במילים בוטות את הפרקליט שמחה ניר מכפר-סבא. "סגנונו של האיש מביש ומבזה את כותבו ואת מקבליו", הוא כתב בפסק דינו.
 
השופט רובינשטיין לא היה היחיד שאיבד בשנים האחרונות את שלוות רוחו מול האיש שהדיון בעניינו התקיים השבוע בבית המשפט העליון. עו"ד ניר, האיש שעליו נכתבו המילים הבוטות, הצליח להטריף את מערכת המשפט, ולא רק אותה. באין סוף מכתבים, עתירות, מאמרים באינטרנט ובהתבטאויות שלא דופקות חשבון לאף אחד, הצליח שמחה לעצבן לא מעט אנשים.

הוא צפצף על עונשי השעיה שהוטלו עליו, תקף בלי חשבון את בית המשפט העליון ואת מי שעמד בראשו, אהרן ברק, והשתלח בכל מי שנקרה בדרכו. הממסד המשפטי, מצדו, לא טמן ידו בצלחת. לשכת עורכי הדין הרחיקה אותו משורותיה, בתי המשפט ביקרו אותו קשות והשופטים הטילו עליו עונשים.

השבוע, כאמור, נחתם עוד פרק במאבק הבלתי נלאה בין ניר לבין הממסד המשפטי. וכמו בכל השלבים הקודמים, גם הפעם רשם ניר הפסד. אך כפי שהדברים נראים, את המילה האחרונה שלו הוא טרם אמר.

לא ברור מתי ומדוע הפך שמחה ניר מעוד עורך דין מהשורה, שעסק בעיקר בייצוג עברייני תנועה, לגרסה המקומית של מיכאל קולהאס – אותו אביר יגון שיצא למלחמת חורמה באלה שפגעו בו. כך או כך, ביקורתו של ניר על בתי המשפט החלה כבר לפני 20 שנה. הוא התעמת עם שופטים, ביקר את החלטותיהם, נקנס והושעה מלשכת עורכי הדין.

עד סוף שנות התשעים הוא  צבר עשר הרשעות בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין. בעשר השנים האחרונות כבר הפך העימות הזה למלחמת עולם. נראה כי הנקודה שבה הפך העימות בין הפרקליט ניר לבין מערכת המשפט למלחמה, התרחשה בסוף שנות התשעים.

כמו בכל מלחמה, גם כאן הקרב החל בעימות קטן שהחריף והפך לפרשה מורכבת. בשנת 1998 ייצג ניר אדם שהתנהלו נגדו הליכים בבית המשפט לתעבורה באשדוד. ניר, שבאותה תקופה כבר היה מנוסה במאבקים במערכת המשפט – ואף נענש בעונשי הרחקה על תנאי מחברות בלשכת עורכי הדין –  דרש לזמן עדים מטעם התביעה לדיונים.

לגיטימית ככל שתהיה, טענה זו הציתה את הלהבה. ניר ויתר על זכותו להציג ראיות מטעם ההגנה, טען כי מרשו אינו חייב להתייצב כלל לדיונים במשפטו, ואף קבע כי בית המשפט אינו רשאי לשפוט את מרשו. השופטים פחות התרשמו מהדברים, והרשיעו את הנאשם.

ניר ערער על ההרשעה בבית המשפט המחוזי, אך ספג מקלחת קרה. "הנימוק העיקרי לדחיית טענותיו של עו"ד ניר הוא שאין להרשות הפיכת בית המשפט למגרש המשחקים הפרטי של עורך דין הרוצה לספק את גחמותיו", נכתב בפסק הדין שדחה את הערעור. עוד נטען בפסק הדין כי טענותיו של ניר מגוחכות.

לשכת עורכי הדין הגישה קובלנה נגד ניר בגין עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, זלזול ויחס של חוסר כבוד לבית המשפט והפרעה לבית משפט. בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין הרשיע את ניר בעבירה של שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, וקבע כי הוא העלים מידע מהשופטים.

 
בית הדין גזר על ניר שנת השעייה מחברותו בלשכה, והוטל עליו קנס. בכך לא נגמר העימות בין ניר ללשכה. להפך. הוא רק התחיל. לאחר שלשכת עורכי הדין פתחה נגדו בהליכי הוצאה לפועל, שלח ניר מכתב איום לראש ההוצאה ובו כתב: "לא נותר לי אלא להזהיר אותך כי בכל נזק אשר ייגרם לי בתיק זה, אתה תשלם אותו מכיסך הפרטי".

בעקבות מכתב זה הוטל על ניר עונש הרחקה נוסף מהלשכה, הפעם לשלוש שנים, וקנס נוסף, של עשרת אלפים שקלים. ניר, כמובן, לא שתק. הוא ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון. השופטים לא קיבלו את ערעורו.

"המערער נושא אפוא על גבו נטל כבד, והוא כזה לא רק משום מספרן הגדול של ההרשעות, אלא בעיקר עקב העובדה כי מדובר בהתנהגות עקבית הנמשכת שנים, ללמדך כי הוא לא למד דבר מההליכים אשר היו מנת חלקו ולא שינן את לקחם", כתב השופט אדמונד לוי.

מי שחשב שניר יעצור לרגע, יירגע, יביט סביבו ויחדל מהעימות בינו לבין מערכת המשפט – התבדה. ניר מצא קורבן חדש להתקפותיו - פרקליטות המדינה. בשנת 2000 הוא שלח לפרקליטה העובדת בפרקליטות מכתב נזעם: "כאשר המשכת בהפצת השקרים... עצימת העיניים שלך הייתה לידיעה ממש, ובכך הצטרפת גם את אישית למחנה השקרנים מדעת".

במקרה אחר הוא כתב כי בא כוח המדינה "משקר במצח נחושה", ו"עשה מלאכתו רמייה" והוסיף כי "המדינה הלעיטה את בית משפט נכבד זה בשקרים, ורק בגללם היא זכתה במה שזכתה".

ושוב, בריטואל הקבוע, נקרא בית הדין המשמעתי של הלשכה לדון בדברים, ושוב הורחק ניר מהלשכה, הפעם לתשעה חודשים. אבל ניר לא נרתע. הפעם הוא החליט להילחם בהחלטתו של שר המשפטים לקדם שופט תעבורה מסוים.

במכתבו נגד הקידום הוא כינה את השופט "אוטיסט", וכך כתב: "בשמי ובשם חבריי אני מתחנן: הורידו אותו מהגב שלי, הורידו אותו מהגב של כולנו... האם המערכת לא מסוגלת להשתחרר בכוחות עצמה מהנטל הזה?... אני מתכונן להציגו כשקרן; כמעניק יחס של איפה ואיפה – עד כדי מעשי נבלה – לתביעה מחד, ולנאשם מאידך".

הפעם הרחיק אותו בית הדין המשמעתי לחצי שנה. ניר ערער על ההרחקה בפני בית המשפט העליון וטען כי כל התבטאויותיו היו "לשם שמיים". ערעורו, מיותר כמעט לציין, נדחה.

ניר המשיך להתנצח עם לשכת עורכי הדין ועם מערכת המשפט, וספג עונשי השעייה נוספים. אך העונשים הללו, כפי שאפשר לנחש, לא ממש הרתיעו אותו. לפני שבע שנים התפלא השופט שלמה נחשון-אטינגר מבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה כשניר התייצב באולמו, כשבאותה תקופה הוא היה מושעה מהלשכה ואסור היה לו לייצג לקוחות.
 

השופט עצר את הדיון והודיע לניר כי חל עליו איסור להופיע באולם כעורך דין, אך הפרקליט הסורר לא נבהל: "אני טוען שהשעייתי אינה השעייה", הודיע לפרוטוקול. "ישנם דברים בתחתית הקונסטרוקציה שמאיינים את כל המבנה, כגון למשל (אם) החתימה על כתב הקובלנה לא קיימת, הרי כל מה שעליה לא קיים. הפגם שאבקש להוכיח הוא חמור יותר. הגשתי כבר בקשה לדיון נוסף לבית המשפט העליון".

השופט לא התרשם מהדברים, והראה לניר את הדלת החוצה. ניר לא אמר נואש והחליט לעקוף את ההשעיה בצורה יצירתית. הוא נרשם מחדש ללשכת עורכי הדין, אך הפעם לא בלשכה בתל אביב, אלא בחיפה. ושוב הוגשו נגד ניר תלונות לבית הדין המשמעתי של הלשכה על כך שייצג לקוחות בתקופת ההשעיה ועל כך שנרשם ללשכה בחיפה, למרות שמקום מגוריו ומרכז חייו היו בכפר סבא.

הפעם החליט בית הדין להרחיק את הפרקליט הסורר לעשר שנים. בהתחשב בעובדה שניר כבר בן 70, לא מדובר בהחלטה של מה בכך. חלק מחברי בית הדין ביקשו להרחיקו לצמיתות.

ניר החליט להעלות הילוך במלחמתו במערכת המשפטית. הוא הקים אתר אינטרנט בשם "קימקא", שבו הוא חושף ליקויים לכאורה בבית המשפט, כותב מאמרים שבהם הוא משתלח בשופטים, מפרסם מאמרים של אנשים שיצאו נגד בית המשפט, ותוקף את ההחלטות השיפוטיות. "השתלחות" ו"ביקורת" הן מילים עדינות לעומת המסרים שמתפרסמות באתר.

כך, למשל, לאחר שהשופטת עדנה בקנשטיין, נשיאת בית משפט השלום בתל אביב, סירבה לדחות עונש מאסר שהוטל על עורכת דין שהורשעה בגנבה מלקוחותיה, פרסם ניר מאמר תחת הכותרת "על הצימאון לדם של השופטת עדנה בקנשטיין". ניר תהה במאמרו מדוע לא נעתרה השופטת לדחיית המאסר, והשיב לעצמו: "צימאון לדם. אין לי כל הסבר אחר".

משוחרר מאימת לשכת עורכי הדין, הוא המשיך לתקוף את השופטים. במכתב ששלח לאהרן ברק ערב פרישתו מתפקיד נשיא בית המשפט, כתב לו ניר: "מי שלא מוכן לקיים בדק בית, מי שסבור כי אמונו של הציבור במערכת המשפט מחוסן מפני שחיקה, עשוי לחטוף מכה אנושה וכואבת ולקום בוקר אחד עם כאבי גב נוראים.

"זה יכול להיות תוך שנה וזה יכול להיות תוך חמש שנים... אבל אתם לא אביתם שמוע: אתם רוקדים כאילים (אולי אפילו כאלים), משיקים כוסיות על סיפון הטיטניק הטובעת, חיים את ימי פומפיי האחרונים".

על נציבת תלונות הציבור על שופטים, השופטת טובה שטרסברג-כהן, כתב ניר: "לא רק הסחורה שלה קלוקלת, אלא גם הרוכלת שלה".

לאחר שהשופטת הסתייגה מהמשוב לשופטים, כתב ניר: "עוד כשהיא הייתה שופטת שמתי לב שהיא לא קוראה מה שמניחים לפניה, או גרוע מזה, היא מעוותת את הכתובים. אבל עכשיו היא נתפסה על חם. הבנת הנקרא שלה לא עומדת על זו של בוגר הבצפר (כך במקור) העממי".

ניר לא עצר, והמשיך במתקפה החריפה שלו נגד בתי המשפט והשופטים עצמם. במכתב גלוי לשופט אדמונד לוי, הוא כתב: "מה אאחל לך היום הזה? לאחל לך רע – זאת לא דרכי, גם כאשר מדובר במבקשי נפשי. לכן אאחל לך רק טוב: שהשב"כ, נציגו המקצועי של הציבור, יצמיד לך אבטחה כבדה עד יומך האחרון עלי אדמות, גם אחרי שתפרוש מהכהונה.

"אני לא יודע אם מבחינה מקצועית-שב"כית עד כמה יש הצדקה לאבטחת שופטים בדימוס, אבל אני במקומם, קשוב להלכי הרוח ברחוב (אשר, כאמור, לא מחמיאים לך), לא הייתי לוקח שום סיכון".

בהנהלת בתי המשפט, לפחות על פי דבריו של ניר, לא אהבו את ההשתלחויות שלו. במאמר שפרסם הפרקליט המושעה בפורום באינטרנט, הוא כותב: "פורסם ברבים כי מנהל בתי המשפט, השופט משה גל, פנה אל גוגל ישראל וביקש להוריד מהאינדקסים אתרים המותחים ביקורת על מערכת המשפט, והאתר של קימקא הוא אחד מהם.

"התוצאות לא איחרו לבוא: מספר הדפים הנצפים ירד לכשליש מאשר לפני כן, ומספר הדפים בהם מופיע הצירוף 'שמחה ניר' ירד מכ-60 אלף לפחות מ-5,000, ובכל פעם שאני בודק, המספר הזה פוחת והולך".

אפשר אולי לטעון כי דבריו של ניר נובעים מתחושת רדיפה, אך הוא ממשיך בשלו: "מנהל בתי המשפט הוא המוציא ומביא של הרשות השלטונית החזקה במדינה. אין ספק כי השופט משה גל ער לכך שפנייה שלו היא דבר שאי אפשר לסרב לו, ובפנותו אל גוגל הוא עושה שימוש לרעה בכוחו השלטוני. ולא סתם שימוש לרעה בכוח השלטוני, אלא שימוש לרעה כדי לסתום פיות. אין לי ספק שדורית בייניש מודעת למה שהשופט גל עושה עבורה". 

כל אדם אחר היה מרים ידיים במאבק חסר השיניים מול בתי המשפט, אך לא ניר. לא די בזאת שכתב מאמרים בגנותם של המערכת המשפטית והשופטים, הוא גם כתב מחזה בשם "מי רצח את אהרן ברק?".
 

אפשר להירגע. נשיא בית המשפט בדימוס חי וקיים, אך במחזה של ניר השופט א' מצא, שאותו תיאר ניר כ"משנה לנשיא בית המשפט", החליט לרצוח את ברק כדי להתמנות לתפקידו.

בראשית שנת 2009 הצטרף ניר למפלגה בשם "לח"ם" – לוחמי חברה מאוחדים, והוצב במקום השני. גם באתר המפלגה, שלא הצליחה להכניס נציגים לכנסת, הוא המשיך במלחמתו בכל העולם.

"האינטרסים של עסקני הלשכה הם שררה, כוח, מעמד וממון. האינטרס של השופטים הוא לסתום את פיותיהם של המבקרים", כתב. "נו, וכאשר עסקני הלשכה מתפרנסים מהופעה בפני השופטים, מה הפלא שהם מלקקים לשופטים על חשבון האינטרס הציבורי לקיים את חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה, ולשמור על כך ששום רשות ציבורית לא תהיה חסינה מהביקורת הציבורית".

המערכה האחרונה, לפי שעה, בין ניר לבין מערכת המשפט נחתמה כאמור השבוע. בית המשפט העליון דן בערעור שהגיש ניר נגד השעייתו לעשר שנים מהלשכה, ושוב דחה את ערעורו. הפעם, כך נראה, אפילו כוחו של ניר תש. בתקופה האחרונה הוא עזב את הארץ והמריא לארצות הברית. בתא הקולי בטלפון של ניר נאמר כי "עו"ד שמחה ניר יצא לחופשה". אי לכך את תגובתו לכתבה לא ניתן היה להשיג. פרקליטו של ניר, דב אבן-אור, סירב להגיב בשמו.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...