יאללה, שופינג: האם יצליח הקניון המזרח ירושלמי להביס את מלחה?
באחד הבניינים הנטושים ברחוב סאלח א-דין, שהפך עם השנים לסמל, צומח לו הקניון הראשון במזרח ירושלים. היזמים בטוחים שהגיע הזמן להילחם על הכיס של הציבור שקונה בקניון מלחה ובממילא
מסביב למדרגות הדוממות עמלים כ-50 פועלים ומשפצים קומה אחר קומה. בעוד כמה ימים יגיע שלב משמעותי נוסף בבנייה וזגוגיות יורכבו על מסגרות האלומיניום. אם הכול ילך כמתוכנן, בעוד כמה חודשים ישקיפו דיירי המשרדים דרך החלונות האלה אל הנוף היפה של כיפת הסלע, חומות העיר העתיקה והר הזיתים.
המבנה, שעל פתיחתו שוקד נוסייבה עם אביו מוחמד, הוא קניון א-דאר (המשכן, בתרגום חופשי), מרכז מסחרי שמחזיק בתואר "הקניון הראשון במזרח ירושלים". המבנה עצמו אינו חדש: כמו פרויקט ממילא במערב העיר גם לחלק הערבי של העיר יש במרכזו פצע פתוח שהולך ומגליד.
ירושלמים רבים, ערבים ויהודים, בוודאי מכירים את השלד הנטוש שהתנשא עשרות שנים מעל רחוב סלאח א-דין - רחוב העסקים הראשי. החל מספטמבר 2009 החלה משפחת נוסייבה להשלים סוף-סוף את הקמת המבנה.
הקמת א-דאר לא הייתה אמורה להימשך שנים ארוכות כל כך. מוחמד נוסייבה - דודו של סרי נוסייבה, האינטלקטואל והמנהיג הפלסטיני - קיבל חלקת קרקע מאביו והחל כבר בשנת 1965 לבנות עליה את המלון הגדול ביותר בעיר.
הכול כמעט היה מוכן, החשמל זרם, הזגוגיות הורכבו והריהוט הוזמן מדמשק, אבל ביוני 1967 פרצה המלחמה וכל התכניות השתנו. בשנות השבעים עוד חשב מוחמד להמשיך את הבנייה, אלא שאז פרצה מלחמת יום הכיפורים וענף התיירות קרס לחלוטין.
בין המלחמות פשטו גנבים על הבניין ולקחו כל מה שאפשר. השלד הנטוש שימש מקלט לילה למכורים לסמים, זונות, פעילי פת"ח ושוטרי מג"ב. רק הגרפיטי ששרד מעיד על מה שראו הקירות. אחד הסוחרים ברחוב מעריך, שלאורך השנים איבדו את חייהם במקום כעשרה בני אדם ממנות יתר. "כשנכנסנו לשפץ הקדשנו זמן רב רק להוצאת המזרקים ועטיפות ההרואין שמילאו את המקום", מספר סאמר נוסייבה.
הקומפלקס החדש מתפרס על פני 8,500 מ"ר ושמונה קומות ויהיו לו כמה שימושים: שלוש הקומות הראשונות יוקדשו למסחר (עם 50 עד 60 חנויות), שתיים למשרדים ובשלוש העליונות יקום המלון א-דאר פנורמה, מלון בוטיק עם כ-30 חדרים. בקומת המרתף יוקם חניון קטן.
הקניון החדש יעמוד בלב מרכז העסקים של מזרח ירושלים, ובכך הוא דומה לבניין כלל או לבניין הפעמון, הממוקמים גם הם במרכז העיר. סאמר מודע לבעייתיות שיש בהקמת מתחם בתוך רחוב מסחרי שוקק חיים, אך מסביר מדוע שם התוצאה תהיה שונה מהקטסטרופה שליד שוק מחנה יהודה.
"התפיסה מאחורי בניין כלל הייתה ממוסחרת מדי", הוא מבאר, "ולא בנו אותו תוך כדי שמירה על האיכות.
מוחמד וסאמר מסרבים להגיד כמה השקיעו בהחייאת הפרויקט; לטענתם, כל המימון הגיע מכיסם הפרטי, ללא מעורבות בנקים או משקיעים זרים. "כל מה שאנחנו יכולים להגיד הוא שמדובר בפרויקט מאוד יקר", הם טוענים.
גם העניין של התדמית הציבורית שיחק תפקיד. "זה משהו שפשוט היה חייב להיעשות", אומר מוחמד, "בכל הנוגע לתקציב, הדבר שהכי חשוב לי עכשיו הוא לסיים את הבנייה. הבניין הזה היה פשוט היה קוץ בצווארה של העיר".
משפחת נוסייבה ידועה כאליטה מקומית. חלק מבני השבט עדיין מתגוררים בבית הישן שבנה הסב בשנות העשרים, במורד הרחוב. ילדיו של מוחמד כולם מהנדסים ואנשי עסקים. למשפחה כמה פרויקטים, כמו בתי נוסייבה בבית חנינא, מלון הבוטיק א-דאר ליד אמריקן קולוני ושיפוץ בית החולים מקאסד.
סאמר (31), בעל תואר ראשון בהנדסה מיוניברסיטי קולג' בלונדון ובעל תואר שני בניהול פרויקטים, הוא זה שנבחר להוביל את בניית הקניון וניהולו, תחת עינו הפקוחה של אביו. הוא מכיר את ההיסטוריה של האזור היטב והיה עד מקרוב לגלגוליה של ירושלים הערבית.
אחרי שירושלים חולקה ב-1948 נותרו הירושלמים הערבים מנותקים מעסקיהם ברחוב יפו, ולמעשה נותרו ללא מרכז מסחרי מודרני. הירדנים עודדו בניית שדרת עסקים חדשה מול שער שכם - זהו מתחם סלאח א-דין.
אחרי שהעיר חוברה שוב ב-1967, היהודים החלו לקנות באזור החדש שנפתח בפניהם. במקביל נהרו לירושלים פלסטינים מכל רחבי הגדה המערבית ליהנות מחנויות הפאר של העיר. "בתור ילד אני זוכר שעד 1987 היו כאן המוני לקוחות יהודים, רבים מהסוחרים עשו את ההון שלהם בימים ההם", מספר סאמר.
האינתיפאדה הייתה המכה הראשונה; הישראלים הפסיקו להגיע. אחר כך, בתחילת שנות התשעים, ימי אוסלו, החלה ישראל להקיף את ירושלים במחסומים ולהקשות על כניסת פלסטינים לעיר. ירושלים החלה לאבד את בכורתה לטובת ערי הגדה האחרות, במיוחד רמאללה.
המכה השלישית הגיעה בשנות אלפיים באינתיפאדה השנייה. ירושלים הוקפה בחומה ותושבי בית לחם, רמאללה, יריחו, אבו דיס ואל-עזרייה נותקו ממנה כמעט לחלוטין. והיה גם תהליך נוסף שחלחל עם הזמן; הפיתוח המואץ של העסקים במערב העיר, ללא כל פיתוח מקביל במזרחה, הדגיש את העליבות של החלק הערבי.
"רוב הערבים היום לא עושים קניות בשוק בעיר המזרחית, אלא ב'רמי לוי'. הוא נותן הנחות ומבצעים ובסך הכול הצרכים של הערבים מאוד דומים לאלה של הישראלים. העולם עבר גלובליזציה, יש 'זארה' ו'קסטרו' וכל הצעירים קונים מהם, ישראלים או פלסטינים. כולם הולכים למלחה ולממילא", מסביר סאמר.
"עם השנים ירושלים המזרחית הפכה לכפר קטן, פרבר, היא רוסקה לחלוטין". לשם השוואה, בג'נין, בחברון וכמובן ברמאללה פועלים קניונים מזה כמה שנים.
הסוחרים שמסביב לקניון מרוצים מכך שהבניין יושלם והכתם יימחק. הם מביעים אופטימיות זהירה: "זה בסך הכול יהפוך את הרחוב למעט יותר מרשים", אומר אכרם כרמייה, בעל חנות נעליים, "אבל צריך לזכור שבצד המערבי בנו מאות פרויקטים חדשים - גבעת שאול, מלחה, תלפיות; כאן לא בנו כלום מאז 1967".
היזמים הציעו לכרמייה לפתוח חנות בקניון החדש, אבל הוא לא היה מעוניין. יש לו חנות שאותה הוא ירש מאביו בתור דייר מוגן. כרמייה טוען כי "הם כבר מכרו כמעט את כל החנויות". המחיר, כך השמועה אומרת, הוא 2,000 דולר למטר בתמורה למעמד הדומה לדייר מוגן.
תנאי החיים הירודים של תושבי ירושלים המזרחית והעוני המחפיר שבו הם חיים יהפכו את הצלחת הקניון לדבר שאינו מובן מאליו. על פי מכון ירושלים לחקר ישראל נכון ל-2008 חיו בירושלים כ-270 אלף תושבים ערבים. מתוכם כ-60 אחוז מהמשפחות חיו מתחת לקן העוני, לעומת 23 אחוז מהמשפחות היהודיות בעיר.
עורך דין ג'וני שחאדה, שעובר לבניין ממשרדו הישן, אומר כי "זה מקום שתהיה בו תנועה של אנשים. החברות ששוכרות שם מאוד איכותיות". גם הרושם שמקום חדש יקרין על הלקוח משחק תפקיד לדבריו. הדבר חיוני לתחרות בשוק עורכי הדין התוסס של מזרח ירושלים, ומלבד זאת, הוא מודה, "שכר הדירה לא בשמים".
באשר לפרויקטים אחרים בירושלים, סאמר מחמיא לשכנים. "אני חושב שקניון ממילא הוא דבר טוב מאוד, הוא פיתח את הכניסה לעיר העתיקה והוא סימן לכך שבאופן כללי הארץ מתפתחת. יש בו סימנים של קוסמופוליטיות, כי יש בו גם ערבים וגם יהודים".
לצד המחמאות הוא מקפיד להציג דרישה לשוויון בצד השני. "אני מקווה שכמו ממילא גם האזור שלנו יתפתח ויקבל את תשומת הלב הראויה לו מהעירייה והממשלה כמו גם מיזמים פרטיים", הוא אומר, "רואים שיש הבדל בין מזרח למערב; אנחנו רוצים שתהיה עיר שאין בה הבדל בין מזרח למערב, אנחנו לא רוצים בלפסט".
על היחס מהעירייה כלפי המיזם, סאמר לא מעוניין להרחיב ונשאר דיפלומטי; הכול נבנה באישור, והבניין עבר תהליך של חיזוק מפני רעידות אדמה בהוראת הרשויות. אך בשיחה נרמז כי אם המבנה לא היה מקבל אישור עוד בתקופת הירדנים, כלל לא ברור אם היה נבנה.
"ישראל צריכה להחליט", אומר סאמר, "אם ירושלים היא חלק מהגדה המערבית, הדרכים לרמאללה ובית לחם צריכות להיות פתוחות; או - ואני לא אומר שנסכים – שהעיר תהיה חלק מישראל. אם ירושלים המזרחית היא חלק מהבירה המאוחדת של ישראל, אז לא יכולה להיות אפליה. אתה לא תמצא באמצע הלב המסחרי של ירושלים המערבית כביש שנראה ככה (מצביע על רחוב סלאח א-דין – א"א). ישראל צריכה להחליט".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם