אקשן בגיל 80: כך הפכו דיירי בית הדיור המוגן לכוכבי קולנוע
14 דיירים בבית דיור מוגן בירושלים, כולל מועמד לשעבר לנשיאות המדינה, רופאת ילדים והמורה הראשונה בעכו, החליטו לעשות סרט. התוצאה: "סטארט אפ", סיפור אופטימי על החיים בגיל 80
שמריהו כהן, שחקן נוסף, חולק עליו: "למדתי הרבה, אבל עכשיו אני רוצה להתעמק בארכיאולוגיה". ואיה ספיר מגחכת ביידיש: "למה אתה צריך להתעסק עם טראנטע?". "כמו שאת רואה", עונה לה כהן, "יש כמה ממצאים ארכיאולוגים סביבנו, ממש בבית הזה".
פרויקט "קשישים עושים קולנוע" נולד לפני כעשור, כאשר הבמאית והמרפאה בעיסוק מירי בוקר למדה בבית הספר לקולנוע "מעלה". אז הבליח במוחה הרעיון לפתוח קבוצה המשלבת דיירי בתי אבות בעשייה הקולנועית. היא הציגה את הרעיון בכנס מרפאים בעיסוק, והפרויקט יצא לדרך בסיוע אש"ל - העמותה למען הקשיש. כיום היא מלווה עשרות הפקות סרטים ברחבי הארץ.
את עשיית "סטארט אפ" ליוותה העובדת הסוציאלית של הבית, מלכה בנזימן, כאשר העובדת הסוציאלית ליאת הויזמן שימשה כצופה מן הצד. אחת לשבוע, במשך חצי שנה, התייצבו 14 אנשי החבורה למפגשים ובתומם נערכו ימי הצילומים הארוכים. זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר לפני כחודש נערכה ההקרנה החגיגית והתוצאה מדברת בעד עצמה.
וזה הסיפור: חבורת בני הגיל
במהלך הסרט לא חסרות דילמות: האם לקרוע את הרחובות בעזרת קלנועית או לצעוד לאט? האם להיעזר במכשיר לאיתור הפריטים הנעלמים או לאמץ את המוח? האם מוזיקה הודית היא אכן מגעילה? בין לבין, מתעורר שידוך של דיירי הבית בין עובדת פיליפינית לעובד מהונג קונג ומתנהלים פלירטים במסדרונות.
"זאת הפעם הראשונה שיוצא לי סרט מלא הומור", אומרת בוקר, "בדרך כלל הסרטים יוצאים כבדים וקשים. לא הפעם. לאנשים האלה יש פנאי ליצירה ולצחוק".
כינסנו חמישה מהמשתתפים לשיחה על החיים. סביב השולחן יושבים יצחק שווה, פרופסור לפיזיקה גרעינית ומי שהיה מועמד מטעם מנחם בגין לנשיאות המדינה; שמריהו כהן, לשעבר מנהל מחוז ירושלים במשרד השיכון וכיום מדריך במוזיאון ארצות המקרא, שחבריו לבית מעידים כי מדובר ב"צייר בחסד".
לידו יושבת פנינה גפר, המורה הראשונה בעכו העברית ובהמשך מנהלת חנות ספרים בעיר; אסתר גליקשטיין, מורה לשעבר. איה ספיר הייתה מורה לאנגלית ובהמשך עבדה בחנות משפחתית למכירת מפות עתיקות וספרי ארץ ישראל, וד"ר מרטה בן אסא, רופאת הילדים המיתולוגית של באר שבע, שהייתה אמונה על סיפור העלילה.
כולם סובבים סביב גיל הגבורות, להוציא את אסתר שהיא הצעירה שבחבורה. בסרט הזה הם מישירים מבט אל הגיל ואל התופעות שהוא מביא איתו. התמונה ברורה: מתעוררת מצוקה, מגדירים אותה ומסתכלים לה בעיניים. הרעיון הכללי נובט, ולאחר מכן מגיעה הצמיחה.
כאן תורה של המקהלה להשמיע את עצמה, בדמות אישה אחת שמזכירה לכולם: "אין סיכוי, זה לא יעבוד". איה : "יש אנשים שנולדו בשביל לומר 'זה לא יעבוד'". מלכה: "היו משתתפים שעד הרגע האחרון שאלו 'מה אני עושה פה?'".
עד כמה האמירה "זה לא יעבוד" נוכחת בחיים שלכם?
איה: "בבית הזה חיים אנשים אופטימים. על השאלה 'מה אמר הרופא?', אנחנו משיבים 'הוא אמר שאני אחיה'. זה בית אופטימי, חוץ מאשר כשמגיע יום הכיפורים, התאריך שבו איבדנו ילדים או חברים".
זה השלב שבו שמריהו מבקש להתיז מעט מים על התהלוכה. בפרץ של כנות הוא שוטח את המצב: "אנשים משנים את מהלך החיים והולכים לדיור מוגן. זה המקום האחרון שהם יהיו בו. כשלאחד הבנים שלי נודע שיש תופעה כזו, מוות, הוא שאל: טוב, מה נעשה בינתיים בחיים? השאלה היא באמת מה נעשה בינתיים. לא מדברים על זה, אבל זהו המצב.
"אני מאוד לא רציתי להשתתף, הייתי חדש פה. לא ניסיתי אף פעם לשחק. זה נראה לי מפחיד ומגוחך, אבל הדינמיקה הקבוצתית הייתה מאוד חשובה. אתה לא חי רק את חייך עם הטלוויזיה, העיתון והמשפחה שלך".
איך התנהלה העשייה של הסרט?
שמריהו: "זה היה ארוך מאוד, הרבה פעמים קשה, לפעמים משעמם. אתה צריך להגיד את השטויות האלה עשר פעמים. מירי אמרה: 'תעשה את זה כאילו אכפת לך', ואני אמרתי: 'אבל כבר לא אכפת לי!'. עשיתי את זה כי הייתי חייב. מה זה פה, ספרטה?".
פנינה: "חס ושלום. הפגנו דבקות במטרה".
שמריהו: "אנשים פוגשים אותי ואומרים לי 'ראינו אותך'. זה שטויות. מה שחשוב זו היוזמה של הבית ליצור גרעין של אנשים שטוב להם בפעילות הזאת. האם חשבו על זה שהסרט ישמש גם כמקדם מכירות או לא? אני בטוח שכן".
יצחק: "ראוי שכך, משום שהשקיעו בזה".
אסתר: "ברגע שהחלו הצילומים, זה כבר נראה ממשי. הבנתי מדוע שחקנים אמיתיים צריכים להרוויח שכר כל כך גבוה. באמת מגיע להם".
מה קרה לכם כשפגשתם את עצמכם על המסך הגדול?
אסתר: "הסרט מראה את היכולת שלנו בגיל השלישי. בקולנוע אין גיל. בגיל 60, 78, כולם שווים על המסך".
איה: "זו עמידה מול ראי. אני הרגשתי נדהמת. לא הכרתי את עצמי כזאת. אני כל כך נוקשה! כל כך פרופסורית! זו בכלל לא אני. זה מפחיד. באיזשהו מקום זה גורם לתהייה: האם אני בעלת שתי פנים?".
מול האווירה האופטימית, משתתפי הסרט הודפים את הרעיון של משחק מוצלח. "לא היה פה משחק", אומרת איה. "המיוחד בסרט הזה, שכולנו היינו אנחנו. כל כך פתוחים אחד לשני. פרופ' שווה היה פרופ' שווה עד היום של הסרט, ומאז הוא 'יצחק'".
פנינה: "הסרט הזה הוא למעשה תמצית של כל הסיפורים שדיברנו עליהם בהרחבה. היה היריון די ממושך עד שיצא הילד הזה".
איה: "הסרט הזה לקוח מהחיים. לא אגדות, לא המצאות, לא ספרות לשמה. מלכה ומירי עשו מזה אגדה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם