אנשי האקדמיה בוחרים: הטעות ההיסטורית הגדולה ביותר
מהוויתור על מדינת היהודים באוגנדה, דרך הבחירה בג'ורג' בוש ועד לחיבור בין תל אביב ליפו. פאנל של מומחים בוחר עבורכם שלל החמצות משנים עברו. הפספוסים הגדולים. פרויקט מיוחד
חייהם של כמה אנשים היו ניצלים אם הערכת אגף המודיעין ב-5 באוקטובר 1973, יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הייתה שונה? איך הייתה נראית מפת התחבורה בתל אביב ובערים הסמוכות לה אלמלא נגנזה בשנות השלושים תכנית הרכבת התחתית של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף?
את התשובות לשאלות האלה לא נדע לעולם, כנראה, וגם הגישות להבנת תוצאותיה של ההיסטוריה חלוקות ואינן חד-משמעיות: הסופר האמריקאי או. הנרי כתב פעם שהדרך היחידה לשפוט את העתיד היא לאור העבר, בעוד שהסופר האירי אוסקר ויילד טען בדיוק ההפך - "ההיסטוריה היא רכילות".
תהיה האמת ההיסטורית אשר תהיה, שישה היסטוריונים מתחומים שונים התראיינו לזמן תל אביב וניסו לבחור את ההחמצה ההיסטורית הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי. האם גם הם החמיצו? תחליטו אתם.
לפי פרופ' שלמה זנד, מרצה בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, פספוסה של הציונות נעוץ בהתיישבותו של העם היהודי בארץ ישראל, ולא כפי שהציע חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, באוגנדה.
"אם המפעל הציוני היה מתממש באוגנדה ולא מגיע לפלסטינה, הוא היה מוצלח יותר", אומר זנד. "כאן אנחנו חבוקים בסכסוך האינסופי עם הילידים המקומיים. נכון שגם שם יש ילידים, אבל יש לי הרושם שאם לא היינו תפוסים בכבלי המיתולוגיה, שאותם מסמלים מקומות כמו מערת המכפלה, קבר רחל וקבר יוסף, היה לנו קל יותר לקבוע גבולות קבע".
לדעתו של זנד, הפספוסים ההיסטוריים הגדולים ביותר
"גם סטלין פספס בשנת 1941 כשלא נשמע למרגליו ולא התכונן כראוי לפלישת הגרמנים במבצע ברברוסה". זנד גם סבור שהעם האמריקאי פספס בגדול כשבחר בשנת 2000 את ג'ורג' בוש הבן, ולא את אל גור: "נכון שהבחירה בבוש הייתה על קוצו של יוד, אבל חלק גדול מהעם האמריקאי בחר בנשיא שסיבך את ארצות הברית בשתי מלחמות מטופשות - עיראק ואפגניסטן - שאי אפשר לצאת מהן".
"הפילוסוף בלז פסקל טען במאה ה-17 שאילולא היה אפה של קליאופטרה כה מרשים, ההיסטוריה העולמית הייתה אחרת", אומרת ד'ר דניאלה דוויך, מרצה בכירה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בר-אילן. "הוא התכוון לכך שההתאהבות של יוליוס קיסר בקליאופטרה ואחר כך של מרקוס אנטוניוס הביאה למעורבות מדינית של רומא במצרים ולתהפוכות שהשפיעו באופן מכריע על גורלה של האימפריה הרומית, ואיתה על רוב העולם שהיה מוכר אז.
האמירה של פסקל הציבה למעשה שאלה תיאורטית ומעניינת מבחינה היסטורית, והיא "מה היה אילו". כמובן ששאלות מסוג זה פותחות פתח לדיונים מפותלים ורחבים שלמעשה אין להם שום אחיזה במציאות. גם הדיון בהחמצות היסטוריות נשען על השערות מתוך התבוננות במגמות וציפייה שדברים היו מתפתחים באופן מסוים, אם כי כמובן אף אחד לא יודע מה היה יכול לקרות".
על אף אזהרתה והסתייגותה הבולטת, הסכימה דוויך לתת שתי דוגמאות נוספות להחמצות לכאורה שבהיסטוריה: האחת היא החמצתו של אלכסנדר הגדול להציג בפני העולם ההלניסטי את המזרח הרחוק מעבר לאזור פקיסטן (צפון הודו של היום), והשנייה היא השריפה הגדולה שאחזה בספרייה של אלכסנדרייה בשנת 391.
"אלכסנדר הגדול אמנם הגיע למחוזות אלה", היא מסבירה, "אולם חייליו עייפו ממסעות הלחימה בארצות זרות וביקשו לשוב הביתה. אולי אם היה ממשיך בתנופת הכיבוש שלו, היו נוצרים קשרים תרבותיים עם אזורים מזרחיים יותר באסיה". על השריפה היא אומרת: "זו הייתה ספרייה עצומה וחסרת תקדים שהכילה את מיטב היצירות הכתובות של העולם העתיק. מבחינתנו כיום זו החמצה עצומה שחלקים כה גדולים מהתרבות העתיקה אבדו לנצח".
עבור פרופ' מרגלית שילה, ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ההחמצה היסטורית הגדולה ביותר אינה מתבטאת באירוע מסוים, אלא בתפיסה חברתית שהייתה נהוגה ברוב זמנו של הקיום האנושי:
"העובדה שהמין האנושי העדיף להשאיר את הנשים רק בבית במשך רוב שנות ההיסטוריה, ולמעשה עד אמצע המאה העשרים, היא החמצה קולוסלית, למרות שאני חושבת שרק בעוד כמאה שנה נוכל לעשות מאזן אמיתי ולראות אם זה היה דבר טוב או לא.
כרגע אנחנו יודעים שמעצם היותן בחוץ אנחנו מרוויחים כוח אדם נוסף, נקודות מבט ותובנות חדשות, ושלנשים יש אפשרות לממש את עצמן. הצד השני של המטבע הוא שנשים יכולות לשכוח משהו שהן עשו במשך אלפי שנים, וזה לגדל משפחה.
"עם זאת, אני חושבת שמדינת ישראל היא הדוגמה הראשונה במעלה של נשים שמצליחות גם בזה וגם בזה, לעומת מה שקורה בשאר העולם, שם רואים פחות את השילוב של עבודה ומשפחה. אבל בגלל שהחברה שלנו היא חקיינית כל כך מוצלחת של העולם המערבי, אני חרדה שמא זה יתמסמס כאן".
לחוקרת תל אביב-יפו ומדריכת הסיורים שולה וידריך יש דוגמה לפספוסים דווקא מההיסטוריה של המטרופולין הישראלי: "ראש העיר לשעבר ישראל רוקח התנגד לסיפוח יפו לתל אביב והציע לספח אותה לחולון או לבת ים. הוא אמר שיפו לא קשורה לתל אביב, ויש בזה משהו".
יפו, כידוע, אוחדה עם תל אביב בשנת 1950, לאחר שראש הממשלה דוד בן גוריון הבטיח לרוקח סיוע כלכלי בשיקומה. "לדעתי חבל שיפו סופחה לתל אביב. אני חושבת שהרבה מרגשי הנחיתות של יפו היו נפתרים, לא היה נוצר "צפון ודרום", ולא היה העימות עם תל אביב שצמחה לתוך יפו וכאילו מתנגדת לה".
החמצה היסטורית נוספת שווידריך מתייחסת אליה היא סירובה של ההנהגה הערבית באזור לקבל את תכנית החלוקה של האו"ם שהוצעה ב-29 בנובמבר 1947, של שתי מדינות לשני עמים. לפי תכנית האו"ם, היו הפלסטינים אמורים לקבל את הגליל המרכזי והמערבי, את רצועת עזה, את הנגב המערבי, את חלקו המזרחי של הנגב כולל באר שבע ובקעת הירדן, ואת העיר יפו, והיהודים את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, הערבה, דרום הנגב ומפרץ אילת.
ירושלים ובית לחם הוגדרו כאזור ניטרלי בחסות האו"ם. "זו לא החמצה רק של הערבים, אלא של האזור כולו", היא אומרת. "נכון שהיה כאן מאבק של שנים רבות שבו כל צד סבר שהוא צודק בזכותו על הארץ, אבל החלטת האו?ם לאחר שנים של שפיכות דמים הייתה אמורה להפריד בין הצדדים. המחשבה הראשונה שעולה כיום היא כמה מלחמות ושפיכות דמים היו נמנעות.
"המחשבה השנייה היא כיצד היינו יכולים לשגשג תוך שיתוף פעולה בתחומים כלכליים, תרבותיים וטכנולוגיים. ובקשר לתל אביב, היא לא הייתה מתחברת עם מקף ליפו, הן היו שתי ערים נפרדות בלי קשר ביניהן".
ההיסטוריון והשר לשעבר שלמה בן-עמי מחזיר אותנו לאירופה של מלחמת העולם השנייה, בציינו החמצה שאירעה בפלישה הימית הגדולה של בנות הברית לצרפת הכבושה על ידי גרמניה הנאצית ביוני 1944, הידועה בשמה "הפלישה לנורמנדי".
"לפני הפלישה של בעלות הברית לצרפת, היה לצ'רצ'יל רעיון לפלוש מכיוון מזרח, מאזור הקווקזים, ולחסום את דרכה של רוסיה למזרח אירופה", אומר בן-עמי. "צ'רצ'יל הבין היטב את המנטליות ואת הכוונות של סטלין, והוא ידע שעם סיום המלחמה, האויב יהיה ברית המועצות.
"דרך הפלישה לנורמנדי בנות הברית בעצם נתנו את מזרח אירופה ומזרח גרמניה שי לסטלין, שלא התכוון לשחרר אותן לאחר המלחמה כמו שבנות הברית שחררו את המערב, וזו החמצה גדולה שהייתה יכולה להביא לסדר עולם אחר לגמרי".
לסופר וההיסטוריון הימי מייק אלדר (אל"מ במיל) זווית ראייה קצת שונה על המושג החמצה היסטורית. "ההחמצה הגדולה ביותר של המין האנושי זה שהוא לא מבין שההיסטוריה חוזרת על עצמה", הוא מסביר. "אנחנו נוטים לייחס לאירועים היסטוריים ראשוניות, ואם עשינו לכאורה נכון, אז הנה לנו הצלחה היסטורית, ואם עשינו לא נכון, אז כמובן מדובר בכישלון היסטורי.
"במהלך ההיסטוריה הכול מתגמד, כי אנשים חוזרים על אותן הצלחות ועל אותן טעויות. אם היינו משכילים להבין את זה, דבר שלא יקרה, אולי לא היו שגיאות, אבל כנראה לכך כיוון בורא עולם. כרגע אירוע שמשפיע בצורה דרמטית ומזעזע את מדינת ישראל הוא שבכירי הצבא עוסקים, רחמנא לצלן, בזיוף מכתב. בוא נגיד שיגלו שאלוף פלוני כתב את המסמך, ואז אולי בעוד כמה שנים נגיד שטוב שחשפנו את מאורות הפשע והבצע, או שלחלופין, בעוד שבועיים נשכח מכל הסיפור. מה שההצלחה היום הוא כישלון מחר ולהפך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם