על הכיפאק: נורמן עיסא במשבצת ערבי המחמד
מאז הקומדיה "המסעדה הגדולה" הערבים בטלוויזיה ידעו רק טרגדיות. עד שהגיע נורמן עיסא, המוכר לכולם כאמג'ד עליאן מהסדרה המשובחת "עבודה ערבית". הוא מרוצה מהרייטינג, משוכנע שהיא תורמת לדו-קיום ולא מבין למה כל הזמן משנים את שעת השידור
"יותר מהעונה הראשונה. אז אנשים עוד לא עקבו אחרי הסדרה והיו חילופים בין 'רשת' ל'קשת', והכול התבלבל ונפל בין הכיסאות. בעונה הזו הרייטינג עלה אבל אתמול (מוצ"ש שעבר – א"א) הזיזו את זה ל-23:00 ומשהו במקום 22:30 ומשכו את זה עוד.
"זה מעצבן מאוד לשחק עם התוכנית איך שבא להם. אלה השיקולים שלהם, אבל הם דופקים את האנשים שרוצים לראות את הסדרה ואוהבים אותה, הם דופקים את עצמם בעצמם.
"אני ממש כועס על זה, זה מעצבן אותי. הם אמרו שיהיו פרומואים והם לא עושים פרומואים כמו שצריך, הם אמרו פריים טיים וזה אוף-אוף-אוף פריים טיים, זה מה שלא מובן לי פה".
למה זה נראה לך?
"אולי בגלל שאנחנו ערבים?" (צוחק).
למרות מה שעלול להשתמע מהדברים למעלה, נורמן עיסא אינו איש ממורמר, כועס או אפילו בוטה. קשה לשמוע ממנו מילת ביקורת, או שבח, על מישהו או משהו בתעשיית הבידור הישראלית. השפה נשארת דיפלומטית מאוד בכל הנוגע לעולם הטלוויזיה והתאטרון שהוא פועל בו.
כך, כאשר שואלים אותו איזה שחקן הוא מעריך הוא מעדיף לדלג על השאלה בנימוס; כאשר שואלים אותו מי המורה שהכי השפיע עליו בבית הספר לתאטרון בית צבי הוא אומר ש"מכל אחד הוא לקח משהו אחר"; וכששואלים אותו באילו סדרות הוא צופה בטלוויזיה הוא משיב שהוא בכלל מכור לחדשות, "מערוץ 2 ועד אל ג'זירה".
רק הביקורת הישירה על "קשת" בתחילת הריאיון מפריכה את רושם הנייס גאי שעלול להתקבל משיחה איתו. בכל הקשור למיקומה של הסדרה בלוח השידורים (פרוגרמינג) אין לו בעיה לסמן את האחראית ולתקוף חזיתית: "מנסים לראות כמה אפשר למשוך את זה עד שמאבדים את כל הקהל לגמרי, אתה יודע מה הרייטינג? לא יורד מ-20, למרות שהשעה מאוחרת, זה אומר שהקהל אוהב את זה ולא יעזור ל'קשת' לדחוף את זה".
לעיסא אין בעיה לגלות שקשת בכלל לא רצתה אותו לתפקיד הראשי בסדרה המצליחה "עבודה ערבית"; למרות זאת, הוא מככב בימים אלה בעונתה השנייה כאמג'ד, עיתונאי ערבי בעיתון ירושלמי-ישראלי שעובר עם משפחתו לשכונת רחביה. "פתחו אודישנים, הגעתי וכנראה רצו אותי, אבל 'קשת' לא רצתה. בקשת רצו סלב". אבל כאן הייתה בעיה קטנה: "אין כל כך סלבים ערבים", מגחך עיסא, "לקחו אותי והם בלעו את הצפרדע בהתחלה, אבל היום אני לא חושב שהם מצטערים".
"עבודה ערבית", לפני כל הפרשנויות, היא סדרה שכיף לצפות בה. העלילה מעניינת ומצליחה לשלב בעדינות בין יסודות דרמתיים ריאליסטיים ובין התרחשויות קומיות מופרכות. בקיצור, טלוויזיה טובה, ואפילו סוגה עילית אם אתם ממש מתעקשים. מלבד התסריט של סייד קשוע, הבימוי של שי קפון וצוות השחקנים המוכשר, גם לעיסא יש חלק חשוב בהצלחה הזאת, אם לא החשוב מכולם. ההלם והייאוש שעל פניו של אמג'ד בכל פעם שעוד ניסיון השתלבות במגזר (היהודי כמובן) מתפוצץ לו בידיים מסמל את הדמות הזו יותר מכול.
עיסא מצדו דוחה כל ניסיון להשוות בינו ובין הדמות שהוא מגלם. אמנם אין טעם לשאול כל שחקן על הזדהות עם הדמות שהוא משחק, אך במקרה של עיסא זה מתבקש. בדומה לאמג'ד, הוא עוסק במקצוע
"יש לי יותר ביטחון עצמי, אני יודע לאן אני הולך, מה אני רוצה. אמג'ד הוא דמות תמימה מאוד. הוא רוצה להיות יותר יהודי מהיהודים ויותר ישראלי מהישראלים והוא לא מצליח כי הוא כל הזמן מקבל כאפות מהסביבה הערבית שלו, וגם מהסביבה היהודית. הוא באמת בן אדם אופטימי. הוא רוצה שיהיה טוב, רוצה דברים פשוטים - לשתות, לטייל - אבל מה לעשות, המציאות שלנו סוגרת עליו בצורה כזאת שהוא לא מצליח. הוא מעורר רחמים, זה עצוב. אתה אומר, 'איזה מסכן', אבל זו הקומדיה. הקומדיה חייבת שיהיה משהו עצוב בה כי אחרת היא לא תעבוד. חייבים איזה עצב שייתן את הבאלאנס".
התקריות היחידות שבהן עיסא מרגיש כמו אמג'ד מתרחשות כשהוא פוגש את המדינה: "כשאני יוצא לחוץ לארץ ועובר את הבדיקות הביטחוניות שם אני מרגיש לא שייך לפה. שם אומרים לך, 'תקשיב חבוב, אתה לא קשור אלינו, אתה לא ישראלי', ואז אתה מרגיש כאילו חטפת כאפה".
הסדרה עוררה דיון ער בקרב המיעוט הערבי בישראל, וזכתה לביקורת וגם למחמאות. עדות לסערה אפשר למצוא בכנס בנושא הסדרה שייערך בשבוע הבא במרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה בהשתתפות קשוע, עיסא ודוברים נוספים.
כראם ח'ורי, עורך תרבות מוזיקה ובידור מרשת התקשורת הערבית "פנורמה", מסביר את משמעות הסדרה עבור הקהל שלו: "קודם כול, זו פעם ראשונה שמפיקים סדרה בערבית שמופנית לא רק למגזר היהודי אלא גם לערבי, אלה שחקנים שמוכרים גם לנו".
לדבריו, הביקורת על הסדרה נובעת מכך ש"הצופים הערבים עדיין לא התרגלו לראות טלוויזיה מהסוג הזה, שבה מנסים לתאר את המציאות בצורה הומוריסטית ואולי קצת מזלזלת". ח'ורי מתייחס לאחד הפרקים האחרונים, שבו הכלבים ברחביה התחילו לנבוח בכל פעם שאמג'ד עבר בחצר ובבניין.
"הסצנה הזו היא מסוג הדברים שיכולים לעורר תרעומת ועולה ממנה ניחוח גזעני, אף שאין כמעט ישראלי שלא נתקל באגדה האורבנית שכלבים לא מחבבים את בני הדודים. "יש כאלה שחושבים שהוא ניסה להעביר את המסר של אי השוויון, שהוא דבר אמיתי וכואב, בצורה מופשטת מדיי", טוען ח'ורי.
"כלב רואה ערבי ומתחיל לנבוח? זה סמל לגזענות מסוימת, לכל מה שהסדרה מדברת עליו. באופן אישי אני חושב שאנחנו צריכים תכניות מהסוג הזה, חסרים לנו הרבה דברים שקולעים ממש לחיים שלנו".
עיסא טוען שהוא מקבל את הביקורת בברכה: "בעונה הראשונה היה קומץ שלא אהב את הסדרה, לכן אמרתי, 'על הכיפאק, זה באמת עובד הדבר הזה'. בעיניי הדבר הכי יפה שקרה שפתאום התחילו להגיב לסדרה. לטוב או רע - זה כבר לא משנה לי".
האם הסדרה ביקורתית מדיי כלפי החברה הערבית?
"הסדרה היא לא דוקומנטרית. אם מישהו מחפש לראות שככה הערבים מתנהגים ו'אוי ואבוי איך האבא מרביץ לילד' הוא נופל בפח. סייד קשוע כתב סיטקום על המשפחה המסוימת הזו. זה מה שהיה לו בראש והוא כתב. להגיד שזה רחוק מהמציאות? לא. הוא עדיין שואב מהסביבה. הכותב לא מביא דברים מהירח, אבל ברגע שאתה מוסיף את הפן הקומי ומקצין את הסיטואציה זה הופך להיות מצחיק".
הדמות שמייצגת את הסטריאוטיפ על הערבי התחמן, התככן, השוביניסט והלאומן היא כמובן אבו אמג'ד, בגילומו של סלים דאו הנפלא. "'בארץ נהדרת' עושים דברים יותר גרועים, זה בסדר לגמרי. הוא דמות מצחיקה שנכתבה על ידי סטיריקן", אומר עיסא. הוא גם רוצה להדגיש פן נוסף בדמות שקשור לזהות ולגאווה הלאומית שנעדרת מאמג'ד: "כמה שהוא תחמן, הוא יודע מי הוא". דבר נוסף שאולי סמוי מהעין הישראלית-יהודית הוא הפמיניזם העמוק של הסדרה: "אם תשים לב הדמויות הנשיות יותר חזקות מהגברים. יש הדמות של אשתי בסדרה וישנה מירה (עוואד- א"א) שמגלמת את הפמיניסטית הכי גדולה, והיא בכלל הולכת עם יהודי".
תיאום הריאיון הגיע עם דרישה מפורשת מטעם היחצנית של "קשת": בלי שאלות על החיים הפרטיים. ניסיון לגשת לשם, אפילו לצורך פרטים יבשים, נתקל בהבעת פנים זעופה ובאי נחת רבה שמשודרת אל המראיין. המשפחה מחוץ לתחום. אלא שחזון לחוד ומציאות לחוד.
בשיאו של חודש אוגוסט נאלץ עיסא להיסחב עם שלושת בניו לכל מקום, גם לריאיון בבית קפה יפואי. "תרשום, חשוב לי להצהיר", הוא אומר בעוד בנו הקטן נתלה על זרועו ודורש עוד מיץ תפוזים ביבבה, "החופש הזה מיותר". ובכן, זה מה שאפשר היה לדלות ממנו: נשוי + שלושה (חמודים). השיחה בתוך המשפחה אגב מתנהלת בעברית עם נגיעות של ערבית, או בערבית עם נגיעות של עברית, תלוי בסיטואציה.
מלבד הנושא המשפחתי האסור, גם אי אפשר לשמוע מאמג'ד תלונה אחת על מצבו המקצועי, "אפליה? חס וחלילה". ממנו אי אפשר לחלץ את הטרוניות הרגילות על חוסר הביטחון שבמקצוע המשחק או על החשש מאודישנים מאיימים, זאת על אף שמעולם לא חלם להיות שחקן.
לא היית הליצן של הכיתה?
"ממש לא. הייתי בצד השני, המופנם, הביישן, ופתאום סיימתי י"ב ושאלתי מה אני עושה עם עצמי. נרשמתי לאוניברסיטה ללמוד פסיכולוגיה וסוציולוגיה, התקבלתי ואז פגשתי שחקן שעבד בתאטרון ילדים קטן בחיפה".
עיסא שאל אם דרושים עובדים, "עובדים, ככה התייחסתי לזה, לא שחקנים". סלים דאו, שביים את ההצגה המיועדת, התלהב ממנו, ליהק אותו ואמר לו להמשיך ללמוד. עד כמה היה רחוק בהתחלה מעולם התאטרון מדגים עיסא באמצעות אנקדוטה: אחרי ההצגה הראשונה בתאטרון הילדים הבמאי הערבי המנוח אנטואן סאבח הגיע לברך אותו: "הוא אמר שאני גנבתי את ההצגה ואני נעלבתי קשות, הדבר הראשון שאני עושה וכבר אני גונב? ואז הסבירו לי מה זה אומר".
מאז הוא הספיק לעשות לא מעט. מיד עם סיום לימודיו בבית צבי הוא עבר לתאטרון באר שבע. אחר כך הוא היה ב"קאמרי" ובתאטרון היהודי-ערבי, כתב וביים הצגות ילדים וכיום הוא משחק בשלוש הצגות שונות (כולן בעברית) בתאטרון חיפה. את החודשיים הקרובים יבלה באנטוורפן כשחקן בהפקת אופרה.
כאמור, החוויה היחידה של אפליה או קיפוח שהוא זוכר מחייו בתיאטרון היא העובדה שסירבו להשכיר לו דירה ברמת גן כשלמד בבית צבי. למרות זאת, הוא אומר ש"אני לא מהכוכבים. אני לא מהמפורסמים האלה שלא יכולים ללכת ברחוב, אני הולך בכיף. אולי שניים מתוך מאה מזהים אותי".
מבחינה פוליטית הוא מגדיר את עצמו כאיש של חד"ש והוא בן למשפחה של עקורי ברעם.
"עד היום הם נוסעים לבקר בבית הסב הנטוש שבכפר. "אנחנו מדברים עם הילדים, מדברים על האדמות, נוסעים לפיקניק ויושבים בתוך הבית ששמרו אותו יפה. אם תלך לכפר ברעם, ליד בית הכנסת הרומאי יש בית קשתות, זה הבית של המשפחה, ליד השירותים הציבוריים. גם שימרו אותו יפה, יש משהו טוב ורגוע בלשבת שם".
כאשר מדברים על ערבים בטלוויזיה, או יותר נכון על ההתעלמות של הממסד התקשורתי מהמיעוט הערבי בישראל, אי אפשר שלא להיזכר בסדרה האחרונה שבה כיכבו ערבים (לנוסטלגיים, שידורים חוזרים בערוץ 33) הלוא היא "המסעדה הגדולה".
מלבד העובדה שהיו בה כמה שחקנים נפלאים, כמו בסאם זועמוט, היא גם הצליחה להנציח בלי מודעות עצמית רבה מדיי כל סטריאוטיפ אפשרי. הערבים הם "מלצרים במסעדה מזרחית", מעין דמויות נאיביות, מבדחות ולא מזיקות. עיסא מצביע על ההבדל בין הסדרות: "שם הכוונה הייתה לרצות. הכול יהיה טוב ומצחיק ובוא לא ניגע בדברים הכואבים".
יש לו גם השוואה כדי להסביר מה בכל זאת השתנה: "'המסעדה הגדולה' זה אמג'ד. הדמות שלו זה כאילו שלקחו את כל 'המסעדה הגדולה' והכניסו אותה ל'עבודה ערבית'. אני לא אומר שזה לא טוב, זה היה מצחיק, אני עקבתי אחרי זה", הוא מבהיר, אך לטענתו הדברים השתנו: "היום צריך לחשוב על הצופים, הם כמהים למשהו אותנטי וכמהים לדעת מי גר לידי".
סרט אחר שדווקא גורר ביקורת מעיסא הוא "עג'מי", העוסק בשכונה הסמוכה למקום מגוריו הנוכחי ביפו. מבחינת העלילה גרידא עיסא מסרב להתרגש מהפיתולים המתוחכמים של סקנדר קובטי וירון שני, וטוען כי "הם לא התמקדו בסיפור אחד וזה היה עמוס בעיניי".
גם השימוש באנשים מהרחוב בתור שחקנים לא מלהיב אותו. עם זאת, הוא מגן על יוצר הסרט סקנדר קובטי, שאמר כי הוא אינו מייצג את המדינה: "הוא אמר את דעתו. הוא לא מייצג את המדינה, הוא מייצג את הקולנוע שלו, הוא מייצג את הסרט שלו קודם כול". לטענתו, החברה הישראלית שעורכת מבחני נאמנות מתמשכים לערבים בישראל היא הגורם להצהרה הפרובוקטיבית בערוץ 2.
"זה טיזיניג כזה, כדי לבדוק באמת אם הערבים נאמנים למדינה. הציגו את זה בצורה זולה מאוד", קובע עיסא. אבל יש הבדל חשוב בין אמן ערבי כמו עיסא לאמן ערבי כמו קובטי, הבדל שכנראה תרם להגעתו של הראשון (כמעט) ללב הפריים טיים - עיסא מודה שהוא לא היה יוצא בהצהרות כאלה. "אם היו שואלים אותי הייתי אומר 'כן, אני מייצג את המדינה', ושכל אחד יבין מה שבא לו".
אולי הוא בא להגיד משהו חשוב: אף על פי שהמדינה מימנה חלק מהסרט היא לא יכולה להשתמש בזה כתירוץ לאפליה המתמשכת כלפיו.
"הוא אומר את זה בסרט. אתה אמן? אמרת את זה בסרט. אני אומר שהוא סיפק את הסחורה לעיתונאים".
אתה לא בן אדם זועם במיוחד.
"זעם וכעס זו לא הדרך, עם לצאת ולשבור דברים בכוח לא נשיג שום דבר. צריך לעבוד בשיטות של ללמוד, להשכיל, להיות מודע, לעבוד בצד השני. צריכות להיות עוד מלא סדרות. יש פה עם שצריך גם לתת לו, הוא משלם מסים בלי לעשות טובה לאף אחד.
"אני חושב שהדברים האלה יכולים לקרב בין שני הצדדים. בעשייה יש איזה משהו שהופך להיות משותף גם בלי שתצדיע. משהו בתאי המוח האחוריים שלנו עובד, ואז פתאום אתה חושב אחרת. הסדרה הזו משנה. זה ייקח זמן אבל היא עובדת. תן לה זמן, אבל זה יגיע".
דרך אגב, אתה יודע מה הדבר הכי לא אמין בסדרה?
"מה?".
שאמג'ד עובד במקומון בירושלים ומחזיק דירה ומשפחה ברחביה.
"טוב, יש לו גם טור ואשתו עובדת. נראה לי שהוא בעיקר עושה את זה בשביל האהבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם