בגובה העיניים עם אלי מזרחי

הוא נולד בירושלים וגר בקסטל. מת על וויסקי ומכור למוזיקה. אורפלי גאה שחושב שערבית צריכה להיות השפה השנייה במדינה. 1,970 מילים עם אלי מזרחי (59), נשוי + 4, יו"ר ועד סוחרי השוק לשעבר והבעלים של "קפה מזרחי"

רונית מזרחי | 3/9/2010 10:21

רחוב המדרגות
"הרחוב הכי כיפי בעולם לילדים. זו הייתה תקופה שכל מה שעשינו זה לשחק במשחקים של רחוב. בבתים לא היה כמעט שום דבר. היו פטפונים בכמה מהבתים, אך ודאי שטלוויזיות לא היו. היינו שומעים תסכיתים ברדיו, ביום חמישי בלילה היו תסכיתי מתח שהיינו מכורים להם. הכול היה בחוץ, ממשחקי גולות או כדור בסיס אלמבוליק. בנינו את המשחקים שלנו בעצמנו, את הקורקינטים והעגלות. היינו שובבים והיינו מתעללים בשכנים, שמים להם דלי מים על הדלת. היה מלא כיפים, זה היה אחר לגמרי".

אלי מזרחי איור עמית בוניאל

בית ספר
"למדתי בבית ספר שהיה חצי תלמוד תורה, קראו לו אור החיים ואנחנו קראנו לו חושך המתים, הוא היה בית ספר די חשוך. צריך להתייצב בבית הספר כל בוקר לתפילת שחרית, היינו מקבלים מכות על דברים שעשינו, זה מה שהיה מקובל אז. זה היה מסוג בתי הספר שהמוטו שלהם הוא 'חושך שבטו שונא בנו'".

תיכון
"למדתי בבית ספר מקצועי שקראו לו כי"ח. זה היה בניין מדהים, איפה שנמצא עכשיו בניין כלל. למדתי שם מסגרות מכנית. עזבתי את בית הספר כשעליתי לכיתה י"א. הלכתי ללשכת העבודה לנערים ועבדתי בכל מיני עבודות, שלחו אותי למפעלים וכאלה, בית ספר לא עניין אותי. אחרי כמה חודשים מנהל לשכת העבודה, שהיה חבר של אבא שלי, הציע לי קורס קדם צבאי בחיל המודיעין. היה מפגש עם מנהל בית הספר, שהיה קצין, ועשיתי קורס של מודיעין. במשך שנה וחודשיים כל יום הייתי לומד במשך שש שעות ערבית".

ירושלים
"עיר מדהימה. במהלך הרבה מאוד שנים פרנסי העיר גרמו לה לסגת ולהגיע למקום נמוך. הקדנציה האחרונה של לופוליאנסקי כראש עירייה הייתה הכי נוראית שהייתה בירושלים במהלך כל שנות קיומה, בכל התחומים. ירושלים יקרה מאוד ללבי, אם יש משהו שאני חרד לו בעולם זו העיר הזאת. היא כל כך מסובכת: ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, נטורי קרתא, ויש סינדרום בעיר וכחל המשוגעים בעולם באים אלינו. אני הכי אוהב בעיר את האווירה ואת הנשמה הירושלמית, אתה מסתובב כאן ומרגיש כמו בכפר. ירושלמים מתחברים זה לזה בכל מקום, זה עם נורא מיוחד".

שוק מחנה יהודה
"גולת הכותרת בעשייה הציבורית שלי. שוק מחנה יהודה למעשה היה הלב הפועם של כל העיר מאז ומעולם. לצערי הייתה לו תקופה קשה מאוד שהתחילה לפני 25 שנה, כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, אני מקווה שזה הסתיים לפני כמה שנים, והשוק חזר לפורמה שלו. שוק מחנה יהודה זה מקום שכל ההתהוות הירושלמית הייתה בו. היה פה הכול: תרבות של אוכל, תרבות חברתית.

"היו פה בעלי עסקים שהיו חברים של הלקוחות שלהם והיו להם חצי בנק וחצי מוכרים שלהם. יש פה אווירה, שהשוק נותן חיים וזה הכי חשוב. יש פה מנטליות שאי אפשר לבטל אותה אף פעם. אין שוק בארץ שבשישי אחר הצהריים ישאירו את מה שלא נמכר בחוץ כדי שהעניים יבואו לקחת, אין דבר כזה. אני למעשה כמעט נולדתי בשוק הזה, אבא שלי היה פה משנת 1950".

יו"ר ועד סוחרי השוק
"תפקיד קשה, סיזיפי, תובעני ולא ממש מתגמל. הגמול הגדול שלי במהלך השנים שהייתי יו"ר ועד הסוחרים זה שהצלחתי, בעזרתם של שמונה חברי ועד שעבדו איתי ובעזרתו של אורי עמדי מהמינהל הקהילתי לב העיר, להחזיק את השוק בחיים אחרי שהוא היה במצב של מוות. בתפקיד הזה יצא לי גם להיפגש ולדבר עם הרבה אנשים מחוץ לשוק שעזרו בפיתוח, וגם גרמו לי ללא מעט הרהורים וספקות לגבי הנכונות שלהם להמשיך לעזור לשוק.

"היו הרבה מאוד קשיים, לדוגמה בשיפוצים שלקחו הרבה מאוד זמן. כל יום הייתי צריך לדבר עם סוחרים כדי שיבינו שבסופו של דבר נקבל שוק חדש ויותר יפה, אבל מצד שני רחמיי נכמרו עליהם כי הם סגרו חנויות לשמונה חודשים. לאנשים לא הייתה פרנסה לפרק זמן די ארוך וזה בא אחרי תקופת שפל די גדולה. התקוות שהשוק הזה יחזור לפרוח החזיקו את כולם בשקט שלהם ולא הביאו למהומות, וברוך השם, הרווחנו".

"קפה מזרחי"
"מבחינתי השוק היה – והוא עדיין - שוק של אוכל טרי. זה בסיסו של השוק, ואני לא רוצה שזה ישתנה. אנחנו בנויים על אותם ירקנים שהחנויות שלהם עוברות מאב לבן כבר כמה עשרות שנים. זה התחיל ב'קפה מזרחי' והמשיך לדברים אחרים שהמטרה שלהם הייתה אחת: להביא לפה דור חדש של קונים במקום הדור הישן, שבחלקו הלך לעולמו וחלקו כבר מבוגר מדיי בשביל להגיע לשוק ולא יכול לסחוב מפה דברים.

"היינו חייבים לעשות עירוי דם וזה התחיל מזה שפתחתי את בית הקפה. זה חשף את השוק תקשורתית ומהחשיפה הזו נולדו עוד דברים. אני מעריך שזו תוספת מרעננת לשוק הטרי וטריגר למי שיש לו אמצעים לבוא לקנות פה וגם לבלות פה".

ערב טאפאסים
"עוד פרויקט תרבותי שלי שבסופו של דבר גלגל בעיר הזו תרבות שלמה, שהשיא שלה זה חודש אוגוסט שהתקיים בו ה'באלבסטה'. ערב הטאפאס נולד לפני שמונה שנים, כשפתחתי את בית הקפה, כבמה אלטרנטיבית ללהקות ג'ז צעירות שאין להן איפה להופיע. עמדתי במטבח בגודל מטר, הכנתי טאפאסים קטנים, היו מגיעים לפה 40 אנשים, רובם חברים שלי, שומעים את המוזיקה, אוכלים ושותים, נותנים כמה לירות ללהקה והולכים הביתה שמחים וטובי לב. העניין התגלגל והפך לקצת שונה, יש עדיין ג'ז אבל נוספו להקות עם אלמנטים אתניים. כשאמרתי שהשנה זו תהיה הפעם האחרונה אנשים עמדו על הרגליים האחוריות".

שעות הסגירה
"נורא ואיום, מצד אחד אני יכול להבין את התושבים שסובלים מזה, מצד שני לסגור מקומות ב~23:00 בלילה זה לחסל חלק מחיי התרבות של העיר, וזה נורא בעייני. בשנה וחצי האחרונות, מאז שניר ברקת מכהן כראש עירייה, יש דברים שפורחים פה בצורה בלתי רגילה, וחלק מזה זו התרבות. להפסיק את זה ב-23:00 אומר להרוג את זה".

מוזיקה
"אני מכור למוזיקה מכל סוג שהוא, מ'פינק פלויד' ועד אום כולתום. אני לא בוחל בכלום, כל עוד שזו מוזיקה טובה ועושה לאנשים שמח בלב ".

פיצוחים
"זה היה פעם ענף נורא אקסלוסיבי, זה שאנשים היו מגיעים ביום שבת לשקית של הפיצוחים היה וואו. זה הפך לנורא המוני וזה מוריד מהאיכויות וגם מהיוקרה של הענף".

"צחקו"
"חוויה של פעם בחיים, גחמה של אוהב אוכל ולמעשה אנתרופולוגיה של אוכל. תמיד התעסקתי באוכל, גם כשהייתי צעיר וגם בצבא. תמיד נחשבתי למבין, ובמשימות שטח הייתי הטבח למרות שזה לא היה התפקיד שלי. במהלך השנים אכלתי בהרבה מקומות בעולם ובסוגים שונים של מסעדות ותערוכות מזון, ומשם נולד הרעיון של 'צחקו'. פתחתי מסעדה כשרה באיכויות מדהימות עם אוכל שלא הכירו בעיר הזו. עבדתי שם שלוש שנים, נורא נהניתי, הפסדתי המון כסף, סגרתי והלכתי. 'צחקו' זה על שם אבי, שהיה מאז ומעולם מורה הנבוכים שלי.

"הוא היה אנין טעם, ולא אכל באותו שבוע את אותו האוכל פעמיים. הוא היה אחד האנשים שהטביעו את חותמם על שוק מחנה יהודה וגם במסחר. הוא הלך לעולמו לפני שלוש שנים ועד אז היה פעיל כל חייו בכל מה שקשור בצדקה, גמילות חסדים בעזרה. היו קונים אצלו מאה גרם גרעינים ומדברים איתו שעה. אימא שלי הייתה כורדית ולמדה לבשל מאמו של אבי, שהייתה אורפלית, ולקחתי ממנה מתכונים למטבח של 'צחקו'".

הרכבת הקלה בירושלים צילום: פלאש 90

ניר ברקת
"חבר טוב. תמכתי בניר ברקת בבחירות, יש לי ציפיות ותקוות שהוא באמת יעיר את העיר ויביא אותה למקום שאני רוצה שהוא יביא אותה. עיקר הדברים שאני מדבר עליהם זה החזרה של הצעירים לעיר, גם אלה שהגיעו לפה ללמוד ובסופו של דבר לא נשארים פה. אנחנו רוצים אותם פה. זה היה רוב המנדט שנתתי לו כראש עירייה, והוא עוסק בזה ומשתדל בנושא. אחד הדברים שמפריעים לי זה שהוא עוסק בפוליטיקה של העיר המזרחית. הוא צריך לטפח את הצד המזרחי כמובן, לטפח את התושבים הערבים כמו שהוא מטפח את היהודים כי זה מגיע להם כמו שמגיע לכולם, גם בחינוך וגם בתשתיות ובכבוד שמגיע להם. לא להתעסק איתם מבחינה פוליטית, זה לא בריא לעיר".

הרכבת הקלה
"תקלה גדולה. זה אחד הפרויקטים הכושלים שהיו במדינת ישראל. לפי דעתי יש בו לא מעט שחיתות וגם לא מעט איוולת ורעות רוח של נערי האוצר, שחתמו על חוזים דרקוניים שכולם לטובת הזכיין. זה היה איום לראות עשרה מהנדסים עומדים עם מפות ושלושה פועלים עובדים על המסילות, זה לא יכול להיות, זה נראה רקוב".

בית אביחי
"אני מרצה שם לפעמים, בעיקר על מה שקרה בשוק בשנים האחרונות. זה מוסד תרבותי שהעיר הייתה זקוקה לו כמו חמצן, הוא נותן תקווה שבעיר הזו יכולים להתפתח דברים צנועים וטובים ברמות שרק בית אביחי יכול להציע".

וויסקי
"אני מת על וויסקי. אני שותה בעיקר בשנים האחרונות בלק לייבל או ג'ק דניאלס ואוהב חלק נכבד מהסינגל מאלטים. אני חובב מושבע של וויסקי איכותי, זה משקה מדהים".

משפחה
"גאוותי הגדולה. אשתי היא מורה והיא דאגה לצד הדידקטי, אני הייתי יותר בצד החברתי וזה עלה לי במריבות גדולות עם בת הזוג שלי על זה שאני פלורליסט ומתירני. בסך הכול גידלתי ארבעה ילדים טובי לב, צדק ושוויון חרוטים על דגלם, נדיבים, אינטליגנטיים ומקסימים, וזה מה שרציתי. ידעתי שגם אם יהיו להם עכבות בחיים הם יצליחו במה שירצו, וברוך השם אני רואה נחת מהם".

מזרחנות
"למדתי באוניברסיטה היסטוריה של ארצות האסלאם ויחסים בין~לאומיים. מזרחנות זה נושא נורא רחב, קשה מאוד להסתדר בתור מדינה מערבית במקום שמוקף בהרבה מזרחנות".

ערבית
"שפה שצריך ללמד כשפת חובה בכל בית ספר במדינת ישראל. אי אפשר לעשות שלום עם מדינות שכנות כשאתה לא מבין את השפה שלהם. זו שפת בסיס, אנחנו חיים במזרח התיכון והמנטליות צריכה להיות מזרח תיכונית ולא אירופאית. אנחנו יכולים לאמץ גינונים ותרבות אירופית אבל לא לשכוח שאנחנו חיים במזרח התיכון, וערבית צריכה להיות שפה שנייה".

אורפליים
"עם מדהים, קשי עורף, עקשנים, אניני טעם. אני אורפלי גאה, גדלתי בשכונה שרובה הייתה אורפלית, רוב האורפליים התרכזו בנחלאות ובסביבתה. במהלך שנות נעוריי חוויתי חוויות אורפליות לשמן, החל מבית הכנסת בהווי של השכונה וכלה באוכל המדהים, שהתבשל במטבח של סבתא שלי על פתיליות מ~4:00 לפנות בוקר. היינו מגיעים בצהריים ואוכלים מסירים קטנים ובכל אחד מהם היה מעדן מלכים. עד היום כשאני נזכר באוכל שלה עולה לי רוק בפה".

אימון ביתר ירושלים צילום: אתר בית''ר ירושלים

מקומונים
"הם חשובים מאוד לעיר, המקור האינפורמטיבי הכי גדול למה שקורה בה. אני קורא אותם כל שבוע, יש שם כותבים מוכשרים מאוד, אבל מפריעים לי מבקרי האוכל. יש סוג של פזיזות, לא משתדלים לבדוק לעומק. אני בעד ביקורת שתבוא מתוך יושרה מקצועית. יש מצב שנותנים לכתבים צעירים לכתוב ובמחי עט הם יכולים להרים או להפיל מסעדה".

מסורת
"דבר שחסר לי מאוד. ירושלים היא נורא מסורתית מבחינת ההווי שלה. אנשים אוכלים את אותם דברים במשך שנים, קונים באותם חנויות, זה רק דברים שהם מכירים. יש את המסורת הדתית, שלדעתי במהלך ה~30 שנה האחרונות התמסמסה בקרב האוכלוסייה החילונית. אין בבתי ספר החילוניים מספיק מסורת וזה מה שהחזיק את העם שלנו בגלות. אנחנו צריכים לכבד מסורת ולתת לה מקום בחיים שלנו כדי להמשיך להשתמר כעם".

חברים
"יש לי אלפים. אני יכול לומר שיש לי הרבה מאוד חברים בעיר הזו, אני מסוג בני האדם שמתחבר בקלות. אני אוהב לארח, וזו הסיבה שפתחתי את בית הקפה למרות שזו עבודה די מזוכיסטית. אני מאוד אוהב חברים ויש לי מכל הסוגים והרבדים".

בית"ר ירושלים
"הקבוצה שלי. אני זוכר את עצמי בגיל שלוש הולך למשחקים בימק"א על הכתפיים של אבא שלי, הוא היה אדם דתי וקנה כרטיסים ביום שישי. זו הקבוצה של המדינה, יש לה את מספר האוהדים הכי גדול במדינה וגם את מספר האוהדים הכי קטן במדינה שעושה הכי הרבה רעש וגם מזיק לה. זו קבוצה שפעם היה לה דגל והיום האוהדים הם הדגל. העניין הפוליטי די התמסמס בשנים האחרונות, כסף גדול גרם לזה ששחקנים עוזבים את הקבוצה מבלי לחשוב פעמיים. המסורת שם די נשברה, מה שאפיין אותה זה רוח הלחימה והאיכויות האנושיות, זו הייתה קבוצה של העם. היום איציק קורנפיין עושה עבודת קודש".

קסטל
"עיר קשה, מקום קשה. אני גר שם 14 שנה, ולפני כן רגלי לא דרכה שם למרות שרוב הלקוחות שלי היו משם. טוב לי שם, אבל האוכלוסייה בקסטל עדיין לא מקבלת את האוכלוסייה החדשה שהיא הביאה. עד היום הם שואלים אותי אם אני גר בבית של דוגה. אני לא גר בבית של דוגה, קניתי אותו בכספי והוא עדיין נקרא הבית של דוגה. מתייחסים אל החדשים כאילו הם פלשו להם לשטח".

קיץ
"זה היה הקיץ הכי נפלא בעיר ב~20 שנה האחרונות. הכול שקק, הכול המה, מסעדות מלאות, מרכזי בילוי מפוצצים. הייתה תחושה שמשהו קורה. מה שהיה קשה זה החום. אנחנו ירושלמים, קשה לנו".

מסעדת "מחניודה"
"במובן מסוים הייתי חלק מההתחלה שלה, תיווכתי בין הבעלים הקודמים לבעלים הנוכחיים. ב'קפה אסף' אורי ויוסי רקמו את התפריטים ועשו את התכניות, כך שבמובן מסוים זה הבית שבו נבנתה 'מחניודה'. זה מקום שבוודאות גרם למשהו לקרות בעיר הזאת, הביא לפה מלא תל אביבים ועדיין מביא וזה כבר הישג ענק. זה מקום מרענן, חדש ולא שגרתי".

אלי מזרחי
"איש שרוצה לעשות טוב לאחרים ואוהב אדם".