תנו כבוד: שחקניות הכדורגל הירושלמיות דורשות הכרה עירונית
הן לא מוותרות על האיפור הכבד, על התכשיטים ועל הסיילים בזארה. אבל הן גם לא יוותרו על אימון, גם אם יורד גשם, ולא יפספסו אף משחק. לקבוצת כדורגל הבנות של זיו נשבר מהאפליה, והן מתחננות לסיוע מהעירייה וההתאחדות כדי שיוכלו לשחק בליגה בדיוק כמו הבנים
הדר שושן לא לבד. את אהבתה הגדולה לכדורגל היא חולקת עם עוד עשרות רבות של בנות ברחבי העיר. הן חלק קטן, אבל בכל זאת משמעותי, בעולם הכדורגל הגברי שנוטה לשוביניזם מובנה.
כשמסתכלים על הבנות באימון ולפניו הן מפריכות במהרה את כל הסטיגמות הבוצ'יות. הן מגיעות מאופרות, חלקן בכבדות לא אופיינית לגילן הצעיר, עונדות תכשיטים מוזהבים, ואילולא בגדי הספורט שהן עוטות עליהן ניתן היה לחשוב כי מדובר בחבורת בנות בדרך לקניון מלחה לקצת שופינג. במשך כל האימון המפרך הבנות רצות ומזיעות, אבל כשמגיע הצלם כולן נזכרות שהן נשים קטנות ומבקשות לסדר קצת את השיער ולהתארגן לצאת יפות בתמונה. פמיניזם ושוויון הזדמנויות אכן חשובים, עד שמגיעים לתמונה בעיתון.
במתנ"ס זיו בבית הכרם פועלת בשנים האחרונות קבוצת כדורגל חיה ונושמת לבנות בגילי 17-11. הן חיות ונושמות כדורגל, מתאמנות באדיקות, צופות במשחקים בעניין רב ואפילו מייעצות לחבריהן הגברים על טקטיקות. הבנות חולמות על קבוצה מקצועית ועל ליגה בעיר, אך איתרע מזלן וליגה כזו לא קיימת.
לפיכך, הן מבקשות הכרה מהעירייה ועזרה בהכשרת הקרקע, שיהפכו את הקבוצה למקצועית. שאיפתן היא שיוכלו לייצג את העיר בליגה הארצית. "הבת של ניר ברקת שיחקה פה", הן חוזרות ואומרות, "הנושא הזה אמור להיות חשוב לו, הוא היה בא למשחקים לפני שהוא היה ראש העירייה, אבל למרות שהוא קרוב לעניין אנחנו לא מקבלות הכרה".
לפני תחילת האימון ניגשת אליי תמר, נערה צעירה בת 15 וחצי, לבושה בחצאית בארוכה. היא מבקשת לא להצטלם ושלא אכתוב את שמה המלא בכתבה. כנערה דתייה היא מפחדת שאם מנהלת בית הספר שהיא לומדת בו תדע שהיא משחקת כדורגל, היא לא תקבל את הדבר בעין יפה.
"אפילו לא ניסיתי לספר לה. הבנות אמרו לי שפעם הייתה פה מישהי מבית הספר שלי, וכשהמנהלת גילתה את זה היא עשתה לה בעיות". למרות זאת היא ממשיכה להגיע לאימונים. פעמיים בשבוע, שעה בכל פעם, היא מחליפה את החצאית למכנסי האימון ועולה למגרש.
עם תמר מתאמנות בקבוצה תימור לוי (11), שמשחקת כדורגל במשך שנה; אביה אלחייני (17), שהגיעה לקבוצה לפני שבע שנים; ולדה קושלב (17), שבחמש השנים האחרונות מגיעה לאימון ממבשרת ציון; נועה כץ (15), שהחלה לשחק בקבוצה בגיל שבע; עמית שחמון
"תמיד אהבתי לשחק כדורגל, ואז המאמנת הקודמת הגיעה לבית הספר שלמדתי בו וסיפרה שפותחים קבוצה לבנות. ישר נרשמתי ומהרגע שהתחלתי, לא הפסקתי. אי אפשר להפסיק", אומרת נועה. ולדה מספרת שאת האהבה לכדורגל היא קיבלה מהבית: "זה חלק מהמשפחה. דוד שלי ואבא שלי שיחקו כדורגל בברית המועצות, ומגיל צעיר שיחקתי איתם, וגם בהפסקות בבית הספר. אמא שלי כל הזמן חיפשה לי קבוצה עד שהגענו לכאן".
עמית התחילה את דרכה בכדורגל בקבוצה של בנים, "כל שבת הייתי משחקת עם אחי ובגלל שלא הייתה קבוצה של בנות הלכתי לבית"ר בנים. יצאתי משם אחרי חצי שנה בגלל שזו הייתה קבוצת בנים, ואז סיפרו לי שיש פה קבוצה לבנות ובאתי".
אתן מנסות להוכיח משהו לעולם הגברי בזה שאתן משחקות כדורגל?
נועה: "לא בגלל זה התחלתי לשחק, אבל זה משהו שמגיע אחר כך. במשחקים מול הבנים אני רוצה להיכנס ולהראות להם שהם לא יכולים לזלזל וגם אנחנו יודעות לשחק כדורגל".
הדר: "אני רוצה להראות לגברים שהמין הנשי מבין בספורט יותר מהם".
אביה: "ברור שזה יותר כיף להכניס גול לבן ואז כולם צוחקים עליו, אבל אני לא מנסה להוכיח משהו למישהו, אני משחקת בשביל הכיף".
כאשר ולדה נשאלת על המונדיאל, היא רצה להביא את החולצה של חלוץ ספרד פרננדו טורס. היא מניחה אותה עליה ומצהירה בגאווה, "עכשיו אני מוכנה לדבר איתך על המונדיאל. זה היה חודש שלא יצאתי בו מהחדר. לא משנה מה היה קורה, הייתי יודעת שעד 21:00 אני חוזרת הביתה כי יש משחק. הייתי יוצאת עם חברים למסעדות כדי לצפות במשחקים, ובמשחק של ארגנטינה הלכתי עם אביה למסעדה ארגנטינאית כדי לראות את המשחק".
נועה: "ממש עקבתי אחרי המונדיאל. היינו בסמינר של הנוער העובד, ישבנו באמצע היער עם לפטופ וראינו את המשחק, באמצע הייתה הפסקת חשמל וכולנו נכנסנו להיסטריה שלא תיגמר הבטריה, היה טירוף".
ולדה: "ואז הגיעה הדקה ה-116, ואינייסטה בא ומכניס גול".
תימור: "מאז שהתחיל המונדיאל צפיתי בו עם דודים שלי, במיוחד אהבתי את המשחקים של ברזיל וספרד. המונדיאל זה שמחה".
אביה: "אני לא ראיתי כלום, רק למשחק אחד הלכתי עם ולדה. אני לא אוהבת לראות כדורגל, אני מנסה לראות וזה משעמם אותי, אני מעדיפה ללכת לסייל ב'זארה'".
ברחבי העולם כדורגל נשים זוכה לעדנה, הרבה יותר מאשר בפרובינציה הישראלית. בגרמניה, אנגליה, ארצות הברית, ברזיל, קוריאה, סין וסקנדינביה כדורגל נשים הוא ענף ספורט פופלרי ומפותח. בארצות הברית למשל התקציבים המוקצים לנשים שווים לאלה של הגברים, וכמוהם גם היחס לעניין. באנגליה הבינו כבר מזמן שבשביל ליגת נשים איכותית צריך להשקיע בצעירות והקימו אקדמיה לנערות.
בישראל, לעומת זאת, עתיד הכדורגל הנשי נראה לא טוב, בלשון המעטה. בנות מתנ"ס זיו אינן היחידות שמבקשות הכרה והקמת ליגה לנערות. גם בחיפה לא קיימת ליגה ואין קבוצה שממומנת ונתמכת על ידי העירייה. בתל אביב, לעומת זאת, יש קבוצת נערות שמתחרה במסגרת הליגה להתאחדות. הקבוצה זוכה לתמיכת העירייה, והקריטריונים לקבלת תמיכה זהים לאלה של הגברים.
מתברר שיש ערים שהחליטו לקחת את עניין כדורגל הנשים ברצינות ולהשקיע בעניין. בחדרה למשל יש קבוצת נשים, קבוצת נערות וקבוצת ילדות. הנערות זכו בגביע המדינה, וקבוצת הבנות השתתפה בטורניר באוסטריה וזכתה במקום השלישי. מגיעות לשם בנות מכל הארץ כדי לשחק בקבוצות. בעיריית חדרה אומרים שהדבר נובע מהשקעה רבה גם בתקציבים וגם באיתור הבנות.
סילבי ז'אן, שנחשבת לבכירת הכדורגלניות בישראל, אמרה לזמן ירושלים שמצב כדורגל הנשים רק הולך ומידרדר עם השנים. "לא מנסים בכלל לפתח את הנושא בישראל. בהתחלה המצב היה סביר והיה נראה שזה עומד להתפתח לכיוון חיובי, אבל אז ההתקדמות נעצרה. לצערי אני לא רואה כאן דור המשך לכדורגל הנשים", היא קובעת, ומוסיפה כי "אין מספיק נערות וילדות שיוכלו להחליף את חברות הנבחרת. הכול בגלל עניינים תקציביים, אין תמיכה ואין השקעה. זה כואב לי מאוד.
"ההתאחדות לכדורגל צריכה לעזור בעניין הזה ולהתחיל להשקיע. כשמסתכלים על כדורגל הנשים בישראל ובאירופה ההבדל הוא של שמים וארץ. שם יש קבוצות וליגות מסודרות מגיל צעיר, יש להם תקציבים שיכולים לקדם את הספורט. כל עניין כדורגל הנשים הפך להיות שם פופולרי מאוד, אפילו יותר מכדורגל גברים".
כאמור, בישראל בכלל ובירושלים בפרט כדורגל הנשים לא מפותח מספיק, והשקעה בדור העתיד כמעט ולא קיימת. הליגה לנערות שהייתה קיימת במסגרת החברה למתנ"סים נסגרה לפני שלוש שנים, והיום קיימת ליגה כזאת רק במסגרת ההתאחדות לכדורגל. גורמים בחברה למתנ"סים אומרים שהליגה נסגרה בגלל שהרישום ירד, אבל לדבריהם הרישום לא ירד בגלל חוסר רצון של הבנות אלא בגלל חוסר היכולות של הקבוצות לעמוד בנטל הכלכלי של השתתפות בליגה הזו, סכום העומד על 15 עד 20 אלף שקל בשנה.
אייל אברהמי (38), מאמן קבוצת זיו ואקס הפועל ירושלים, כואב את מצוקותיהן של הבנות. הוא מנסה לארגן להם משחקים ותחרויות אבל לא מצליח. "אחד הדברים שמפריעים לי זה שהילדה של ראש העירייה הייתה פה כמה שנים טובות, שיחקה פה, התאמנה פה, והוא היה מגיע לפה לפני שהוא היה ראש העירייה. זה מכעיס אותי שאף אחד מהעירייה לא מנסה להרים את זה".
איך זה לאמן בנות?
"זה דבר ענק. הבנות מקסימות. בדרך כלל כשמדברים על בנות בכדורגל יש מין סטיגמה של בנות פרחות, לא טובות, או גבריות. כל אחד חושב ככה בהתחלה, אבל אז רואים שהבנות איכותיות ומלומדות, יש פה אווירה משפחתית הן אוהבות זו את זו ואת המשחק".
יש הבדל בין לאמן בנים ובנות?
"אצל הבנים זה אחרת, יש להם את זה באופן טבעי ורק צריך לכוון אותם. פה יש בנות שצריך להתחיל איתן מהתחלה. אצל הבנים זה יותר נוקשה ויותר תחרותי ואצל הבנות זה יותר עדין כזה. הן גם לוקחות את זה תחרותי אבל לא כמו הבנים. עדיין יש להם תחרות ויש צעקות לפעמים, או שאחת נכנסת לשנייה ברגליים, וזה דבר טבעי בכדורגל כי רוצים לנצח, אבל זה עדיין לא כמו הבנים.
"לאמן בנות זה יותר אתגרי, ברגע שאני רואה ילדה שמגיעה לפה וממש אוהבת את המשחק אבל לא יודעת לשחק, ולאט-לאט הופכת לשחקנית טובה וכל מה שאני מעביר לה היא מיישמת, זה הכול בשבילי. אחד הדברים שהכי מפריעים לי זה שיש בנות שמגיעות למצב שאין להן יותר לאן להתקדם".
אילו תגובות אתה מקבל על כך שאתה מאמן בנות?
"כל החברים שלי ששיחקו איתי בעבר מאמנים בנים, ואני מאמן גם בנים וגם בנות, כך שיש לי משהו ייחודי עם המון חוויות ואתגרים. הם מפרגנים לי ובאים לפה, גם עידן טל היה פה ובא להתרשם והוא היה בשוק מהרמה של השחקניות".
היית רוצה שהבנות שלך יהיו שחקניות כדורגל?
"הבת הגדולה שלי באה לפה והיא מאוד אוהבת את המשחק, אני מאמין שהיא תגיע לכאן בסופו של דבר".
אברהמי מספר שהבנות משקיעות באימונים ולא מפספסות, "יש ימים שירד גשם באימון ואמרתי לבנות שנרד לאולם, התחילה פה מלחמה. הן לא היו מוכנות בשום אופן לרדת לאולם, אני חזרתי חולה הביתה והן שיחקו בגשם.
בגלל שהן כל כך משקיעות כואב לי שאין להן לאן לשאוף ואין להן מול מי להתחרות, לפעמים אני מנסה לארגן להם משחקים נגד הבנים רק כדי שתהיה תחרות". ביום שהגעתי למתנ"ס, אגב, אכן התקיים משחק כזה, והבנים ניצחו 2:5.
איך הם משתלבים זה בזה - גיל הטיפש עשרה, הכולל היום עיסוק אובססיבי במראה ובמערכות היחסים, והעולם הגברי ו"המלוכלך" של הכדורגל? לפי הבנות, זה קורה די בקלות. לטענתן הן אינן מוותרות על אף אחד מהעולמות ומצליחות לשלב ביניהם.
"זה מה שכיף בזה שאנחנו בנות ומשחקות כדורגל", טוענת אביה. "אני מרגישה שאני לוקחת משני העולמות, אני אוהבת להתלבש יפה ואני גם אוהבת לשחק כדורגל. אני יכולה אחרי האימון לצאת עם שמלה ועקבים, ובאימון עצמו אני יכולה ללכת עם נעלי כדורגל ומכנסיים של בנים. אנחנו פשוט עושות מה שאנחנו אוהבות".
תימור: "יכול להיות שאני קצת צעירה בשביל זה, אבל מי שאומר שהבנות הן גבריות אני לא מתייחסת אליו. אם הוא אומר לי ככה זה בגלל שאני משחקת כדורגל יותר טוב ממנו".
ולדה: "אם את משחקת כדורגל זה לא אומר שאת צריכה להפסיק להיות אישה. זה לא שאני מתלבשת יפה במגרש כדי להוכיח שבנות שמשחקות הן גם נשיות, אני ככה מחוץ למגרש ואני מביאה את עצמי למגרש. וגם הבנים מפרגנים שאני מבינה בכדורגל אומרים שיותר שווה להתחתן עם אישה שמבינה בכדורגל, ולא תבוא בטענות על זה שהם יושבים ורואים משחקים".
זה לא פוגע קצת באגו הגברי שאת משחקת יותר טוב ומבינה יותר בספורט?
ולדה: "אם אני יודעת שזה פוגע באגו אני לא מפגינה יותר מדיי יכולת והבנה, כדי שהוא ירגיש גבר".
אתן רואות בכדורגל את העתיד המקצועי שלכן?
נועה: "לא נראה לי שבארץ יש סיכוי לעשות מזה קריירה לבנות, אם היה סיכוי הייתי רוצה והייתי נהנית מזה אבל אין סיכוי שזה יהיה מקצוע ממשי שיהיה אפשר להתפרנס ממנו, זה לא מציאותי. כמה שאני אוהבת את זה אני צריכה להיות ריאלית. אם אני רוצה ילדים, אני צריכה גם לפרנס אותם. לגברים יש ליגה, לנשים אין ליגה שאפשר להתפרנס ממנה".
ולדה: "אני ממש רוצה אבל בישראל אי אפשר להתפרנס מזה, אני גם לא רואה את העתיד שלי בישראל. אני רוצה לעבור למקום אחר שאני אוכל להתפתח בו מבחינת הכדורגל. אם זה החלום שלי והשאיפות שלי אני צריכה לפעול ולהילחם על זה. אני לא אוותר על החלום הזה גם אם אני אצטרך לעבור לחוץ לארץ".
הדר: "אני רואה את העתיד שלי בכדורגל. אני ואביה ועוד כמה בנות שכבר עזבו את הקבוצה הספקנו לשחק ברמת השרון, ואני שיחקתי גם בנבחרת ישראל ובבית"ר נשים שנסגרה כי לא היה תקציב. גם בנבחרת ישראל הייתה לי בעיה של כסף, הייתי צריכה לממן בדיקות רפואיות, לא ממנים לך את הכול, את צריכה להוציא כסף ובטח שלא משלמים לך על זה שאת מייצגת את ישראל. גם פה בקבוצה מוציאים כסף על נעליים, ביטוח ותלבושות".
איפה את רוצה לשחק?
"קודם כול בארץ, ולאט-לאט להגיע לאירופה, אני רואה את זה בתור העתיד שלי".
כמו מי את שואפת להיות?
"סילבי ז'אן".
חוץ מהדר, גם אביה שיחקה ברמת השרון, עם הבת של ניר ברקת ועוד שתי בנות שעזבו את הקבוצה. הדר מספרת שאת רמת השרון הן עזבו לא רק בגלל המרחק. "יש דברים שבגיל צעיר את לא יודעת להתמודד איתם. היו שם הרבה בנות לסביות, וכשהיינו נכנסות להחליף בגדים הן היו מסתכלות עלינו. בגיל צעיר אתה לא סגור על הזהות שלך ואתה לא יודע מה כל דבר אומר, זה משהו שהפריע לנו מאוד".
מה אתן רוצות שיהיה אחרת בעיר?
ולדה: "שתהיה קבוצה שתייצג את העיר. זאת עיר הבירה שלנו ויש קבוצות בכל חור, אפילו בבני סכנין ובחדרה יש קבוצה".
תימור: "חשוב שהמודעות תעלה, שזה יתפתח לליגה ושיהיה לנו פה תקציב".
ולדה: "ניר ברקת, שהבת שלו שיחקה פה ואמור להיות קשור לנושא, לא עושה כלום. עד שיהיה תקציב ותהיה ליגה אנחנו כבר נהיה בצבא".
אביה: "אני רוצה שתהיה ליגה בעיר וגם שתהיה קבוצה שתייצג את העיר. אצלנו בבית הספר יש הרבה בנות שאוהבות לשחק. אני אומרת להם לבוא לקבוצה והן לא באות כי זה נראה להן עלוב שאין משחקים ותחרויות. יש יותר בנות שרוצות לשחק, אבל זה שאין להם אופציה להתחרות אלא רק להתאמן עוצר אותן".
נועה: "העירייה צריכה להכיר בזה שיש בנות שמשחקות כדורגל, וחוג זה לא מספיק. אם לבנים יש ליגה גם לבנות יכולה להיות ליגה".
הדר: "כולנו חולמות שתהיה כתבה ענקית שנפתחה ליגה של נשים בעיר, ושהקבוצה הזאת תייצג את העיר".
יש ביניכן קשר גם מעבר למגרש?
ולדה: "אנחנו משחקות יחד כבר חמש שנים ויש קשר טוב, אין בינינו יריבות. אם פצעתי מישהי או שהיא פצעה אותי, הכול נגמר כשהמשחק נגמר. בזמן המונדיאל התאספנו כולן אצל אביה לראות משחק ולאכול פיצה. יש בינינו קשרים טובים".
ולדה: "אנחנו בקשר טוב בגלל שאנחנו נשים. כשבנים משחקים הם צועקים זה על זה אבל אנחנו יודעות לפרגן".
אומרים שנשים בדרך כלל קנאיות ולא יודעות לפרגן.
נועה: "הן קנאיות רק אם הן ירדו במשקל ואת לא".
ולדה: "אנחנו חברות הכי טובות. המאמנת הקודמת שלנו עמניה לימדה אותנו לפרגן, היא הייתה עוצרת אותנו באמצע במשחק כדי שנמחא כפיים אחת לשנייה".
תמר: "יש פה הרגשה טובה, אם מישהי לא מרגישה טוב כולן מתעניינות בשלומה. יש פה בנות שהן חברות שלי מעבר למגרש".
איך מגיבים בסביבה הקרובה שלכן לזה שאתן משחקות כדורגל?
הדר: "בהתחלה צחקו עליי וקראו לי 'אבו גבר', אבל עם השנים הסביבה התחילה להבין את זה ועכשיו מפרגנים לי ומעודדים אותי. גם כשהיה לי חבר במשך שלוש שנים הוא פרגן, הוא היה רקדן".
תמר: "בבית קיבלו את זה בסדר, שאר האנשים לא ממש יודעים. זה לא שאני מנסה להסתיר את זה, זה פשוט יצא ככה שאני לא מספרת".
נועה: "בבית פרגנו ישר והיו בעד הכדורגל. בהתחלה צחקו עליי קצת בסביבה, אבל אחרי שהראיתי אני יודעת לשחק, הם הבינו שזה לא משנה שאני אישה. גם החבר שהיה לי פרגן, אולי בגלל שהוא לא היה ממש בעניין של כדורגל".
ולדה: "ממש מפרגנים לי, מתקשרים להזמין אותי למשחקים. בהתחלה כשאמרתי שאני משחקת כדורגל כולם זלזלו, אבל עכשיו אף אחד לא מזלזל. אפילו מתקשרים אליי לבדוק תוצאות של משחקים, וכשהחברים שלי משחקים כדורגל במחשב הם מתקשרים אליי לבדוק איזה מערך עדיף ונותנים לי מקום של כבוד. הם יודעים שאיתי הם יכולים לדבר על כדורגל ולא רק על יציאות וקולנוע".
תימור: "היו בנים שקראו לי 'טום בוי', אבל זה בגלל שהם קינאו בי כי הייתי יותר טובה מהם. היו גם הרבה אנשים שפרגנו לי ובנים שאמרו שזה כיף שיש בת שמשחקת כדורגל. החבר שהיה לי קיבל את זה בסדר. הוא לא ממש מתעניין בספורט, והוא נתן לי להיות המבינה".
כאמור בנות הקבוצה מנסות לקבל הכרה, מימון וסיוע מהעירייה. בשיחה עם זמן ירושלים אומרת מירה לוי, אמה של תימור שמשחקת בקבוצה, שהיא פנתה לגורמים שונים בעירייה, וביניהם מחזיק תיק הספורט אלישע פלג ועמית ברבש, רכז במחלקה למשחקי כדור בעירייה, אך אלה לא הביעו נכונות לעזור לקבוצה. "פניתי לפלג, שלחתי לו מכתב וביקשתי להיפגש איתו, אבל הוא עדיין לא נענה לבקשתי.
פניתי גם לעמית ברבש, והוא אמר שהעירייה כבר ניסתה בעבר להקים קבוצה כזאת והשקיעה בעניין כסף רב, אבל זה לא יצא אל הפועל בגלל חוסר היענות ולכן העירייה לא תשקיע בזה שוב. יכול להיות שהיום אין מספיק היענות, אבל אני בטוחה שאם העניין יהיה ממוסד ומקצועי ותהיה את החשיפה המתאימה יפנו הרבה בנות נוספות. עבר חודש וחצי מאז ששלחתי לאלישע את המכתב ועדיין לא קיבלתי תגובה. אם ישימו את הגג לקבוצת כדורגל בנות, גם זה יתפתח. אם מראש העירייה תחליט שאין מספיק היענות זה לא יקרה, רק בגלל שהם סוגרים דלתות".
עיריית ירושלים מסרה בתגובה כי "אגף הספורט רואה חשיבות רבה בפיתוח ספורט תחרותי לנשים, ובכלל זה בתחום כדורגל נשים, ולראיה ההשקעות במסגרת תמיכות שעיריית ירושלים מפנה לקבוצות נשים ספורטאיות. לגופו של עניין, כדי להקים קבוצת בנות בכדורגל יש לבצע כמה תהליכים על מנת לקבל את ההכרה והתמיכה של עיריית ירושלים, על פי הקריטריונים והנהלים המקובלים. אשר על כך, יש להפנות את נציגי הקבוצה לתיאום עם מנהלי המחלקות לענפי כדור וספורט הישגי באגף הספורט, כדי לפעול בהליך מסודר לפתיחת קבוצה ייצוגית בירושלים".
אלישע פלג מסר בתגובה כי "העניין מטופל כל העת וגם בימים האחרונים. אני מחזיק התיק ולא הגורם המקצועי, ולכן אני צריך להעביר את זה לטיפול של הגורמים המקצועיים בעירייה. פנייתה של מירה התקבלה אצלי לפני חמישה שבועות. באותו יום שהגיע אליי המכתב, התחלתי לטפל בעניין. יש לי רצון טוב לעזור אבל לצערי מירה לוי מוציאה את כל החשק. 62 שנה לא הייתה קבוצה כזאת, לא צריך להיכנס עכשיו ללחץ ולפנות לתקשורת. הגישה הזאת לא מקובלת עליי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם