תבוא קללה על המקום: המקומות המקוללים של ירושלים
הגיהינום של גיא בן הינום, הגופה ביסודות של בניין כלל, בית המוות באמצע רחביה והבניין שקולל כי הסתיר את השמש לרב ידוע. זמן ירושלים מביא את סיפורם של עשרה מקומות בעיר שרובצת עליהם קללה
אין מקום שראוי יותר לעמוד בראש רשימת המקומות המקוללים בירושלים. עם כל הכבוד לרוחות, כשפים וקללות, הרי שמילה אחת מאגדת את כל הרוע שעולה בדמיון: גיהינום, או ליתר דיוק, גיא בן הינום. הנביא ירמיהו ניסח את זה בצורה הברורה והאכזרית ביותר שניתן:
הוא הסביר כי למקום יקראו "גיא ההריגה" מפני שבזמן החורבן, גיא בן הינום יעלה על גדותיו מרוב גופות אשר יהיו "למאכל לעוף השמים ולבהמת השדה". למקום יגיעו החוטאים לאחר מותם. מי יודע, אולי אלה אנחנו?
גיא בן הינום הוא עמק המקיף את העיר העתיקה ואת עיר דוד ממערב ומדרום ומתחבר לנחל קדרון במזרח. הוא מוזכר כמה פעמים בתנ"ך, תחילה בספר יהושע במסגרת תיאור גבולות השבטים ובהמשך בהקשר דומה גם בספר נחמיה. העמק זכה למוניטין גרועים מפני שמלכי ישראל ויהודה היו עובדים עבודה זרה ומקריבים בו קרבנות למולך בבמות התופת, שבהן הכנענים הקריבו את מיטב בניהם.
הקרבת הבנים הבכורים, בפרפראזה על פסח, נעשתה על זרועות הפסל עשוי הנחושת של המולך. על אחז מלך יהודה, שהקריב את בנו לאל כנעני, נאמר: "וגם מסכות עשה לבעלים. והוא הקטיר בגיא בן הינום ויבער את בניו באש כתועבות הגויים". הגיא חצץ עד אחרי מלחמת ששת הימים בין ירושלים המזרחית למערבית, והיום ממוקמים בו הסינמטק ובריכת הסולטן, ודרך חברון עוברת דרכו.
חוץ מנבואת הזעם המזעזעת, קיימות סיבות טובות נוספות לחשוש מהגיא היפה, גן עדן של טבע בתוך העיר. על פי התלמוד הבבלי, אחד מפתחי הגיהינום מצוי בירושלים, אולי בגיא בן הינום. על פי אחת הגרסאות יהודה איש קריות, שעל פי הברית החדשה הסגיר את ישו לרומאים, הבין כי טעה והתאבד בגיא בן הינום, ומכאן שמו "שדה הדמים".
מאפיין נוסף של הגיא הוא ריבוי בתי הקברות בו, פרט לא מפתיע לאור ייעודו התנ"כי. את רצועת בתי הקברות מכנים "נקרופוליס", עיר המתים, והיהודים בחרו בגיא כמקום קבורה מפני שהקבורה בתוככי העיר העתיקה אסורה. הקראים, שהגיעו לעיר במאה העשירית, קוברים עד היום בגיא. בית הקברות שרניה נבנה שם על ידי הצלבנים, ומכונה "בית העצמות". גופות הצלבנים שמתו במהלך שהותם בארץ נזרקו פנימה מבעד לחורים בגג המבנה, וזו הייתה קבורתם.
בבתים בגבול בין נחלאות לשוק יש בעיה אחת גדולה: היעדר אור שמש. הבנייה הצפופה גרמה לכך שקרני השמש כמעט שאינן חודרות מבעד למבנים. העובדה המצערת הולידה את אחת האגדות האורבניות היותר ידועות בעיר.
מעשה שהיה, כנראה שכך היה: בוקר אחד השכים הרב שלום שרעבי, ראש ישיבת נהר שלום, כמנהגו משנתו עם הזריחה והתכונן לתפילת הבוקר שלו. אלא שעל פי האגדה, באחד הבקרים התעורר הרב והיה סבור כי השעון חדל לעבוד או שהקדימו שוב את שעון החורף.
כאשר הציץ מחוץ לחלון הבחין כי הבניין שהיה כל העת בבנייה התרומם לגובה, ועתה הוא מטיל צל ומדיר כל קרן שמש מאשנבו. הרב ביקש
הקבלן מאיר עיני בנה את הבניין, שהיה אמור להיות מאוכלס בדירות ובתי עסק. הבניין נחנך בשנות השישים, וכבר מן ההתחלה לא הסתמן כמוצלח. העסקים בו הפסידו כספים ועזבו, התחלופה הייתה גבוהה במיוחד וגם דיירים לא אצו לרכוש דירות במקום. העובדה שלאחר עשרות שנים מצבו הכלכלי של הבניין לא השתפר רק חיזקה את האמונה כי הבניין אכן מקולל. במהלך השנים עברו להתגורר במקום בעיקר אנשים קשי יום ועובדים זרים, והשטח שיועד למשרדים או לעסקים הוסב לדירות נוספות.
על אף שהבניין מוכר משנות השמונים כבניין המקולל, יזמים זריזים מיהרו לפתוח בו קזינו, ולפחות אליהם הבניין העיר פנים לאחר שהמוני מהמרים הפסידו בו את תחתוניהם.
נוסף על כך, אחד הסניפים הראשיים של תנועת כ"ך של הרב מאיר כהנא מצא בית בבניין. אלא שכידוע, תנועת כ"ך הוצאה אל מחוץ לחוק, וסולקה מהמקום בצו בית משפט. הקבלן עיני עצמו הכחיש לאורך השנים את דבר הקללה וטען כי דן מרגלית המציא את הקללה הזו בעיתון "כל העיר", והאחרון הודה בכך שזו הייתה הלצה בלבד. עיני גם הראה כי מסלול השמש בשמים נוגד את פרטי האגדה.
והיו במקום גם עסקים מוצלחים, כמו "סטקיית ג'ינג'י" שעשתה חיל בבניין עד סוף שנות השמונים. "מאיר, השותף שלי, הלך לרב שרעבי וביקש ממנו לברך את המקום", מספר רחמים מזרחי, מבעלי הרשת. "אני לא יודע אם הייתה קללה או לא, אבל בכל מקרה רצינו ברכה מהרב לפתיחת המקום. הרב הבטיח שהמקום יצליח וכך אכן היה, אנחנו היחידים בכל הבניין שעבדנו".
אחד מחבריו של מזרחי מוסיף: "מה שמדהים הוא שעד היום, חוץ ממקום אחד שעובד שם באמת טוב, הדברים לא עובדים, זה לא מובן". כוונתו למאפיית "הבחירה הטבעית" בבעלות חזי עלון. לפני שפתח את המאפייה הבריאותית הגיע למקום אחיו שבי מלווה באביו, שנתן ברכה לבניין ושינה את שמו ל"בניין המבורך".
בבניין אחד בקרן הרחובות בן מימון, אלפסי ואבן עזרא, בשכונת רחביה היוקרתית, לא כדאי לגור. רוחות רעות נושבות בו והוא מוכר כבניין המוות, לא פחות. את שמו הרוויח הבניין בזכות, ממש לא בחסד. כה אכזר הוא לדרים בו עד שנותרה בו כעת רק משפחה אחת בלבד.
האות הראשון לפורענות ניתן לפני כ~35 שנה, כשבבניין פרצה שריפה והוא עלה כולו באש. כל הדיירים פרט לבעלת הבית גברת אדטו נמלטו על נפשם, ואילו הגברת איבדה בשריפה את חייה. הבניין הועבר תחילה לאפוטרופוס הכללי מפני שאדטו הייתה גלמודה, ומאוחר יותר לקרוביה שדרשו לממש את זכותם על הנכס.
במהלך השנים אסונות חזרו ופקדו את יושבי הבניין בן שתי הקומות. האם במשפחת יעקובוביץ' שכלה בזה אחר זו את בתה שלקתה בסרטן ואת בעלה. היא מכרה את זכויותיה בדמי מפתח ועברה להתגורר באחד הישובים הסמוכים לעיר. במשפחת ליבלין לקתה הבת בניוון שרירים בכל חלקי גופה והאם נפטרה בדירתה.
גם מזכיר הכנסת המיתולוגי שמואל יעקבסון, שעבד במשכן 46 שנה וכונה "מר תקנון" ו"מורה הנבוכים של הכנסת", עבר התקף לב ואירוע מוחי בשנות התשעים ונפטר שם ב~1997. משפחת שושני, שניהלה את החנות "אופנת דוד" ברחוב יפו, התגוררה בקומה השנייה. דוד עצמו נפטר בגיל צעיר יחסית, ונכדו נהרג במהלך שירותו הצבאי.
רצף הטרגדיות הוציא לבניין את שמו הרע. כה מרה הייתה הקללה עד שקשישה שכלל לא התגוררה בבניין מצאה דווקא בו את מותה. היה זה לפני כשנה: אורט שמחה מדר בת ה~82, שהתגוררה ברוב עזה וסבלה משלבים ראשונים של מחלת האלצהיימר, יצאה לחוג הקבוע שלה במועדון ויצ"ו ברחוב מאפ"ו בטלביה ומאז לא נראתה.
המשטרה הקימה חפ"ק מיוחד עם מאות שוטרים ואף הפעילה מסוק מחשש לשלומה. בנה של המנוחה מישל ונכדיה תלו ברחובות העיר מאות שלטים עם תמונתה, וארגנו מתנדבים שסרקו גם הם את אזור היעלמה בית אחר בית.
במהלך החיפושים פגשו קשישה שישבה על ספסל; כששמעה את הסיפור הציעה כי יחפשו בבית המקולל של רחביה. "זה מקום מועד לפורענות", ניבאה. חוליית שוטרים ומתנדבים מיהרה לבניין, וגילתה בגרם המדרגות בין הקומה הרביעית לחמישית, שהיה מצוי בשיפוצים, את גופתה של מדר.
לפני כמה שנים רכש את הבניין המקולל עו"ד נסים אבולוף, הציע פיצויים נדיבים לדיירים בתמורה לעזיבתם וקיבל אישור לבניית שלוש קומות נוספות על השתיים המקוריות. באמצע הבנייה הוא החליט למכור את הבניין הלא גמור למשפחת רוזנברג החרדית מלונדון, ששינתה את התכניות ובמקום להשלים את המלאכה תכננה להרוס את הבניין כולו ולהקים במקומו בניין עם דירות יוקרה מפוארות.
ייתכן שהסיבה לכך היא השמועה שמקובל ירושלמי הזהיר כי ייתכן שמתחת לבניין יש קברים עתיקים, המסבירים את הקללה. אלא שהמועצה לשימור אתרים הסבירה כי מדובר בבניין לשימור, ולכן הריסתו המוחלטת אסורה. היזמים נאלצו לבנות קומות נוספות על המבנה הקיים ובמקביל לשפץ את הקיימות.
כרגע הבניין נמצא בשלבי שיפוץ. בדלת דירת הקרקע נקבעה מזוזה ענקית שלא מותירה מקום לספק, זוהי דירתו של בעל הבית. אך מאחר שהוא רק מגיע לבקר, זהו למעשה בית רפאים. רק דירה אחת מאוישת, והשאר ממתינות לקונים. בינתיים רק אחד נמצא; הקומות העליונות ממתינות בסבלנות
רבים מכירים את הכביש המכושף המחבר בין שכונת ארמון הנציב לג'בל מוכבר, או אולי בעצם מפריד ביניהן. מעטים זוכרים כי בעבר נהרו אל הכביש רבים וטובים לא כדי להתרשם מהאשליה האופטית המהפנטת שבו, אלא כדי לבלות את הלילות הפרועים ביותר בעיר.
זהו סיפורו של מועדון "משכנות הרועים", שהיה ממובילי סצנת הבילויים המקומית, דווקא בתוך כפר ערבי. כמו הכביש עצמו, גם המועדון כושף עם פרוץ האינתיפאדה, שסיימה את החגיגה.
הכביש המכושף התגלה לציבור הישראלי אחרי מלחמת ששת הימים. הוא יורד בתלילות מארמון הנציב אל עבר מדבר יהודה, אלא שכאשר הרכב עובר ממצב של בלימה לנסיעה אטית, חשים יושביו כאילו הם עולים כלפי מעלה ולא יורדים, כפי שאכן קורה. מדובר באשליה אופטית לכל דבר, הנובעת מהזווית שבין תוואי הכביש לבין הנוף המשתפל כלפי מטה; הנוסעים טועים לחשוב כי הנוף הוא ישר, ולכן נדמה להם שהם נוסעים מעלה.
אין כמו להגיע לכביש המכושף בפעם הראשונה במסגרת טיול ולחוות את חזיון התעתועים שהמקום מספק. אך נראה שהחוויה מרגשת פי כמה בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי לילה רווי אלכוהול או סמים קלים; כך לפחות מעידים בליינים ותיקים שהיו מבקרים קבועים בדיסקוטק "משכנות הרועים" שפעל בשנות השמונים. המועדון היה מארח אמנים מובילים ושימש כקומפלקס ענק להופעות.
מילא "הברירה הטבעית", אבל מי היה מאמין היום שאריאל זילבר הופיע בג'בל מוכבר. "היינו עוברים את התחנה של האו"ם ומגיעים למועדון, שהיה מוקד הבילוי אולי הכי גדול בעיר", מספר בליין ותיק. "בבוקר היינו מסיימים שיכורים ומסטולים, יוצאים משם, עולים על האוטו ולא מאמינים – הכביש מכושף". לאחר מכן הגיעה האינתיפאדה, והמקום הייחודי נסגר.
העירייה היא בדרך כלל גוף שלא כדאי להתעסק איתו. אתם יודעים: דוחות, קנסות, ביורוקרטיה. אך דווקא בניין רשות החנייה בכיכר ספרא 13 מאיים על עובדי המקום, שבטוחים שהבניין רדוף ומקולל, ולטענתם יש להם גם הוכחות.
המקום שימש בעבר כבית חולים עם חדר מתים, וממשיך לשלוח מדי פעם תזכורות מפחידות לעברו. "ביום הראשון שהגעתי לעבוד כאן", מספרת עובדת במקום, "חציתי את המסדרון הארוך, הסתובבתי והרגשתי כמו ב'גרין מייל'. חשתי כאילו עברתי את המרחק מתא הנידונים למוות ועד מקום ההוצאה להורג, זאת הייתה הרגשה נוראית. כאשר סיפרתי את זה לאחד העובדים, הוא סיפר לי על ההיסטוריה של המקום. איזה פחד".
בית החולים הרוסי נבנה ב~1863 כדי לתת מענה לצליינים הרוסים שעלו לרגל לירושלים. היה זה בית החולים הראשון מחוץ לחומות, חלק ממתחם מגרש הרוסים. בהמשך הוא הפך לבית חולים צבאי ולבית החולים הממשלתי של העיר, אחרי מלחמת העצמאות הפך לבית חולים של צה"ל ומאז מכונה "אביחיל". על המבנה כתובים ברוסית דברי ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".
פרט למיטות האשפוז כלל המקום גם בית לוויות וחדר מתים. השמועות על השדים והרוחות, אולי של קורבנות רשות החנייה, מכוונות לחדר שנמצא בקומה התחתונה. אני יורד עם עוזיאל, שעובד במקום, בגרם המדרגות התלול אל מרתף חנוק. במרתף ניצבים על המדפים קלסרים שחורים, שנדמה כי יש בתוכם כשפים שונים ומשונים; המקום בכללותו מזכיר ספרייה מימי הביניים.
התחושה שאסור להימצא במקום ששימש חדר מתים אופפת את כולנו, והקרירות במקום מסייעת להרגשה הלא נעימה. עוזיאל הוא היחיד שעובד בחדר הידוע לשמצה. "בהמשך, מעבר לחצר, היה מתקן שטיפה והיו מובילים את הגופות לבניין הבייגלה בצומת יפו", הוא מספר. "משם היו מובילים אותם בטנדר וויליס להר הזיתים, ובתקופה מאוחרת יותר להר המנוחות".
עוזיאל טוען כי לכהנים אסור להיכנס לבניין, גם לצורכי עבודה. הבדידות המפחידה שם למטה גרמה לו "להביא עשרה חבר'ה, ועשינו קריעה במקום ליתר ביטחון. ביקשנו מחילה לכל מקרה כמו שעושים בחדר הספד, טיהור כבודו של המת". כאשר הוקמה קריית העירייה העובדים התנגדו לעבוד במבנה המקולל בשל היותו רדוף רוחות. רב שנזעק לפתור את הסוגיה אמר כי "העיר ירושלים מקודשת, ולכן הסירו דאגה מלבכם" וערך תפילה במקום.
"מאבטחים מפחדים לעשות סיורים מאוחר בלילה כי הם חושבים שיש כאן רוחות רפאים", מספר אחד העובדים במקום. "היו בעבר עובדים שלא רצו לעבוד פה כי הבניין מקולל ויש בו כל מיני מחלות". הייתה מאבטחת שעבדה כאן בלילה, וגלאי הנפח צפצף. היא נכנסה ולא מצאה דבר. השמועות רצו, היא עזבה ונשבעה לא לחזור לכאן לעולם".
עבור ישראלים רבים סימל בניין האוריינט האוס את התקווה ואת השפיות של ההנהגה הפלסטינית, ועבור אחרים את האיום המדיני המשמעותי ביותר על העיר.
כך אן כך, נדמה כי קיומו של המקום סימל פחות או יותר באופן עקבי את מצב העניינים בינינו ובין הפלסטינים, וסגירתו הייתה סמלית הרבה יותר ממשמעותית. אלא שלעתים אירוע שקרה בבניין בראשיתו יכול להשפיע על המשך דרכו, ואולי הטרגדיה של אותה ילדה קטנה מהאוריינט האוס היא הסיבה לסגירתו של המקום ולקיפאון המדיני.
אסמעיל מוסא השלים את בניית הווילה מחוץ לחומות בשנת 1898 לקראת ביקור הקיסר הגרמני וילהלם השני. הווילה, שנודעה מאוחר יותר כבניין האוריינט האוס, הייתה חלק משכונת החוסיינים, קבוצת בתי פאר שנבנו על ידי משפחת האצולה הערבית וכללה גם את מלון אמריקן קולוני. טקס קבלת הפנים לקיסר ולאשתו אוגוסטה ויקטוריה היה אמור להיערך במקום.
לקראת הטקס נערכו הכנות קפדניות. מי שהיה אמור לקבל את פני הקיסר ואשתו היה פקיד בכיר בשלטון העות'מני, למעשה שר החינוך של ירושלים. בתו הצעירה רוויידה נבחרה להגיש מתנה לאוגוסטה ויקטוריה, ולכבוד הטקס המרגש תפרו לילדה בת השמונה שמלה לבנה מבד קל במיוחד.
בערב לפני קבלת הפנים עלתה הילדה הסקרנית לגג הבניין עם המשרת כדי לעזור לו להדליק את העששיות, ניצוץ הנר נתפס בשמלתה, וזו עלתה באש. הילדה מתה מפצעיה כעבור זמן קצר. קבלת הפנים המפוארת התקיימה כמתוכנן ביום שלמחרת, בצל הטרגדיה.
כזכור, המבנה נפתח מחדש על ידי פייסל חוסייני בשנות השמונים בתור "המכון ללימודים ערביים", והפך למרכז ולסמל של החיים הפוליטיים הפלסטיניים במזרח העיר.
מאז, כמובן, זרם הרבה דם בנהר. אחרי פרוץ האינתיפאדה הראשונה יצחק רבין סגר את המבנה, ואילו בתקופת אוסלו המקום נפתח מחדש והגיע לשיא פעילותו המדינית. ב~11 באוגוסט 2001, אחרי הפיגוע במסעדת "סבארו", החליט ראש הממשלה אריאל שרון לסגור את המבנה באופן הרמטי.
אלא שכמו הזיכרונות הרעים שאינם נשכחים, לעתים גם אנשים בשר ודם לא נותנים להם להישכח. לאורך שנים רבות ועד היום הזה ממש גרה בחלקו האחורי של הבית רוויידה, לא זו שנשרפה למוות אלא בת משפחה שקרויה על שמה. הבית עצמו נטוש בחלקו, ואינו מזכיר ולו במעט את תהילת העבר שלו.
יוזמות חדשניות, או בשמם המלהיב יותר סטרט-אפים, תמיד הלהיבו אותנו והציתו את דמיוננו. הבעיה היא שלפעמים היוזמה לא מותאמת לקהל היעד שלה;
כזה הוא השוקניון, שהחל כמהלך מתקדם לרווחת הקונים והתברר כמהלך גרוע לסוחרים שהתפתו להעמיד בו דוכן. ואולי הסיבה לכישלון נעוצה במקרה טרגי שאירע בזמן העבודות להקמת השוקניון, אז נהרג טרקטוריסט שעסק בחפירות. הוא אמנם לא נקבר תחת היסודות, אבל זה בהחלט לא היה הספתח המיוחל.
השוקניון היה אמור להחליף בהדרו ובניקיונו את שוק מחנה יהודה המוזנח. לשוק הפתוח והאהוב כבר תוכננה הריסה מסיבית, אך לבסוף הוחלט לשפצו. עם זאת, השוקניון הוקם גם הוא בסופו של דבר מפני שנתן מענה טוב לימים של מזג אוויר סוער.
בשנת 2000 נחנך השוקניון, וכישלונו היה ברור בן רגע. הסוחרים כמו גם הקונים נותרו נאמנים לשוק המקורי, ובימים אלה כמעט שאין בו פעילות. "זו אחת המפלצות של העיר, הוא סגור, אין בו אוויר", מעיד עליו סוחר ממחנה יהודה.
"רצו לעשות שוק מקורה, מכרו כל באסטה בעשרות אלפי דולרים. עכשיו הכול סגור לגמרי, הקומות למעלה מתחילות לזוז אבל המרתף לא, זה שוק רפאים. ירושלמים אוהבים אוויר, אוהבים פתוח, לא בית סוהר. תן להם חופש. זה תכנון לא נכון".
נוסף על הספתח המצער, השוקניון נודע לשמצה גם בגלל המקרה שבו האברך איתמר ביטון ניסה להימלט מחניון השוק בלי לשלם ודרס את הקופאית נגה זואריש, לאחר שזו ניצבה מול הרכב ודרשה שישלם.
הצרה הגדולה ביותר שאיתה מתמודדים בימים אלה יזמי הפרויקט היא תביעה של הסוחרים שרכשו מתחמים במקום. לפני כמה חודשים דחה בית המשפט העליון את ערעורם של היזמים והותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שחייב אותם לפצות את הסוחרים בסכום של כ~30 מיליון שקלים.
זוג ערבים נוצרים צעירים החליטו להתחתן. מפני שמשפחתו של החתן הייתה אמידה ביותר, בנו ההורים לבנם היחיד בית שבו היה אמור לגור עם אשתו הטרייה. החתונה נקבעה להיערך בבית החדש, אך אחרי מסיבת האירוסין הבחור נפטר במפתיע.
זה לא הספיק להורי החתן כדי לבטל את טקס החתונה המפואר, שבוודאי יכול להיחשב להזוי ביותר בכל הזמנים: גופתו של החתן הונחה על כיסא, ואשתו (ואלמנתו) הטרייה ישבה לידו.
איציק שוויקי, רכז ירושלים במועצה לשימור אתרים, מספר כי "האם השכולה יצאה בריקוד המסורתי לפני החתן והכלה, ומיד לאחר מכן קרעה את ההינומה מעל פני הכלה. הקהל קפא על מקומו והמשיך להלוויה".
הבית, הממוקם ברחוב יפו 86, נחשב לא בכדי מאותו יום כ"בית הרוחות". הוא נבנה במשך עשר שנים החל מ-1881, אולם תושבי העיר חשבו אותו לרדוף שדים ורוחות ולא העזו לרכוש אותו.
השלטונות העות'מנים הסבו את המקום לבית חולים עירוני וכינו אותו "מוסתאזפה" (בית בריאות), אך החולים, אפילו העניים ביותר, סירבו להיכנס לבניין מפחד השדים והרוחות. עם השנים עניין השדים נשכח. "צוות קטן של רופאים ואחיות טיפלו בין השאר בכפריים שבאו מליפתא, סילוואן, מלחה וכפרים רחוקים יותר", מספר שוויקי.
בתום מלחמת העולם הראשונה הקימו הבריטים במקום את לשכת הבריאות המנדטורית, ומ-1948 משמש הבניין בתור לשכת הבריאות המחוזית של משרד הבריאות הישראלי.
אין פחד ארכאי ועתיק יומין יותר מהידבקות במחלה חשוכת מרפא, שמשנה את המעמד החברתי וחורצת את דין החולה לחיי בדידות. מדובר כמובן במחלת הצרעת.
עוד בתקופת המקרא נבנו ערים למצורעים בלבד, ואפילו שבימינו נמצא פתרון רפואי פתרון למחלה, הפחד הבסיסי ממנה לא חלף. בית החולים למצורעים הנסן בשכונת טלביה עדיין מעביר חלחלה בקרב כל מי שעובר לידו.
המבנה, שמוכר היום כגינות הנסן, הוקם בשנת 1887, וטיפלו בו במחלת העור חשוכת המרפא שנקראה על שמו של הרופא הנורבגי שגילה את מחולליה.
בסוף המאה התשע עשרה הכתה המחלה בתושבי העיר ורבים לא שרדו אותה. יותר מההתמודדות עם המחלה עצמה נאלצו החולים להתמודד עם חששם של הרופאים להידבק, וכצעד ראשון הועברו למקום ומבודד.
בבניין נבנו כמה חידושים אדריכליים, ביניהם מגדל שירותים דו-קומתי נפרד במרחק עשרה מטרים מהבניין המרכזי, שממנו יצא גשר עשוי קורות ברזל אל הקומה העליונה של הבניין.
הרעיון היה לנסות לשפר את תנאי ההיגיינה במקום. באחת הפינות של המתחם הוקם מבנה ששימש ביתן בידוד לחולים הקשים. רובו של השטח היה גינה שהמטפלים והחולים נהגו לטפח ולגדל בה פירות וירקות; החקלאות הייתה העיסוק העיקרי של החולים, שמצאו בה מזור לכאב הפיזי והנפשי.
היו אלה שני עבריינים ירושלמים מוכרים ביותר (אחד נרצח, השני הפך עד מדינה בארצות הברית) שעל פי האגדה רצחו את קרבנם, הביאו אותו ברכבם למרכז העיר וקברו אותו ביסודות של בניין כלל מתוך מחשבה בריאה כי אם יתגלה, יהיה זה רק במסגרת חפירות ארכיאולוגיות בעוד כמה אלפי שנים. על פי האמונה, הקניון הראשון בישראל קם ונפל על הגופה הזו.
מרכז כלל נבנה ב~1972, צדו האחד פונה לרחוב יפו וצדו השני לרחוב אגריפס, ללא ספק מיקום אסטרטגי במיוחד. מטרתו של מרכז המסחר, שהתנשא לגובה של 15 קומות, הייתה לאגד משרדים ועסקים רבים במקום אחד. לבניין תוכנן גם אגף נוסף, שלא נבנה מעולם. המשרדים הממשלתיים ששכרו קומות שלמות עזבו את המקום במהרה, חנויות רבות ננטשו והמקום הפך שומם.
במשך השנים היו שטענו כי האגדה על הגופה שהוטמנה ביסודות נולדה במוחם הקודח של בעלי אינטרסים שביקשו כי הבניין ייכשל.
פרשנים אחרים טענו גם כי לא בחזון העצמות היבשות עסקינן אלא בארכיטקטורה לא מוצלחת, בעיות תאורה וחנייה לא נגישה. הביקורת הרבה על הבניין החלה עוד בהצגתו לציבור, עם הודאה של האדריכל עצמו דן איתן כי אינו מרוצה ממעשה ידיו. גם האדריכל דוד קרויאנקר הגדיר את המקום כישלון ארכיטקטוני.
לא ברור אם המגדל נבנה על גופת אדם, אך הוא ניצב בוודאות על הריסות בית הספר התיכון שחר אליאנס, ששכן במקום 90 שנה עד הריסתו לטובת בניית הבניין. בדומה לבניין טליתא קומי הסמוך למשביר, הוחלט לשמר רק את השער למבנה בית הספר ולהרוס את כל השאר. נוסף על כל הצרות, ביוני 1993 התפוצץ בסמוך לבניין מחבל מתאבד בקו 14 ורצח 16 נוסעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם