פרויקט כדורסל השכונות של ירושלים מודל 2010
איפה כדאי לשחק כדורסל בירושלים ומה יש לכל מגרש להציע? כתבי זמן ירושלים יצאו לעשות סיבוב מקיף בעיר ולבחון את מצב המגרשים, התוצאות לפניכם
שם, על מגרשי האספלט והבטון, זה לא באמת משנה אם אתה יודע מה זה שמירה אזורית, בוקס אנד וואן או פיק אנד רול. אתה אפילו לא צריך לשמור על רמת כושר גבוהה. העיקר שתצליח לזרוק את הכדור לכיוון הטבעת, תקפוץ לריבאונד ותעצור את היריב שלך מלקלוע, אפילו אם כבר אין לך כוח לרוץ וכל מה שאתה מסוגל לעשות זה לתפוס לו בחולצה.
כמו לכל עיר בארץ, גם לירושלים יש מה להציע בתחום הכדורסל לחובבים. אמנם בניגוד לתל אביב, הרצליה או אפילו כפר סבא אין בה ספורטק גדול ומרשים, אך מי שמכיר את עיר הבירה שלנו יכול לספר על כמה פינות מיוחדות שאפשר לקלוע בהן לסל.
במקומות המרכזיים יותר, כמו גן הפעמון או גן סאקר, אפשר למצוא את המאפיינים המיוחדים של העיר שזורים בתוך המשחק, ויהודים חילונים ודתיים משחקים עם ערבים באווירה מיוחדת, שאפשר למצוא רק במקום כזה.
אז איפה כדאי לשחק כדורסל ומה יש לכל מגרש להציע? החלטנו לעשות סיבוב מקיף בעיר ולבחון את מצב המגרשים, התוצאות לפניכם.
הסיור שלנו יצא לדרך באחת מאבני הדרך של חובבי הכדורסל בעיר. מי לא מצא את עצמו, בשלב זה או אחר של חייו, מגיע בשעות הערב המאוחרות לשחק במגרש הצדדי הנחמד הזה? במרחק סביר מהדשא ומריח המנגלים ועם אווירה פסטורלית של יער וחורש, המגרש בגן סאקר הוא ללא ספק אחד הנעימים ביותר בעיר.
הטוב: אחד היתרונות הגדולים של המגרש הזה הוא ההפרדה הברורה בין כדורסל לכדורגל. כל אלה שאוהבים לבעוט בכדור יכולים להוציא את האנרגיה שלהם במגרש הסמוך, בלי להפריע לאלה שמעדיפים את הכדור הכתום. נקודת אור נוספת, ובהחלט כזו שמספקת לא מעט אור, היא התאורה, מצרך יחסית נדיר בחיי חובבי הכדורסל הירושלמים.
הרע: במבט ראשון נראה כי תנאי המגרש סבירים למדיי, אך בדיקה קפדנית מוכיחה אחרת. אמנם אין מהמורות והמשטח עצמו במצב סביר, אך הסלים נמוכים מדיי וטבעת אחת (מבין השתיים הקיימות) עקומה. גם הגישה למגרש אינה פשוטה, בייחוד לאלה מאיתנו שתלויים בתחבורה ציבורית.
בעלי הרכב יכולים
המכוער: האחראים על המגרש רצו לבוא לקראת קהל השחקנים הנלהב והתקינו רשתות על הסלים, אך ביצעו עבודה גרועה במיוחד ובחרו לחזק אותן באזיקונים. זריקה אחת לסל הוכיחה לנו שמדובר בגורם עוין שמונע מהכדורים להיכנס לטבעת.
שורה תחתונה: על להקת "שפיות זמנית" אמרו שבלי הלהיט "הקיץ האחרון" אף אחד לא היה שומע על קיומה. ובכן, המקרה של גן סאקר לא שונה בהרבה. העובדה כי זהו אחד המגרשים היחידים בעיר עם תאורה הפכה אותו לשם דבר, אף שבפועל אין הרבה דברים טובים שאפשר למצוא בו.
ציון: 6.5
מעטים האנשים שאוהבים לשחק כדורסל אחרי או לפני בילוי, אך אלה מבינינו שמחפשים את הטבעת גם כשאחוז האלכוהול בדמם גבוה ישמחו להכיר את המגרש בבית הספר הניסויי. מגרש הכדורסל הזה מתחבא לו בין בתי הקפה והפאבים שבמרכז העיר, ומעטים האנשים המודעים לקיומו.
הטוב: יחסית לעובדה שהוא ממוקם במרכז רחוב הלל, זיהום האוויר מינימלי ורעש המכוניות כמעט לא נשמע. נוסף לכך, המגרש חדש יחסית, מגודר היטב ומכיל ארבע טבעות. הוסיפו לכך את העובדה כי מעט מאוד אנשים שמעו עליו, וקבלו מגרש שלא תיאלצו לחכות בו יותר מדיי זמן בצד עד שתעלו לשחק.
הרע: כמו כל דבר שקשור למרכז העיר, גם במגרש בבית הספר הניסויי יש בעיות חנייה קשות. לכותבי שורות אלה נדרשו לא פחות מ~25 דקות לאתר מקום שיוכלו להשאיר בו את רכבם, וגם לאלה שינסו להגיע אליו באוטובוס צפויות חוויות לא פשוטות.
כמו כן, מכיוון שהמגרש נמצא בשטח בית הספר, יורדת מסדר היום האפשרות לשחק בו במהלך שעות הלימודים, אלא אם כן יש לכם קשרים מיוחדים עם צוות המורים. בערב הבעיה רק מחריפה; הנגישות למגרש הופכת לכמעט בלתי אפשרית ומצריכה טיפוס על כמה גדרות.
המכוער: בבית הספר התגאו בשיפוץ המגרש, אך מתברר שמחשבה קדימה היא לא תמיד מחשבה לעומק. הסלים החדשים הותקנו על מגרש כדורגל קיים ולא הותאמו לסימוני הקווים, וכך יצא שקו רוחב אחד נמצא במקום שהוא אמור להיות בו, ממש ליד קשת השלוש, בעוד השני נמצא במרחק עצום ממנה. הוסיפו לכך טבעת אחת עקומה וחבל שקשור על אחרת, ותקבלו מגרש כדורסל עם פיצול אישיות.
שורה תחתונה: אם שותים לא נוהגים - לשחק כדורסל. אם כבר הגעתם למרכז העיר, עדיף שתשבו על כוס בירה.
ציון: 3.5
כמו מכה למוסלמים, פריז לקונדיטורים או מנהטן למכורי הקניות, גן הפעמון זוכה למעמד של קדושה בקרב הכדורסלנים החובבים בעיר. עשרות שחקנים מכל גזע, דת ומין פוקדים אותו מדי ערב, ושמו, כמו כל אתר פולחן, נישא למרחקים, אפילו מערבית לשער הגיא.
הטוב: לו רק אפשר היה לשכפל את גן הפעמון: שש טבעות, שלושה מגרשים שממוקמים בצורה מדורגת, תאורה כמו בטדי ואווירה אמיתית של ספורט. ללא ספק, זהו ה-מגרש של העיר.
הרע: אם נהיה קטנוניים, אפשר לציין ששתיים מהטבעות מעט עקומות, שחלק מהרשתות קרועות ושלפעמים, בגלל מיקום המגרשים, כדור מהשכנים עשוי לנחות עליך באמצע ההתקפה. אבל זה באמת אם מחפשים בכוח משהו רע להגיד.
החיסרון הגדול והבולט של המגרש הזה נובע דווקא מהעובדה שזהו סוג של מקדש. בשעות העומס, בייחוד בימי שישי בצהריים, כמות האנשים שמציפה את המגרש היא בלתי נסבלת. רצוי להגיע למקום מצוידים בספר ובנגן מוזיקה, משום שהפסד אחד שולח אותך הצדה ליותר מחצי שעה.
המכוער: נראה כי תלונותיה של ג'וני מיטשל על מדחני החנייה שהותקנו בגן עדן בשיר "ביג ילו טקסי" נכתבו במיוחד על גן הפעמון.
בהחלטה מגוחכת, שנגועה בתאוות בצע, החליטו לאחרונה בעירייה לגבות תשלום במקום, שבמשך שנים היה פתוח חופשי לכל דיכפין. ואחר כך שואלים למה אנשים עוזבים את העיר. תירוצי העירייה על כך שהגבייה נפסקת בשעה 16:00 בצהריים לא מצליחה להשכיח את הטעם הרע שבמעשה זה.
שורה תחתונה: גם אם אתם לא חובבי כדורסל, מומלץ להגיע לבקר בגן הפעמון באחד מערבי הקיץ האחרונים שנשארו לנו. רק אל תשכחו להביא שקלים למדחן.
ציון: 9.5
ניגודיות היא אחת המילים הראשונות שקופצות לך לראש כשאתה מסתובב בעיר. בחמש דקות נסיעה אתה עובר בין עולם מודרני למיושן, בין כבישים מהירים לסמטאות צרות, בין חילוניות לדת.
נסענו על כביש מס' 1, בדרך להר הצופים, והחלטנו להיכנס לחפש מגרשים בשכונת שייח ג'ראח. עצרנו בצד כדי לשאול כמה עוברים ושבים היכן משחקים כאן כדורסל, ואותה ניגודיות קפצה לנו מול העיניים. "כדורסל?", ענו לנו בפליאה ובחיוך קטן, "כאן אין מגרשי כדורסל. תחפשו באוניברסיטה".
זה לא שבשייח ג'ראח לא משחקים כדורסל, אלא שהם, בניגוד לשאר חובבי הענף, צריכים לנסוע כמה דקות, לראות את הסביבה מתחלפת ורק אז להגיע אל הטבעת הקרובה לביתם. עשינו מה שאמרו לנו ופנינו לבדוק את רמת המגרשים בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, ושם גילינו ניגודיות מסוג שונה.
הטוב: מתחם לרנר הוא בדיוק מה שאתה מצפה ממגרש כדורסל בשנת 2010: שפע חנייה, שמונה טבעות במצב טוב שיושבות על משטח חדש יחסית, ולקינוח שטח מרווח הכולל עצים ופינות זולה, כיאה לאוניברסיטה. גם הכניסה למתחם הייתה קלילה, ועל אף העובדה שאיננו מנויים, אף אחד מהגורמים הביטחוניים לא דרש מאיתנו להציג כרטיס כלשהו. בקיצור, חוויה.
הרע: אם המגרש בלרנר הוא משהו לרוץ לספר עליו לחבר'ה, זה שנמצא במעונות רזניק הוא כזה שרצוי לספר עליו למישהו במחלקת הספורט של העירייה. הפוטנציאל הטבעי הקיים במגרש זה רק מעצים את התסכול על מה שעומד שם היום.
מול הנוף הנפלא של העיר העתיקה ניצב לו משטח רעוע עם שני סלים נטולי טבעות, עדות אילמת למה שהיה יכול להיות אחד המגרשים הפסטורליים בעיר. מגרש כדורסל במעונות, שמקביל למגרש כדורסל בחצר הפרטית בבית, נשמע כמו חלומו הוורוד של כל סטונדט חובב כדורסל. למרבה הצר, כרגע זה עדיין בגדר סיוט.
המכוער: כשביקשנו להיכנס לראות את המגרש ברזניק מקרוב עצר אותנו השומר ודרש מאיתנו לפנות למוקד הביטחון כדי לקבל אישור. עד כאן הכול טוב ויפה, אלא שהאישור היה מותנה בהסכמת אגף הדוברות של האוניברסיטה, ובאופן תמוה שם מנעו מאיתנו את הכניסה בטענה כי היה עלינו להסדיר את כניסתנו מבעוד מועד. מעניין מה צריכים לעבור חבר'ה שסתם רוצים לזרוק קצת לסל.
שורה תחתונה: מה שקורה בהר הצופים הוא מקרה קלאסי של גורם חיובי אחד שהופך את החוויה למקסימה, אפילו אם בדרך נתקלת בכמה דברים מכוערים. לרנר, במקרה הזה, מושך למעלה את כל מה שסביבו.
ציון: 8.
אומרים שבשביל להשיג את הדברים הטובים באמת צריך לעבוד קשה. לפחות בכל הנוגע למגרשי הכדורסל בירושלים, יש סיכוי שזהו במשפט מפתח. קחו לדוגמה את מה שקורה בשכונות פסגת זאב ורמות.
המגרשים שם רחוקים ממרכז העיר, והכדורסלן המצוי שאינו גר באזור לא יגיע אליהם כדי לזרוק לסל. עם זאת, למי שיתאמץ ויתפוס את קו 31, 32 או 8, או פשוט ייכנס לאוטו ויעלה על כביש בגין צפון, צפויה הפתעה נעימה.
הטוב: הרבה אופציות יש למי שרוצה לשחק כדורסל באזורים הללו, ורובן טובות. בפסגת זאב אזור המתנ"ס, הצמוד לפסי הרכבת הקלה, מלא במגרשים נחמדים. הנוף בחלק מהם מרהיב, הטבעות במצב סביר וכך גם המשטח עצמו. גם בשכונת רמות המגרש הטוב ביותר נמצא צמוד למתנ"ס, ושם ניתן למצוא שלוש טבעות, סימונים חדשים וטובים, רשתות והפרדה ברורה בין כדורגל לכדורסל.
הרע: דיברנו כבר על הגישה ממרכז העיר, שיכולה בקלות להניא מישהו מלהגיע לאזור זה. בעיה זו הופכת למסובכת יותר אחרי שמביאים בחשבון את הדקות הארוכות על הכביש עד שהגענו ליעדנו. בפסגת זאב אפשר לראות בקלות את המגרשים מהמדרכה שליד הכביש הראשי, אך לא כל כך ברור איך מגיעים אליהם ואיך עוברים את כל הגדרות בדרך.
גם הנגישות למי שתייה נראית כמו משהו בעייתי מאוד. ברמות החיסרון הגדול נובע ממיקום המגרש, גבוה מעל הכביש הראשי. לכל מי שבוחר להגיע באוטובוס מומלץ להביא מקל הליכה ולעשות הפסקות שתייה כל עשרה מ'.
המכוער: אחרי ששיבחנו את הנוף הנשקף מהמגרשים השונים בפסגת זאב, רצוי להבהיר שלא תמיד כדאי לעשות הפסקות במשחק כדי להתאחד עם הטבע שמסביב. ערימות של זבל בחלקים נכבדים של האזור הופכות את כל הסיפור להרבה פחות פסטורלי ממה שהוא נשמע. הפוטנציאל קיים, אך כך גם האשפה.
שורה תחתונה: עבור אלה שגרים ברמות ופסגת זאב מדובר בנכס. עבור האחרים מדובר בטיול שמצריך מעבר במכס.
ציון: 7.
באזור הזה, הכי קרוב שאפשר למלחה, המקום שמשחקים בו כדורסל אמיתי בבירה, היה פעם אחד היעדים החמים לכדורסל חובבני. אלא שהזמנים השתנו, וממה שהיה פעם נותרו בעיקר השמות. גם חלק מהמגרשים עצמם כבר לא עמנו עוד.
הטוב: לפעמים עדיף לא לשנות דבר. המגרשים בבתי הספר בויאר והימלפרב נראים בדיוק כפי שנראו לפני עשר ו-12 שנה, אך אין בכך שום דבר רע: הטבעות יציבות, המשטח סביר והחנייה בשפע.
גם החיסרון הגדול ביותר – הצורך לטפס על גדר כדי להגיע אליהם בזמנים שמעבר לשעות הפעילות של בית הספר - הוא מהמורה קלה בדרך לעוד אחר צהריים נפלא של כדורסל. אם יתמזל מזלכם, ייתכן שאפילו האולמות הצמודים יהיו פתוחים, ומילה קטנה וחיוך רחב יכולים לסדר לכם משחק או שניים באולם סגור.
הרע: המגרשים בשטרן היו פעם שם דבר. היום אין שם שום דבר, בייחוד לא משהו שקשור לכדורסל. אחד מהם נהרס לחלוטין ובמקומו נבנה בניין, והשני הוסב באופן סופי למגרש כדורגל. הבנו את הרמז.
המכוער: בכניסה למגרש בבית הספר מנשה אלישר שברמת שרת, זה שגידל שחקנים כמו עמית תמיר, מתנוסס שלט גדול המתהדר בכך שהעירייה היא האחראית לשיפוץ המגרש. מעניין האם האנשים בכיכר ספרא אחראים גם לכך שאין אפילו טבעת אחת לרפואה על שני הסלים שעומדים דום מעל גשר מלחה.
שורה תחתונה: העבר מפואר, העתיד הרבה פחות. כדורסל בקריית היובל רואים היום בעיקר מהמושבים במלחה.
ציון: 5.5
אמרת בית הכרם, אמרת בית ספר זיו. בלי הרבה הסתבכויות ברחובות הקטנים ועם שפע חנייה, על הכביש או ליד המתנ"ס, המגרשים שמול בניין "יד שרה" הם היעד המרכזי לחובבי הכדורסל שבאזור, ועבור אלה שמגיעים מרחוק יותר.
הטוב: באופן כללי, המגרשים בבית ספר זיו הם מהטובים בעיר. ארבע טבעות, גידור הולם שמונע מהכדור לעוף למרחקים ומספר רב של ברזיות לשתייה, כיאה למגרשים שנמצאים בתוך שטח בית ספר. לקינוח, ישנו גם המגרש הנסתר, שנמצא בסמוך לשער הכניסה לבית הספר. ההגעה אליו מחייבת טיפוס קל על הגדר, אך הוא שווה את המאמץ.
הרע: כל מגרשי הכדורסל, למעט זה שנמצא ליד השער, חולקים את אותו המשטח עם מגרש כדורגל. מלחמות בין הענפים הן דבר שכיח מדיי במגרשים הללו, ואף אחד לא אוהב לחטוף בומבה לפנים מכדורגל טועה באמצע צעד וחצי.
המכוער: לא שזה משפיע על איכות המשחק, אך הנוף, שכולל ארובה ענקית של בית החולים שערי צדק, הופך את המגרשים בזיו למקום פחות נעים מבחינה סביבתית. לתשומת לב הרומנטיקנים שביניכם.
שורה תחתונה: הלוואי שכל מגרשי הכדורסל בבירה היו נראים כך. אפילו עם הארובה.
ציון: 9.
רגע לפני שיוצאים מירושלים, במקום שהכי פחות צפוי למצוא בו מגרש כדורסל, עין כרם מציעה לחובב הענף את אחד המגרשים ההזויים אך מקסימים שיש בעיר: מגרש הכדורסל של בית הספר ברושים, שנמצא בתחילת רחוב המעיין.
הטוב: השקט, הנוף, האווירה - כל אלה הופכים את המשחק במגרש הקטן שבעין כרם לחוויה שלא תשכחו בקרוב. בתוספת ארוחה טובה, גלידה משובחת ואולי איזו כוס יין טוב באחד מהמסעדות הנמצאות בסמוך, הנה לכם המלצה חמה לדייט ראשון מהסרטים.
הרע: כדורסל אמיתי לא תוכלו לשחק כאן. המגרש עקום, הסימונים לא קיימים, הטבעת רופפת על סף השבורה וה"ברזייה" הקרובה נמצאת במעיין מרים. גם החנייה היא בעיה, לאו דווקא משום שלא תצליחו למצוא אחת בקלות, אלא משום שלעתים המגרש עצמו עשוי לשמש מקום חנייה לאחרים.
המכוער: פעם, לא כל כך מזמן, היה אפשר ע לשחק כדורסל בפנימיית כרמית, שישבה על הכביש הרעוע המוביל בחזרה אל קריית היובל. היום מה שנשאר זה שרידים חלודים של אימפריית מגרשי כדורסל שאינה עוד. חבל.
שורה תחתונה: רק בגלל הרומנטיקה והאווירה המיוחדת שווה לקפוץ לביקור, אבל אם הגעתם עד עין כרם וחשקה נפשכם ב~3 על 3 קלאסי, כדאי שתמשיכו כבר לתל אביב.
ציון: 4.5
אורי מנחם, מנהל אגף הספורט בעירייה, התייחס השבוע למגרשי הכדורסל הפרוסים ברחבי ירושלים: "אין קונספט חד-משמעי ומוביל לבניית מגרשים. בעבר העדיפו מגרשים משולבים, אבל בגלל שכל פעם קיבלנו תלונות על ונדליזם שחבר'ה ששיחקו כדורסל עשו לשערים או שאלה ששיחקו כדורגל עשו לסלים כדי שהאחרים לא ישחקו, אנחנו מעדיפים כעת לעשות מגרשים נפרדים.
"אנחנו מחליטים אם לבנות כדורגל או כדורסל על פי דרישה במקום. במזרח העיר, מלבד המגרש בשייח' ג'ראח, ששם יש גם כדורסל, אין דרישה לכדורגל אלא רק לכדורסל. בגן הפעמון, לעומת זאת, יש בהחלט דרישה בעיקר לכדורסל, ולכן יש שם שלושה מגרשים.
"באזורים החרדיים שיפצנו עכשיו מגרשים בהר נוף, אבל ברוממה, למשל, ביקשו גן משחקים ולא מגרש ספורט. כעת יש בעיר 30 מגרשים מוארים שניתן לשחק בהם בערב, ועד שנה הבאה צפויים להיות 60 כאלה כדי שלבני נוער ולתושבים יהיה איפה לשחק אחר הצהריים.
"בשנתיים האחרונות שיפצנו יותר מ-50 מגרשים ברחבי העיר, בהשקעה של יותר מעשרה מיליון שקלים. שיפוץ כל מגרש נע בין 300 ל-400 אלף שקל. עלות מגרש חדש בגודל שבין 400 מ"ר לדונם נע בין 300 ל-500 אלף שקל. מובן שקיימים מקרים יוצאי דופן, כמו השטחת המגרש בשביל טורניר הכדורעף בגן הפעמון, שבגלל כמויות העפר האדירות שהיה צריך לפנות השיפוץ עלה כמיליון שקלים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם