פסטיבל הבירה: האם ירושלים הופכת למרכז התרבות של ישראל?
עשרות פסטיבלים. אלפי מבקרים מדי יום שני בשוק מחנה יהודה. 12 מסיבות רחוב עם רבבות בליינים. 150 אלף איש בכניסה למוזיאון. מסעדות יוקרה שמתהדרות בתורים ארוכים של סלבריטאים. לוח הופעות צפוף של אמנים מהארץ ומחו"ל ואפילו גמר כוכב נולד. עיר הבירה מתנערת מהתדמית הכבדה ומתחילה לתת בראש לתל אביב
מי שהביאו לכך הן דווקא חבורה של בנות בגיל הטיפש עשרה לכל היותר, שהתבקשו לפזז על הגשר השנוי במחלוקת. הכל היה מוכן לאירוע: תותחי הזיקוקים נטענו, אלפים מתושבי העיר הגיעו לטקס, מתחם האח"מים היה מלא מפה לפה ותחושה חגיגית מילאה את ראש העירייה דאז, אורי לופוליאנסקי.
אולם מתחת לפני השטח התחוללה סערה שירושלים לא תשכח במהרה. אירוע שאמור היה להעלות את העיר על ראש שמחתנו הפך לזירה מדממת בקרב הבלתי נגמר בין חרדים לחילונים.
רקדניות להקת מחולה, מהלהקות הוותיקות בעיר הבירה, התאמנו במשך שבועות, ערכו חזרות ארוכות לתוך הלילה ושמחו על ההזדמנות הנדירה לחשיפה ארצית. הבנות התרגשו מאוד, עדיין לא ערות למהומה שהתרחשה מסביב, אולם מהר מאוד הגיע האולטימטום שהכה אותן בתדהמה: או שתתעטפו בגלימות מכף רגל ועד ראש, כאחרונות הטליבאניות, או שלא תהיה הופעה. את ההשפלה שעברו הבנות, רובן אפילו לא בגיל תיכון, חוותה עיר שלמה.
זו כמובן לא הייתה הפעם הראשונה שהסטטוס-קוו בירושלים הופר תוך איומים והטלת חרמות. כבר שנים שלא נראתה אישה על כרזה או על פרסומת ברחובות העיר, ואת הפגנות הזעם שניצתות בשל אירועים שנראים למגזר החילוני טפלים הספיקו להכיר
בגשר המיתרים היה משהו שונה. קאזוס בלי ברור. החילונים הבינו שיש כאן מלחמה. הצטברות של מיאוס וניכור שגרמו הפרויקטים הגרנדיוזיים שכילו את משאביה של העיר, דוגמת הרכבת הקלה, בצירוף הסימבוליות של מקרה הבנות המסכנות, הצליחו להרעיד את האדמה הקדושה, והחילונים הרגישו שהיא נשמטת מתחת לרגליהם.
תגובת הנגד לא איחרה לבוא. אותן שיחות סלון מייאשות על הידרדרות העיר, שלוו במספרים מבהילים של כ-9,000 עוזבים מדי שנה, יצאו מהגישה האקדמית ומהבכיינות חסרת המעש וירדו לפסים מעשיים. תנועות מחאה החלו להרים את ראשן והרוח החילונית החלה לנשוב בספינה המקרטעת.
תנועת "התעוררות" שהוקמה במאי אותה שנה הכשירה את הדרך ואת לבבות הצעירים, שהיו עד כה פסיביים ובעיקר חישבו את קצה של העיר לאחור, או את הזמן שנותר להם עד שיכריזו על ירידה בשער הגיא לכיוון תל אביב.
כמה ימים לאחר ההופעה המבישה בגשר, ארגנו חברי התנועה אירוע אלטרנטיבי בשם "גשר המיותרים". בנות להקת מחולה הופיעו שוב, הפעם כשהן לבושות בבגדי ריקוד ולא בבורקות כשרות, במה שנחשב לניצן ראשון של המרד החילוני. הכותרות בעיתונים שהציגו את העיר כמובלעת חרדית שטופת קנאה, ודי בצדק, בישרו לפתע על צד אחר שלה, נאור יותר.
זמן קצר לאחר מכן נבחר ניר ברקת לתפקיד ראש העירייה כנגד כל הסיכויים, ובעיקר כנגד הדמוגרפיה שאיימה להכריע את מה שנחשב פעם לרוב חילוני. ספק אם הוא היה נבחר אילולא פרשת הגשר. השינוי החל ללבלב, עם או בלי קשר למהפך הפוליטי, והסגר התרבותי שהוטל על העיר הוסר. התרבות יצאה מהחומות.
"השינוי התחיל בבחירה של ניר ברקת", טוענת מירב כהן, ממייסדות "התעוררות". הייתה תחושה בעיר שאפשר לקחת את העניינים לידיים. החילונים הרימו את הראש. הייתה אווירה אופטימית מאוד, כאילו יש לנו סיכוי לנצח. החל גל של אירועים במרחב הציבורי, נהיה שמח ברחוב, וזה השינוי הכי בולט. זה שינוי שניתן לעשייה בטווח הקצר".
את השינוי עליו מדברת כהן היה קשה לפספס. בשנתיים האחרונות שטף את ירושלים צונאמי של אירועי תרבות, שבניגוד לשנים קודמות, כבר לא נערכו במחשכים ובמחוזות אזוטריים. בבת אחת האווירה השתנתה. נוצרה דינמיקה שסחפה את ירושלים לעשייה קדחתנית, וכיום יש מי שבטוחים שהיא מאיימת על ההגמוניה התל אביבית.
"ירושלים" כבר אינה מילה גסה, והיא לא טומנת בחובה רק חרדים, ערבים, דם והפגנות. העיר הפכה למקום הגיוני לבלות ואפילו לנפוש בו, רחמנא ליצלן.
בקיץ הנוכחי התקיימו יותר מ-12 מסיבות רחוב, שמשכו אליהן למעלה ממאה אלף בליינים. האולפן השקוף של קשת שכן במשך חודשיים בכיכר ציון המרכזית והיה אבן שואבת לאלפים. לבריכת הסולטן הגיעו טובי האמנים מכל הארץ ועשרות פסטיבלים - בהם פסטיבל האור, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי, חוצות היוצר, הפסטיבל הבינלאומי לתאטרון בובות ועוד - חשפו את העיר לעשרות אלפי מבקרים, שרבים מהם כבר הספיקו לשכוח איך היא נראית. ירושלים הפכה שוב ללגיטימית, ולא רק לתחנת מעבר בין האדם לאלוהיו דרך הטמנת פתק בכותל. ולמרות זאת, כמאמר הקלישאה, לא כל הנוצץ מאל-אקצה זהב הוא.
טור ארוך של מכוניות מזדחל במעלה רחוב בצלאל במרכז העיר במוצאי שבת. הפקק נמתח לאורך שני קילומטרים לפחות, ולא מעט נהגים שואלים בעיניהם אם הם בכיוון הנכון. חלקם תרים אחר ירושלמי מצוי כדי שיענה להם על השאלה "מפה לממילא זה ישר, כן?".
לפני כמה שנים, באותו רחוב ממש, נשאלה קושיה אחרת מפי המבקרים - האם זו הדרך לעיר העתיקה. כ-20 אלף אנשים מגיעים בימי חמישי לשדרות אלרוב, הידועות יותר כקניון ממילא. אותו קומפלקס רחב ממדים, שבעבר נחשב למבנה מפלצתי וניטש מאבק חריף כדי למנוע את הקמתו, הפך במרוצת הזמן, מאז שקם לפני כארבע שנים, לגשר אורבני המחבר בין מערב העיר למזרחה, רווי חנויות יוקרה ומסעדות.
ברחוב שלמה המלך, בפריים לוקיישן שכל יזם נדל"ן היה מוכן למכור את נשמתו עבורו, בנה הטייקון אלפרד אקירוב את הפינה החמה של ירושלים, וגם מלון בוטיק, וייתר את קניון מלחה, סמל האורבניות הבטונית עבור חלק ניכר ממבקריו.
ההצלחה הייתה סבירה בהתחלה. השנתיים האחרונות היו טירוף של ממש. העירייה לצד אקירוב, עם מפיקים ויחצנים שונים, הבינו את הפוטנציאל הגלום בשדרות המרהיבות. המקום הפך במהרה לכור היתוך של ירושלמים ותיקים, תיירים מרחבי העולם ולא מעט תל אביבים שהגיעו כדי לנשום אוויר הרים מתובל במותגים.
ההצלחה לא הפתיעה את אקירוב. "קודם כל, אם הולכים לפרויקט כזה מצפים להצלחה, אבל בהחלט לא חשבתי שזו תהיה הצלחה כזו. זו תופעה מדהימה, הייתי שם בחצות ואנשים עומדים בתור, תל אביבים לצד ירושלמים. המון ישראלים באים לחגוג בירושלים, ואין לי ספק שהפרויקט תרם רבות לעיר ומשמש עוגן למבקרים. "לכך יש להוסיף את השקט הביטחוני כמובן. אין ספק שיש התעוררות וגם דרישה גדולה בקרב הציבור".
אקירוב מתגאה גם במאת אחוזי התפוסה של מלון הבוטיק בממילא, שאליו מגיעה בשנה האחרונה שורה ארוכה של סלבס. רשימת האיי-ליסט ארוכה ונחסוך כאן את הניים דרופינג, אבל יותר מכל זה מעיד על מגמה של התאהבות מחדש בעיר שהייתה מוקצית בעיני מבקריה וכמעט שנואה על תושביה.
עד לפני ארבע שנים האיזור הזה נחשב לפצע פתוח. שכונת יוקרה בשם "כפר דוד" קמה אז מול השטח של הקניון והפכה לסמל של כיבוש העיר על ידי תושבי חוץ שהפכו את הנכסים לדירות רפאים. "16 שנה הייתי בעירייה, בעיקר במחלקת הדוברות, ואני יכולה להעיד שירושלים פשוט לא הייתה אינית", מעידה טל מרום-מלובץ, בעלת משרד יחסי ציבור בעיר.
"יש מהפך, בעיקר באירועים הגדולים. התיירים והישראלים מבינים פתאום שיש מה לעשות בעיר הזו. העירייה משקיעה הרבה כסף כדי לתת גוד טיים למי שמגיע. פסטיבל האלכוהול עיר הבירה, האירועים של בלבאסטה בערב בשוק (פסטיבל הנערך בכל יום שני, המושך עשרות אלפי מבקרים בשוק מחנה יהודה, א"מ), זה שוס אדיר", היא טוענת.
"העירייה ומשרד התיירות הבינו שלשווק את ירושלים זה לא רק להזכיר מקומות קדושים. יש פה דם צעיר חדש ומשקיעים בשיווק. חברים שלי מתקשרים מכל הארץ כדי לדעת מה מתוכנן, והצפונים מתל אביב באים לראות מה קרה. ניר (ברקת, א"מ) הכניס קטע שירושלים היא כבר לא רק חרדית, אלא צעירה עם רוח צעירה, שזה מאוד חשוב".
באשר למצעד הסלבים המטפס לבירה, מרום-מלובץ נזכרת שפעם זה לא היה כך. המרחק בין ירושלים לתל אביב חזר להיות 60 ק"מ. אם להיות נוסטלגיים, זה מזכיר את התקופה לפני הפיגועים בתחילת העשור, כשהאומן 17 היה מביא מאות קלאברים מהמרכז באמצע הלילה, אף שהם שבקושי ידעו איך להגיע לעיר.
"פעם, להביא סלב לירושלים זה היה סיוט, זה דרש להתחנן קשה. הסלב היה אומר, 'גמרת לי את כל היום'", ממשיכה מרום-מלובץ. "היום מבינים שירושלים זה קול. היום אני מביאה כמות של סלבים, הם עושים חצי יום כיף והם בהלם מזה שיש היצע כזה של חיי לילה בעיר. אין ספק שהמרחק בין תל אביב לירושלים התקצר. העניין הוא שבניגוד לעבר, הם נשארים. פעם הם היו מגיעים לאירוע וחוזרים, היום הם יוצאים לאכול.
בכל יום חמישי כמות הפפראצי שאני יכולה להוציא ממה שמסתובב באיזור יכולה לפרנס כמה מדורי רכילות. היום הם באים עם כל המשפחה. לפני שבועיים היו כאן גיא זהר, רותם אבוהב ו'ארץ נהדרת' עם כל האנשים. הם לא באו לאירוע של השקה כזו או אחרת, הם באו בכיף שלהם".
עם כל הכבוד לשדרות אלרוב, היו עוד מוקדי משיכה לעיר בקיץ האחרון. מוזיאון ישראל, שנפתח בסוף החודש לאחר שיפוץ ממושך, יצר באזז תקשורתי אדיר. טקס הפתיחה עורר התעניינות בינלאומית חסרת תקדים ועד לשבוע שעבר ביקרו בו כבר כ-150 אלף איש. מבנים חדשים הוקמו במקום, והוא עבר שינוי אדריכלי ועיצובי עצום. מערך כניסה חדש מקבל את המבקרים, תצוגות הקבע הורחבו משמעותית ואף הוקם חלל תצוגה מרכזי לתערוכות מתחלפות.
מי שמאכיל את הסלבים הרעבים ללחם הקודש הוא השף אסף גרניט. מסעדת מחניודה הממוקמת בפרברי השוק, שעובר אף הוא מהפכת תרבות משלו, הפכה לסמל המיתוג מחדש של ירושלים.
מסעדות טובות אינן דבר חדש בעיר שידעה את אוקיינוס המיתולוגית של אייל שני ואת גיליז במתכונתה הקודמת. אבל הסיכוי שתל אביבי יעלה לירושלים כדי לאכול מקביל לאפשרות שהרב עובדיה יוסף יתענג על קוקי סן ז'אק במול ים בנמל תל אביב. ובכל זאת זה קרה. לא עם עובדיה יוסף כמובן, אבל עם אותם גסטרונומים חובבים ורודפי טרנדים שעלו את הדרך המתפתלת של כביש מס' 1 כדי לטעום מהפלא של גרניט.
השילוב של אוכל מצוין במחירים שפויים עם אווירת שוק קרץ לרבים מאיזור המרכז. ההצלחה המסחררת לא איחרה לבוא וכך גם התקשורת, שהתמוגגה מהמהפך שעוברים שוק מחנה יהודה בפרט וירושלים בכלל. גרניט עצמו מיטיב לנתח את השינוי הגדול שעוברת העיר:
"אין ספק שיש שינוי, אבל השינוי הוא בכמות המבקרים בעיר. האוכלוסייה עצמה נשארה די רדומה. אין באמת אוכלוסייה, הצעירים שיש פה זה מבחוץ. האוכלוסייה שחיה כאן היא דתיים, ערבים וחרדים. אני מרגיש שהעירייה דוחפת להביא לפה אנשים וזה עובד. העיר הפכה להיות מוקד לחופשות.
"זה חוסר צניעות להגיד שאני חלק מהתהליך, אנשים פשוט עושים יום ירושלים. אני לא יודע מה קודם למה, אני רק יודע שביום אני שומע את המשפט 'באנו במיוחד מתל אביב' איזה פעמיים. הירושלמים עצמם זה אותם פרצופים שראיתי קודם, אין שינוי, אין ירושלמים חדשים".
עדי טלמור גם הוא חש על בשרו, או נכון יותר בארנקו, את המהפכה האווירתית של ירושלים. מי שהיה מבעלי האומן 17 וראה כי אפשר לקצר את המרחק לעיר, מסכים עם גרניט שיש שינוי אך הוא עדיין לא הושלם. היום מחזיק טלמור בשלושה ברים וברשת של מסעדות בעיר, והוא בטוח שהמיתוג מחדש עובד.
"יש מסיבות ופסטיבלים, כמות האירועים גדולה מאוד, היא מוציאה עשרות אלפי ירושלמים מהבתים. בקיץ אפשר לראות את זה בקלות. מביאים תיירות פנים בכמות גדולה מאוד, בעיקר לאירועים כמו פסטיבל הסופרים, הופעות בגן סאקר עם הפילהרמונית, שלמה ארצי ועוד. ההשקעה באירועים, כמו זו שעשו פה השנה, לא עשו שנים. כשיורד גשם כולם נרטבים, זה מוציא לקוחות שיקנו, יאכלו ויסתובבו.
"השאלה אם הפעילות היא רוחבית. לחם ושעשועים במקביל למיתוג העיר זה טוב ויפה, אבל במישור אחר הכל תקוע. ביזמות ובנדל"ן יש אכזבה מוחלטת. מה שכן, עוד שלוש-ארבע-חמש שנים תהיה פה עיר שלפחות בשאיפה שלה היא אירופית, עם מדרחובים, רחובות מעוצבים, והרבה מאוד פרויקטים".
את אחת הסיבות להתחזקותה של העיר מייחס טלמור לעובדה שבשנים האחרונות מקבלי ההחלטות הבינו שתהליך הפרבור של העיר מרסק את מרכזה ומבזר את כל הפעיליות.
"התמונה הכוללת היא מרכז עיר משודרג, כל הפעילות חזרה למרכז העיר", הוא מסביר ומוסיף כי "יש שינוי תפיסתי ברשויות, אני רואה שמקשיבים, עוזרים ומטפלים. ברמה הכללית, כלפי צעירים וסטודנטים, עברנו את תל אביב ביי פאר. אין ספק שיש היסטריה.
"שינוי האווירה חשוב אבל חסר נדבך של תעסוקה או דיור. אם סטודנט יידע שהוא יגור במחירים סבירים, ולא יוכל לעבוד רק כמלצר או כברמן, אתה משלים את התמונה. אירועים לבד לא נותנים מענה כולל. צריך לספק פה דיור בר השגה, ולתת לכל אותם עשרות אלפי סטודנטים שמסיימים ללמוד פה את האפשרות להישאר".
עוד נשוב לסוגיה הבלתי אפשרית של הדיור, אבל נחזור קודם לנובמבר 2009, כדי להבין עד כמה יסודי ועמוק השינוי שעבר על העיר, ולו רק ברמה ההצהרתית. אלפי צעירים התגודדו למרגלות בניין העירייה בכיכר ספרא באחד מלילותיו הקרירים של אותו חודש.
שלוש בלייניות בשנות העשרים לחייהן, לבושות מיני קצרצר שחור, שותות בירה ליד המחסום לחניון הענק. המאבטחים הגברתנים מבקשים מהן בנימוס לא לחסום את הכניסה והן נשאבות פנימה, מצחקקות לצד כמה סטודנטים מבוסמים מאלכוהול ומבושמים בדאודורנט זול, גם הם לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש.
בחניון עצמו 3,000 איש קופצים מיוזעים. הבלקן ביט בוקס על הבמה במסיבה שחורה מבית היוצר של השלטון החדש. אין ספק, על לוקיישן כזה לא חלמו אפילו בתקופת האפטר פארטיז הידועה לשמצה בתחילת המילניום, במקום שרק לפני זמן קצר נחשב לסמל הכפייה הדתית, וחנו בו מאות עסקנים חרדים.
מאז, כאמור היו עוד אי אילו מסיבות, ולאחר שנים שהקמפוסים בירושלים התנהלו כשמורות טבע סגורות ומסוגרות, הסטודנטים יצאו החוצה כדי לכבוש את חיי הלילה. ברקת עצמו ידע שנתיים לא קלות כראש עירייה. מי שהתחיל כתקווה הלבנה הגדולה של העיר הסתבך לא פעם בהתנגשויות חוזרות ונשנות עם הציבור הערבי, החרדי, ולעתים גם החילוני.
בנוסף, הוא ירש תיק כבד מקודמיו בתפקיד, הרכבת הקלה. הסבל הנורא שעבר על התושבים בעשור האחרון עקב ביצוע כושל מאין כמוהו, שוודאי יסתיים ביום מן הימים בוועדת חקירה, עדיין לא הגיע לסיומו. פקקי ענק תוקעים את העיר, אלפי שעות עבודה יורדות לטמיון, ואת תסכול הנהגים קשה להביע במילים.
עם זאת, עקב לחץ של ברקת והבנה של מנכ"ל סיטי פס שפרויקט כזה מצריך קצת יותר משלושה פועלים במקטע, חל לאחרונה שיפור בקצב העבודות ובשבוע שעבר נערכה נסיעת מבחן לעיתונאים שבהינף עט שכחו את העיכובים הבלתי נסבלים, חילופי ההאשמות הבלתי פוסקים בין העירייה לחברה המבצעת וכמובן את סבל התושבים.
כך או כך, תאריך הסיום המשוער הוא מרס 2011. בירושלים, כמו בירושלים, יש להניח כי הוא יזוז עוד כמה פעמים. ולמרות הכל, בדבר אחד הצליח ברקת ללא ספק: לשנות את התפיסה שאין מה לעשות בירושלים, ולהציל את יוקרתה שעומעמה ברבות השנים.
"אנחנו פועלים בכל המישורים", הוא אומר היום, עשרה חודשים אחרי אותה מסיבה, כשאני שואל אותו אם אפשר להסתפק רק באווירה ובתל אביבים שגילו מחדש את ירושלים. "אם כי חלקם לוקחים זמן, והמיקוד הוא בתרבות, תיירות וספורט כמקשה אחת. התחלנו בהכפלת התקציבים של התרבות והכפלת המאצ'ינג של המדינה. יש מהלך דרמטי, ופתאום הפוטנציאל נחשף", נושא ברקת בפעם המי יודע כמה את נאום הסנגוריה על העיר.
"לשמחתי זה קורה מהר ומשנה אווירה, מה שמייצר כלכלה, מגביר את החיבור בין הירושלמים לשאר הארץ ומקרין על צעירים. התושבים מרגישים את זה בעצמם. בשבוע שעבר היה לי קשה ללכת בשוק בגלל המבקרים בבלבאסטה. פתיחת העסקים בעיר עלתה ב-30 אחוז".
עם זאת, את ההתעוררות של הציבור הישראלי באשר לירושלים לא מנכס ראש העירייה רק לעצמו. "אחד הדברים שמחזקים את הירושלמים זה הגילוי מצד התל אביבים. כולם הרי אוהבים את העיר, מחוברים אליה ומחפשים סיבות להגיע לכאן. האסטרטגיה היא לא רק להתמקד בשוק הירושלמי, אלא גם בארצי ובבינלאומי.
"השלב השני, שכבר התחיל, זה שותפויות עם גופים פרטיים, כמו קשת וקרן שוסטרמן (מממנת פרויקט "עונת התרבות" שיושק ב-2011, א"מ). ירושלים עוברת משוק של דובים לשוק של שוורים. הממשלה החליפה דיסקט ואיתה משרדי התיירות, האוצר והתרבות. אנחנו זוכים לשיתוף פעולה. אנחנו לא מקבצי נדבות יותר, אלא משקיעים בעיר".
ראש העירייה כבר לא מקבץ נדבות, אבל לא מעט צעירים בעיר הזו לא רחוקים מלפשוט ידם או את רגלם. מחירי השכירות זינקו בשנים האחרונות בעשרות אחוזים (חמישה אחוזים רק בחודש האחרון), ויוקר המחיה מטפס לגבהים שהכוח הסטודנטיאלי לא מסוגל להתמודד עמם. בעניין הזה, ירושלים השתוותה לתל אביב. לא הישג להתגאות בו. על קניית דירות אף אחד מתחת לגיל 30 לא מעז לדבר, וכך אותו שינוי גדול נשאר רק בגדר יצירת אווירה.
ככלל, יש תחושה בקרב המקטרגים כי ריכוז המאמץ של הרשויות מסתכם באירועים גרנדיוזיים, כגון גמר כוכב נולד - שיתקיים מחר (מוצאי שבת) לראשונה בעיר - שמעורר התרגשות בקרב אלפי ירושלמים אך פורט על עצביהם החשופים של אנשי הברנז'ה התרבותית בעיר. אותם אלה שהניעו את מכונת התרבות שאיימה לשבוק חיים בגל הפיגועים.
"העירייה קיבלה החלטה לעשות את הקמפיין הכי מהיר ל'עיר של צעירים', וזה בא על חשבון ההסתכלות לטווח ארוך וההנאה עצמה", אומר אחד המפיקים הגדולים של הרייבים האלטרנטיביים בעיר. "מה שחשוב להם זה לא באמת שיהיה אירוע מוצלח, אלא לסגור אירוע של 7,000 איש, כדי לסמן וי גדול על האירוע.
התחושה בתור תושב היא שהעירייה לא צריכה להתעסק בזה. העירייה הפכה לסוג של איביזה ופקידי העירייה הפכו ליחצנים של איביזה. מדובר בהתערבות כירורגית בתרבות הירושלמית. עירייה צריכה לנקות את העיר, לדאוג להסעות ולמגורים זולים. מה שכן, העירייה צריכה לתת פלטפורמה ליוצרים, ואז הדברים יקרו מעצמם. האולפן השקוף, למשל, חירב מאות שנים של מסורת תרבותית מפוארת".
גורם נוסף בחיי הלילה של העיר מוסיף כי "לעתים יש תחושה שמדובר בתחרות של 'בואו נראה למי יש יותר גדול, אנחנו נראה לתל אביב ולשאר הארץ מאיפה ירושלים משתינה'. זה נכון על פניו להשקיע בעיר, אבל אל תרוץ ותספר לחבר'ה. יש מגלומניה באירועים האלה, שופכים כסף בכמויות בלתי נתפסות. הכל בקטע של 'בואו תראו אותנו'. מצד שני, אותו נער שיבוא לחגוג בסוף שבוע של בירת הנוער יכול לחשוב בעתיד על לבוא ולהשתקע בעיר".
בריחת הצעירים מהעיר, שגררה אחריה גם את נטישת בני הדור הפנסיוני מהעיר לטובת תל אביב, מטרידה את מנוחתם של רבים. חלק מוטרדים מהנראטיב המאיים של איבוד הרוב הציוני בבירה, ואחרים מוטרדים יותר מאובדן המעמד הבינוני והעליון, אותו קטר שאמור למשוך את העיר הענייה בישראל מהבוץ ששקעה בו.
אלישבע מזי"א, מנכ"לית תנועת "רוח חדשה" שהוקמה כדי להילחם בגל הנטישה שאיים להטביע את הרוב החילוני בעיר, נשמעת אחרת מכפי שנשמעה לפני שבע שנים, כשהגיעה לירושלים. "אני נתקלת בהמון צעירים שרוצים להישאר בעיר. הנכונות של האנשים השתנתה", היא אומרת.
מזי"א, שמצויה בנבכי נפשם של הסטודנטים המתלבטים באם להישאר בעיר שנותנת להם אולי מענה תרבותי בשנים האחרונות אבל מפקירה את התחומים האחרים, סבורה שהבעיה העיקרית היא תעסוקה.
"השוק הפרטי כאן נורא חלש. השכבה היצרנית לא קיימת בירושלים. חסרה שכבה של צעירים, אמנים, אדריכלים, יוצרים. חסרים מעצבי דעת קהל שיגלו את ירושלים באופן אחר. כל דבר גרנדיוזי הוא קשה לביצוע, וצריך את העירייה.
"עם זאת, מרגישים פחות את הלחץ החרדי, ובסוף האווירה שהשתנתה מחלחלת. במסיבת הרחוב הראשונה הגיעו כמה חרדים, אחד המארגנים אמר לי, 'הנה, זה אבוד'. שום דבר לא קרה בסוף. עדיין יש תחושה שצריך להילחם על העיר אבל ההשקעה העצומה בתשתיות תרבותיות, יחד עם מתחמים של בילוי ופנאי בחינם, משנים את התמונה".
יום ראשון שעבר, מוזיאון מגדל דוד. גל תורן, סולן להקת מרסדס בנד, אחד הסמלים הגדולים של המוזיקה הירושלמית, נכנס מתנודד קלות לשירותים. הוא ניגש למשתנה, ומשעין את בקבוק הבירה המלא למחצה על הדפנות העליונות. אקט די דוחה בעיני אנשים מסוימים, אבל שני נערים שכמעט התעלפו מהתרגשות מהמפגש האינטימי עם גיבורם ממלמלים אחד לשני "אתה רואה מה זה רוקר אמיתי?". כך או כך, לא מחזה שאתה מצפה לראות בערב טיפוסי במוזיאון מגדל דוד.
כמעט אלף אנשים ממתינים בחוץ שהלהקה תעלה. קשה לתאר במילים את הסימבוליות של הופעת רוק באחד האתרים הכי סימבולים בעיר העתיקה. קרולינה הרטיטה את האנשים שעה קודם לכן, ומרסדס בנד עולים לבמה. גאוות היחידה של הירושלמים מתחזקת כשתורן מחמיא לעיר ועל הדרך עומד על המשמעויות הפאליות של מגדל דוד. סימבולי, כבר אמרנו.
הגיטרות המשיכו לנסר את הלילה, ועוד שעה חלפה. אחריה הגיע הדובדבן, בחור צנום שרק לפני שלוש שנים גירד במקרה הטוב 40 אנשים להופעה באחד מהברים הקטנים בעיר. ניכר עליו שלמרות ההצלחה הגדולה שידע מאז, הוא מתרגש.
אסף אבידן, שגם כך נחשב לאחד האמנים הרגישים, כמעט לא מצליח להכיל את האווירה בלוקיישן הנפלא הזה. הקהל עצמו כבר אקסטטי לחלוטין. את ההופעה הביאו לעולם האנשים של מועדון הצוללת הצהובה. המקום שהפך עם השנים לחממת גידול ללהקות צעירות ולמוסד תרבותי, מיחידי הסגולה שעושים תרבות בעיר - ולא רק למיינסטרים.
בתוך המוזיאון ניצב דוכן, שתי עלמות חן מחלקות לכל דורש את גיליון טיים אאוט האחרון. כן, טיים אאוט ירושלים. אוקסימורון? לא בטוח. שאנן סטריט, אבן ירושלמית לא פחות מתורן המשתין בקיר, כותב טור שבועי במגזין וסבור, כמו רבים מהמוזיקאים והאמנים בירושלים בפרט ובארץ בכלל, שיש כאן רוח חדשה.
"אני לגמרי מרגיש את זה, בשנתיים האחרונות יש שינוי גדול, יותר כיף להיות ירושלמי", הוא טוען. "יש אווירה אחרת, שינוי גדול. פעם הייתי מכיר את כל המוזיקאים בעיר, עכשיו ממש לא. ברגעים אופטימיים אני מרגיש שהעיר זזה לכיוון הנכון.
"השקר היה שאין פה תרבות, והרבה זמן אנשים חיו בשקר. יש לא מעט קהל שרוצה לבלות, ויש אמנות. היה חסר לשים זרקור על האמת. זה נכון שמזרימים יותר תקציבים למוסדות התרבות, זה עוזר לעשייה וגם לעידוד. יותר, כסף, יותר פרסום. אבל הסיבה בגדול היא שפשוט הגיע הזמן. זה הכל".
אתה מסכים שפתאום רואים ירושלים אחרת, אפילו תל אביבים?
"אני חושב שכן, בעיקר התל אביבים שמבינים עניין. אבל הם הרבה פחות מעניינים, הירושלמים הם שחשובים".
"בנושאים שבהם טיים אאוט מטפל, ההתעוררות מאוד מורגשת", מסביר העורך הראשי אורי שאלתיאל. "בקטע של אוכל, למשל, אין ספק שמשהו מאוד חיובי קורה כאן. בכל האספקטים, גם בקטע של תרבות פרופר, מוזיקה וכל הקצב של ההופעות הפומביות.
"אני חושב שבסופו של דבר המבחן יהיה בנושאים שאנחנו פחות מטפלים בהם, דיור ותעסוקה. נראה לי שבקטע הזה אנחנו גם צריכים לחגוג על הדברים שהשתפרו וגם להתחיל לשים לב לדברים שהם קריטיים ושלא בטוח שישתנו".
איך אתה מסביר את ההתעוררות התרבותית הזו?
"בסופו של דבר יש התעוררות תרבותית, אני לא יודע לשים את האצבע מי אחראי לזה. צריך לזכור שירושלים, לפני גל הפיגועים, הייתה עיר מאוד שוקקת. היא חוזרת למצב שהכירה לפני זה. ההשפעה של הפיגועים הייתה דרמטית ודרסטית, אנשים הפסיקו לצאת, מקומות הפסיקו להיפתח והייתה אווירה של מלנכוליה. על תל אביב זה השפיע פחות. יש הרגשה שהבירה חוזרת.
"הדברים החשובים זה עבודה ודיור. הופעה של שלמה ארצי בעיר זה טוב, אבל לא מספיק. תרבות ואמנות לא יצילו את העיר. כשאבא שלי גמר את האוניברסיטה, העיר הייתה מספיק מושכת כדי שהוא יישאר בה. זה הרבה מעבר להצגות, ובקטע הזה אנחנו עדיין רחוקים", מסכם שאלתיאל.
בסופו של דבר, כולם צודקים. יש תנופה תרבותית חסרת תקדים שאכן לא זכורה בירושלים מאז שאוטובוסים קפצו כמו פופקורן, אבל השאלה היא האם מדובר בתהליך אמיתי, כזה שיחזק את העיר, ישאיר בה את הצעירים ואולי אפילו יחזיר את אלה שנטשו אותה.
בינתיים זה לא נראה כך. מחירי הדירות ימשיכו לנסוק ומבחינת תעסוקה, מלבד ערוץ 10 שנגרר לעיר תחת שלשלאות הרגולטור, לא עושה רושם שאף גוף תקשורת יעלה לבירה. התקשורת תסתפק בדיווחים אוהדים על השוק והפגנות חרדים. גם בהייטק לא ממהרים להצטרף, וכך עוד עסקים רבים שמעדיפים להישאר בתל אביב.
בינתיים, אפשר להסתפק בביקור של יום או יומיים פנויים כי באמת שיש מה לעשות בירושלים מלבד להפגין בה או לתקשר ישירות עם אלוהים. ולירושלמים שגרים בה יש עיר נעימה וכל עוד יש להם דירה, יש להם גם סיבה לאופטימיות זהירה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם