איי דונט קנו מי תל-אביבי: יורם קניוק על עיר מפוספסת

תל אביב הייתה העיר שבניה הקימו מדינה עברית. הם לחמו. הם האמינו. הם חגגו כל מילה חדשה שבן יהודה חידש. היום המילים החדשות הן טריפ. יאללה ביי, גרוב וכהנה וכהנה. בלי עברית לא תהיה תל אביב. התל-אביבי של היום גר בעיר שדה אמריקנית

יורם קניוק | 14/9/2010 11:08

תל אביב נוסדה 13 שנים לפני שבלי תקווה לשום דבר, נאלצתי להיוולד בה. היא הייתה העיר העברית הראשונה. מרכז הציונות. מרכז העבריות. היא הייתה מרדנית, פורקת עול, מקורית, וישבה ליד הים והמליחה את עצמה במימיו.

לשאלה מיהו תל-אביבי שנשאלתי על ידי העורכת אני יכול לומר, לאור מה שכתבתי עד כה, שתל-אביבי החי בעיר עברית, מקורית, שנוסדה סמוך להולדת דגניה, היא אם הקיבוצים, חי היום בעיר אמריקנית, עיר שדה בקצה היקום האמריקני.

והוא - מי שהיה תל-אביבי ושלח את עצמו לחיות בלוס אנג'לס ומדבר עברית בלי "ביי" - אוכל במסעדות בעלות שם עברי בעברית, שר שירים שכאן המציאו להם את השם "פולק", כלומר עממי, כלומר שירי זמר שהמילה "פולק" נשמעת בערך כמו ה"איי קנו" של שייקה אופיר.

ההגנה בתל אביב. עיר שבניה אינם נאבקים נגד המצור שמוטל עליהם צילום: לע''מ

תל-אביבי החי בתל אביב של היום אוכל ב"רוטשילד'ס קיטשן", קונה בסופר, מגדל קרחות בארץ שבה היקוד הכי חריף והכי מסוכן, אינו חובש כובעים כמו אחיו בלוס אנג'לס, היא התל אביב של היום, אינו נועל סנדלים כי באמריקה נועלים נעלי ספורט שבחום התל-אביבי מזיעים בהן, אבל מה, אמריקה. אז אמריקה היא היום תל אביב ותל אביב היא אמריקה.

תל אביב הייתה כה עזה בארץ ציון, שכולם - המפלגות, העיתונים, אפילו מצודת זאב, שנשבעה בירושלים - גרו בתל אביב. תל אביב הייתה מהפכה.

היא בירת הבאוהאוס שבתל אביב נהיה ארץ-ישראלי. תל אביב הייתה העזה. הנפת דגל. היא הייתה שובבה, עיר של מה שקראו פעם "חבר'ה ליצים", עיר בירה של עם מתחדש, והיום היא עיר שדה במישיגן שראש העירייה שלה עדיין תל-אביבי, אבל כל מה שרוצים ממנו זאת לא עבריות וחדשנות, אלא חניה.

חיים היום כשני מיליון אנשים בעיר תל אביב רבתי, הכוללת את ערי הלוויין שלה וכיסים תל-אביביים מהגליל עד הנגב, שני מיליון שרובם חילונים, הרבה צעירים, הרבה ים, הרבה בילויים, אבל תל אביב הזאת היא עיר במצור.

כשהייתי ילד לא אמרנו שאנחנו תל-אביבים, כי העיר התפתחה נוכח עינינו. אמרנו שאנחנו מארץ ישראל כשהמילה הייתה בית ולא מושג מאיים. והתל-אביבים המחפשים נוחיות ושקט ומנסים לחיות בתוך בועתם אינם רואים איך המצור עלינו מתהדק והולך.

במרכז העיר, היכן שנולדתי לפני שמונים שנה, ישנה

משפחה חרדית. לפני שלוש עשרה שנים, כאשר עקרתי חזרה לכאן מצפון העיר, המשפחה מנתה בעל, אישה צעירה וילד. עכשיו הם נראים כל בוקר מובלים על ידי האב על אופניים. עשרה ילדים עם פאות על זוג אופניים אחד. הם מפיקים קנאות עצומה של מי שכובש את העיר מבפנים. יחד עם הארץ הנהיית שחורה יותר, ימנית יותר, חרדית יותר, המשפחה הזאת מחליפה עכשיו כמה מהתל-אביבים שאינם יכולים עוד לגור בעיר ועוברים החוצה.

תל אביב הייתה העיר שבניה הקימו מדינה עברית. הם לחמו. הם האמינו. הם חגגו כל מילה חדשה שבן יהודה חידש. היום המילים החדשות הן טריפ. יאללה ביי, גרוב וכהנה וכהנה. בלי עברית לא תהיה תל אביב. עיר שבניה, שהם עדיין הרוב החזק בארץ, אינם נאבקים נגד המצור שמוטל עליהם. בלי מעט חוצפה, מאבק, מלחמה - הם לא יצילו את העיר שראש עירייתה מנסה להפוך לעיר שהיא נועדה להיות כאשר אמי הגיעה הנה ב-1910 וגרה בנווה צדק ובליליינבלום שהוחל אז לבנותו.

כלומר תל אביב היא עיר נפלאה למי שלעבר שלו היה עתיד. אבל היום היא עיר מפוספסת למי שלעבר שלו לא היה עתיד. איך היה שר המצחיק המתוק הרצפלד: "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה". היום זה למי שהיו תל-אביבים בלוס אנג'לס, ומחר אולי גם לנו כאן. אבל לפני חודשים מספר שרתי את "שורו הביטו" לקבוצת צעירים, והם שאלו אותי מה זה "שורו" ומה זה "וראו" בשורוק. ככה זה להיות היום תל-אביבי.

יורם קניוק (80), נולד והתחנך בתל אביב וגר בה בשלושים השנים האחרונות. סופר ("אדם בן כלב", "תש"ח") ועיתונאי.