גן העדן האבוד: כך פספסו הישראלים את יריחו ובגדול
ביום שיריחו תחזור להיות מה שהייתה, לכולם יהיה יותר טוב. לישראלים לפלסטינים ולכל המתגעגעים לשדרות התפוזים. הפיספוסים הגדולים. פרויקט מיוחד
הדו-קיום היה על גבול המופת. יריחו הייתה השער לבקעת הירדן עבור כל מי שהצפין לכינרת או לרמת הגולן מירושלים ומדרום הארץ.
מי שנסע על כביש הבקעה עד שנת 1994 היה חייב לעבור בעיר הנמוכה בעולם. לנסוע בנחת דרך השדרה המרכזית, לעבור במקביל לפירמידות התפוזים שסנוורו בכתום ולמסעדות שנקראו בשמות של אחווה ופיוס.
בשבתות היו פקקים, והמלצרים היו יוצאים לקראת הנוסעים צפונה עם תפריטים, מבקשים לדוג איזה ישראלי שרוצה להרגיע את הרעב עד המושטים של טבריה. הייתה אידיליה, היו ירקות בלאדי בפרוטות לארגז, חצילי פליסה חצי שחורים חצי סגולים ועגבניות בשלל צבעים וצורות, שבימים אלה משלמים עבורן הון בספרד בזכות טעמן המזוקק. בתחילת שנות התשעים, תוך כדי האנתפאדה הראשונה, עמדו חיילים בלי חשש ברחוב המרכזי ותפסו טרמפ לרמה.
זה היה המצב עד נוסחת "עזה ויריחו תחילה", שיצאה לדרך בשנת 1994, במסגרת הסכמי אוסלו, שהעבירה את השליטה ברצועה ובעיר שמצפון לים המלח לרשות, וסימנה את סוף הדרך של יריחו הישנה והטובה. מספר המבקרים מישראל צנח צניחה חופשית. כביש עוקף יריחו נסלל. העיר נותקה מכביש הבקעה ומתנועת ישראלים. ארבע שנים אחרי חתימת הסכם "עזה ויריחו תחילה" הז'יטונים התחילו להתפזר בקזינו "אואזיס".
אומרים שמרטין שלאף ויאסר ערפאת גלגלו שם מחזור של מיליון דולר ליום בשיא. למרות האופוריה שפיזר סביבו, הקזינו, שהוקם בכניסה הדרומית לעיר, רחוק מאוד ממרכז המסחר שהיה פעם חממה לתיירות ישראלית, סיפק קצת עבודה למקומיים ותו לא.
ואז הגיעה אנתפאדת 2000. יריחו נסגרה הרמטית לארבע שנים. המקומיים אכלו קש מתובל בחצץ. המצב הכלכלי היה נמוך יותר מהגאוגרפיה של יריחו. אלה היו ארבע שנים של שפל נוראי. ומה יכלו תושבי יריחו לעשות חוץ מלהסתכל על המכוניות נוסעות בכביש שמעבר למחסום, לקלל את הסכם "עזה ויריחו תחילה" ולהתגעגע. ומנגד, גם כל מי שהכיר את יריחו ההיא, כל מי שנסע בשדרת התפוזים והמסעדות, היה יכול להביט לאחור בערגה, להפליג על סיפון הנוסטלגיה ולהרגיש את טעמה של החמצה גדולה.
לפני שלוש שנים בדיוק ביקרתי ביריחו. דיברו אז על השגשוג המרשים של רמאללה, על חנויות היוקרה שמוכרות רולקסים ועטים של מון בלאן, על חיי לילה שוקקים, בתי קפה, מסעדות, מועדונים וברים רוויי אלכוהול.
באותה תקופה בית לחם התחילה להתעורר, וג'נין עברה מהפך לטובה בזכות המטמורפוזה שעשה זכריה זביידי, חביב התקשורת, וטלי פחימה - ממחבל מזוין בקלצ'ניקוב לאיש תרבות חמוש ברעיונות יפים על הקמת תאטרון ובית קולנוע.
אפילו שכם, על הקסבה הידועה לשמצה שלה, הפכה למוקד שופינג
"אנשים חיים פה מתחת לאפס", סיפר לי אז האיש שליווה אותנו ביריחו וביקש שלא אנקוב בשמו. "אם המצב יימשך, הכול פה יתפוצץ. אנשים יהפכו לחיות". וכשאיש יריחו אומר שתושבי העיר יכולים להפוך לחיות, יש בכך כדי ללמד על גודל הייאוש.
בין הפלסטינים לבין עצמם נחשבים תושבי יריחו לזן מוזר, שלא תואם את דרך החיים הלוחמנית ועתירת השנאה כלפי ישראל של תושבי שכם ועזה למשל. יש גם בדיחות שמלמדות על אופיים של אנשי יריחו: שלושה ערבים מגיעים ברכב אחד למחסום. חייל עוצר אותם ושואל את הראשון מאיפה הוא. זה עונה לו, "משכם". החייל מורה לו לצאת מהרכב ולשכב על הרצפה.
הוא פונה לשני ושואל אותו מאיפה הוא. "ג'נין", הוא עונה, והחייל מסמן לו לתפוס מקום על הרצפה ליד זה משכם. החייל שואל את השלישי מאיפה הוא, וזה עונה לו, "יריחו". החייל אומר לו, "אז תעשה טובה ותחזיק לי את הרובה בזמן שאני קושר את האחרים".
עובד עירייה שאתו שוחחתי אז סיפר לי שהוא לא קיבל משכורת זה 11 חודשים. המלווה אמר שכל עובד רשות מחזיק בחוב בכמעט כל חנות מכולת בעיר. כדי להוסיף עגמומיות על דיכאון צריך להזכיר את השיוך הפוליטי של תושבי יריחו.
תשעים אחוז מהתושבים הצביעו לפת"ח בבחירות האחרונות. שאלתי את המלווה שלנו איך עליית חמאס לשלטון השפיעה על האנשים. "השפיעה חרא", הוא פסק, "מאז שהם עלו אין אישורי יציאה ואין כסף. תשמע, גם ישראל אשמה, כי היא לא נתנה צ'אנס לחמאס. אלה חרא ואלה חרא, ופה נהיה יותר גרוע".
בביקור ההוא פגשתי מגדל כבשים בשם דאוד אבו-דהוק, איש משכיל שסיים לימודי משפטים באוניברסיטה של ביירות, אך למעט חצי שנה, מעולם לא עסק בעריכת דין. בחצר ביתו במחנה הפליטים אכבה ג'אבר, מול הקזינו השומם, קונן אבו-דהוק על מר גורלו:
"אין כסף לקנות אוכל וישראל סגרה את כל המעברים. זה כמו לחיות בבית סוהר. גם ישראל לא נותנת לנו אוויר, וגם פה אין לנו אוויר. אתה יודע כמה עולה טונה שעורה בישראל? 700 שקל. פה עולה לי 1,200 שקל לטונה. לפחות ישראל מסבסדת את המחיר של השעורה ועוזרת לחקלאים. כאן אין כלום. לא עוזרים לאף אחד ואין שירותים וטרינריים.
"בגלל מה שקורה המחירים יורדים, ואם פעם קנו ממני כבש ביותר מ-1,000 שקל , היום המחיר ירד ל-300. חקלאי ישראלי משלם על הסחורה שלו אחרי חודש או חודשיים ובינתיים הוא יכול לעשות קצת כסף כדי לשלם, אבל אני צריך לשלם הכול במזומן, אז איך אני יכול לחיות ככה?" את האווירה סיכם הכי טוב המלווה שלנו. "בדואי אחד אמר לי פעם", סיפר בחצי חיוך, "בזמנו של יאסר ערפאת היינו אוכלים חרא, בזמן הזה אפילו חרא אין. אתה מבין?"
את הסיור חתמנו במסעדה של ד"ר ג'מאל סלאח פרינס, שהשקיע שבועיים לפני הגעתנו רבע מיליון דולר בהקמתה מחדש. אולי בגלל זה הוא השאיר לנו חשבון של 281 שקל לשלושה סועדים עם טעם חמצמץ בפה. רציתי להבין מה עבר בראשו של פרינס, איש עסקים משכיל שהעביר עשרים שנים יפות בפריז העליזה, כששם סכום עתק על מסעדה שמשתרעת על ארבעה דונמים במקום שבו אין תיירים, והסיכוי שמקומי יסעד בה שווה לסיכוי שאסמעאיל הניה יתגייר.
"בביזנס יש שתי גישות,? התחיל הדוקטור למדע המדינה וכלכלה בניתוח שיגעון המסעדנות שלו. "הראשונה להשקיע כשיש שגשוג ואתה בטוח, והשנייה היא להשקיע ולחכות. אני מהגישה השנייה. אפילו האחים שלי לא הסכימו להשקיע אתי כסף.?
ולמה אתה מחכה?
"לפתרון".
וגם אם יהיה פתרון, אתה מאמין שישראלים יחזרו ליריחו?
"אני לא מחכה להם במיוחד, אבל אם יהיה פתרון, הישראלים יגיעו כי הם עם של גמבלרים מטבעם. כשהקזינו ייפתח הם יגיעו, אין לי ספק. אני זוכר שכשהתחילה האנתפאדה, הרבה ישראלים שילמו מאתיים שקל לנהגי מונית שייקחו אותם לקזינו דרך מעקף, וזה תחת חוקי האנתפאדה שאמרו שמאוד מסוכן ביריחו".
אני מניח שהם צדקו, לא?
"יריחו היא עיר שונה. זאת עיר קוסמופוליטית, והאנשים כאן מאוד טולרנטיים. האנשים כאן, מטבעם, מאוד שקטים ומחפשי שלום. הם לא לוחמים, אלא סוחרים. כשאתה סוחר אתה הופך להיות אדם רגוע שלא מחפש בעיות. אתה יודע, אומרים שלכסף אין ריח".
פרינס היה חבר המשלחת הפלסטינית בשיחות השלום הראשונות. לפני ראש השנה ניסיתי לשוחח אתו כדי להבין אם ההשקעה השתלמה, אך לא היה ניתן להשיג אותו.
מאז 2007 יריחו נמצאת בתהליך שיקום שתופס תאוצה משנה לשנה, והחיים מתחילים להיראות טוב. "זאת העיר היחידה שרוכבים בה על אופניים ויש בה סייסטה", אומר צבי יחזקאלי, ראש הדסק לענייני ערבים בערוץ 10. " הם בשאנטי שלהם".
הקזינו , שסיפק עבודה ל-2,500 איש , נסגר אמנם, אך 1,700 תושבי יריחו מוצאים פרנסה במועצה האזורית מגילות. מביאים הביתה 5,000 שקל , סכום נכבד מאוד במושגים של הגדה. מאז הרגיעה הוקל המעבר על ערבים נושאי תעודה כחולה לתוך העיר ומחוצה לה, והם מביאים אתם כסף לבזבוז. בזכות הר הניסיון הידוע גם כהר הפיתוי, המקום שבו, לפי האמונה הנוצרית, ניסה השטן לפתות את ישו שעה שזה היה שרוי בצום של ארבעים יום, נהנית יריחו מזרימה נאה של תיירות צליינים נוצרית.
בשנת 1999 נחנך, בעלות של 12 מיליון דולר, רכבל שמעלה את הנוסעים לגובה 300 מטר, שם נמצא המנזר היווני האורתודוקסי. שנה לאחר חניכת הרכבל, שמוכר כ'קייבל קאר' או 'טלפריק', פרצה האנתפאדה. בשנת 2005 נחנכה האטרקציה שוב. חמישים אלף מבקרים הגיעו לפתיחה. היום, כך סיפר כמאל סינוקרוט, מנהל האתר, לעיתונאי מייקל לואונגו מ"בלומברג", פוקדים את האתר 800 אלף איש בשנה.
ב-10.10.10 ישיק משרד התיירות הפלסטיני, לפי התכנון, את חגיגות ה-10,000 לעיר שיהושע החריב את חומותיה, תוך נשיאת עיניים ותפילה להצלחת התהליך המדיני. במסגרת תהליך ההתאוששות של יריחו מתכנן הממשל הפלסטיני השקעה של כשני מיליארד דולר בפיתוח התיירות בעיר, לרבות הקמת מלון על הר הפיתוי, בקתות ציוריות ושדה תעופה. הפרויקט הגרנדיוזי האחרון ביריחו, לפני התכניות החדשות של משרד התיירות, כלל את הקזינו והמלון שלידו, האינטרקונטיננטל.
חמישה כוכבים של פאר, עם לובי בסגנון מורי, שנפתח באוקטובר 2000, עיתוי גרוע לכל הדעות. המלון היה אמור לשכן בחדריו הנאים את מיטב המהמרים הכבדים ושאר נופשים עם כיסים עמוקים. היום הוא מארח צליינים נוצרים שאין להם חיבה לאקסטרווגנזה או בקשות לתפנוקים ומותרות. אם בשנת 2000 בנו היזמים על הכנסה של 300 דולר ללילה לחדר, היום הם מסתפקים ב-70.
דווקא הקיץ האחרון היה חלש מבחינת תיירות פנים. צום הרמדאן שנפל על חופשת הקיץ גרם למוסלמי הממוצע להישאר ספון בביתו. בילויים בבריכה הם לא האקט המועדף כשהבטן ריקה והגרון יבש. סגן מנהל כפר הנופש יריחו מספר שהתפוסה הייתה די דלילה.
"בשנים האחרונות יש עלייה די גדולה, כמעט בכל שנה", הוא מדווח. "בין 2000 ל-2004 היינו כמעט סגורים. בקושי החזיקו כאן צוות עובדים, כי לא היה למי לתת שירות והמצב הכלכלי היה גרוע. מאז 2005 יש עלייה קבועה במספר המבקרים. בשלוש השנים האחרונות מגיעים לכאן הרבה ערבים ישראלים ופלסטינים מרחבי הגדה".
ולא מדובר בלינה זולה. חדר זוגי יעלה 140 דולר. באחרונה נפוצה שמועה כי הריזורט ניסה לפתות יהודים להגיע כחלופה לטורקיה. סגן המנהל הכחיש, אף כי מישהו המצוי בפרטים סיפר לי כי מספר מצומצם של אנשי שמאל נפשו במקום במשך כמה ימים. "הלוואי שהישראלים היו חוזרים כמו פעם", אמר לי באחרונה בעל מסעדה ביריחו.
"יש לי מסעדה כבר שלושים שנה, וכשהיהודים הגיעו לכאן היה הכי טוב. אנחנו אכלנו הרבה חרא בגלל האנתפאדה. לי נגמרו כל החסכונות, כל מה שבניתי כל החיים נהרס והייתי צריך להתחיל מחדש. עכשיו יש תיירים מחוץ לארץ וממזרח ירושלים ומתחילים לפתח את העיר, אבל אני אומר לך שרק כשהיהודים יוכלו להיכנס לכאן, יריחו תחזור לימים הכי יפים שלה".
לרווחת תושב יריחו הממוצע עומדים פארקים צנועים שמכונים "מונטזה". מדובר בחלקות דשא רחבות עם כמה מתקנים לילדים, מעט מתקני ספורט, איזו אטרקציית מים שניתן לטבול בה ועמדות למנגל. זה הבילוי המועדף על התושב המקומי בימים אלה של הרמת ראש מעל קו המים.
"כשהיית כאן המצב באמת היה קשה", אמר לי באחרונה האיש שהראה לי את יריחו לפני שלוש שנים. "אם תבוא היום תראה שהעיר התפתחה, אבל זה עדיין לא זה. יש אנשים בלי עבודה ויש שחיתות, אבל נראה לי שאם השקט יישאר, יהיה לנו טוב. לא רק לנו, לכולם. אני מאמין שביום שיריחו תחזור להיות מה שהייתה, לכולם יהיה יותר טוב".
בימים שבהם מדריכי תיירים ישראלים מקבלים אישורים להדריך קבוצות בבית לחם יכול להיות שהגיע הזמן ליישם דברים דומים ביריחו. האזור הוא שער להתקרבות, אם לשפוט לפי פריחת העסקים, הן היהודיים והן הערביים, בצומת אלמוג הסמוך.
ביריחו יש גם בית כנסת בשם "שלום על ישראל", שלמעט מקרה מצער אחד בשנת 2000, נשמר היטב. לפני שלוש שנים ישבנו אצל אבו-דהוק ובתיאום מושלם אמרנו שיריחו יכולה להיות גן עדן. לפי שעה, מדובר בהחמצה גדולה של שני הצדדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם