ראשי » מקומי » שפלה » חולון ובת-ים

מאמה מילר: מריאן מילר מוציאה ספר ומפרגנת לאדיר

טבעת זהב דקה הצילה אותה ממוות בשואה. היום המאושר בחייה הוא הופעתה בתוכנית הטלוויזיה של בנה. מריאן מילר, אמא של אדיר, פורשת את חייה בספר חדש

כל מי שנכנס לבית משפחת מילר בחולון רואה מיד שמדובר בבית מאוד שמח, מלא חום ואהבה. לא משנה לאן מסתכלים, רואים שלל של צבעים: בובות מפוסלות, גמדים צבעוניים שנמצאים כמעט בכל פינה, תמונות צבעוניות ואפילו המפה שמכסה את שולחן המזנון מעוטרת בצבעים עזים.

מטבע הדברים גם בעלת הבית, מריאן מילר, היא אישה מאוד ססגונית. היא לובשת חולצה ורודה, ידיה ענודות בתכשיטים צבעוניים, ואפילו השעון שלה בצבע אדום ולא כסוף שגרתי.

"את רוצה לשתות משהו?" היא שואלת אותי עוד לפני שבכלל הנחתי את כף רגלי בתוך ביתה.
"מים בבקשה", עניתי בנימוס כמו שאימא שלי חינכה אותי.

"מה? זהו?" היא מזדעזעת כמו כל אישה הונגריה טובה, "אבל מה עם עוגה? אוכל? אולי אגס? תאכלי משהו".
למי שלא יודע, מריאן מילר היא אמו של הבדרן והיוצר אדיר מילר. כאן המקום להבהיר שמריאן ממש לא תופסת כאן טרמפ על גבו של בנה המפורסם. את הכתבה הזאת היא הרוויחה בעצמה, בזכות ניסיון החיים העשיר שלה, שתורגם לתובנות מעניינות, עצות חכמות מהחיים וסיפורים מרגשים - המאכלסים את ספרה החדש "השמש שבלב", העוסק בעיקר במשפחתה.

איך אדיר הגיב שלשם שינוי מראיינים את אמו ולא אותו?
"הוא מאוד שמח בשבילי. הוא מרוצה שהפעם מראיינים רק אותי, כי זה הספר שלי ולא מדובר בו. הוא מאוד מפרגן לי כמו בן טוב. הוא גם הדגיש לי שאני צריכה לשים לב שהראיון סובב סביבי, ולא עליו. הוא אמר לי 'אימא, אנשים תמיד מתפתים לכתוב עליי, תקפידי על זה"
.
מאיפה הגיע הרעיון לכתוב ספר?
"היה לי הרגל יפה שכל פעם שקרה לי משהו מעניין כתבתי זאת במחברת, והרגשתי שחבל שזה ילך לאיבוד. יום אחד שמעתי את שיר 'העד' בו הבן מספר על אמו שמתה וברגע שנפטרה בעצם הלך לו העד שיכל להעיד עליו. כשאימא שלי

נפטרה הרגשתי שלא משנה כמה שוחחנו, עדיין נותרו הרבה דברים שלא שאלתי ושהיום אני כבר לא יכולה לשאול. לכן ריכזתי את כל המחברות שכתבתי שמכילות פנינים של חוכמה וניסיון חיים והחלטתי להוציא את הספר".

אבל אין לך ניסיון בכתיבה, לא חששת מדחייה?
"בהתחלה חשבתי להוציא את הספר רק למשפחה, אבל אז הקראתי להם את מה שכתבתי והם מאוד אהבו את הסיפורים. כל פעם שאדיר היה נכנס הביתה הוא היה אומר 'אימא סיפור!' ואז הבנתי שהסיפורים שלי מעניינים. הילדים שלי אמרו לי שאני חייבת להירשם לקורס כתיבה, כך שאוכל לארגן ספר מסודר, ואכן נרשמתי לקורס של אילן שיינפלד".

כשסיימת לכתוב, פנית להוצאת ספרים או הוצאת את הספר באופן פרטי?
"פניתי להוצאת גוונים, וכעבור כמה שבועות התקשר אלי העורך. אמרתי לו מראש שיגיד לי כל מה שיש לו לומר, שזה בסדר אם הוא לא רוצה, אני לא איעלב. אבל לשמחתי הוא אמר שהוא מעוניין. כל הסיפורים שלי הם אמיתיים והם כוללים את השקפת עולמי שהחדרתי בכל ארבעת ילדיי".

אפשר להניח שבזכות הערכים המשפחתיים שמילר החדירה בילדיה, לאדיר מילר יש בסיס מאוד חזק שאפשר לו להצליח. "אימא שלי היא הבסיס שלי", מעיד אדיר על אמו. "היא היסודות של הבניין ממנו אני בנוי. בזכותה אני יודע שלא משנה מה אעשה, תמיד יש לי לאן לחזור". לאדיר יש דעה מוצקה על פרי עטה של אמו. "אני חושב שאימא שלי כתבה ספר מקסים, מרגש ונוגע ללב", הוא אומר.

"היא קיבצה אוסף של סיפורים קטנים מהחיים שמלאים בתובנות ובחוכמת חיים. כל אחד יכול למצוא את עצמו בסיפור הזה. יש גם סיפורים מצחיקים ושמחים ולעומתם יש גם סיפורים מרגשים ומטלטלים שלא משאירים את הקורא אדיש. בגדול זה בעיקר ספר קליל, שקוראים אותו בקלילות, אם כי הוא חודר ללב ונשאר בו".

על פי מילר, ספרה מבוסס על התפיסה כי "יש לשמוח בחיים ולא ללכת לאיבוד בשטויות, המטרה שלשמה נולדנו היא לשמוח. פעם אחת הסתובבתי עם אדיר ברחובות, נעצרתי במקום כי הייתי מוטרדת ממשהו. אז אדיר פשוט הרים אותי והעביר אותי בלטה. הוא אמר לי 'אימא, עזבי אותך שטויות. זה עבר', והוא צדק, הצרות הקטנות פשוט עוברות כמו הבלטה".

הספר שלך אמנם מתחיל בצורה אופטימית וקלילה, אבל במהלכו את משלבת סיפורי שואה מאוד קשים, כך שהספר למעשה לא כזה קליל.
"עצם זה שהכנסתי את סיפורי השואה שהוריי חוו, מוכיח רק שניצלתי בנס מזוועות השואה, ניצלתי בזכותה של אימא שלי. הנס האישי שלנו מעיד על אופטימיות, כי אנחנו גרנו בבודפשט והיהדות שם נמחקה".

איך ניצלתן?
"הנאצים הובילו את יהודי בודפשט לתחנת הרכבת ממנה הם שולחו לאושוויץ. היה חורף, קור אימים. אימא שלי החזיקה אותי בזרועותיה, הייתי תינוקת. באיזשהו שלב היא תלשה את הטלאי הצהוב, חוץ ממנה איש לא העז לעשות זאת. היא ברחה מהשורה והסתתרה מאחורי הבתים. קצין נאצי הונגרי ראה אותה, ובקללות וצעקות רצה להרביץ לה ולהחזיר אותה לשורה. באינסטינקט של גאונות אמי פנתה אליו ואמרה לו 'תסתכל על התינוקת.

"היום יש לך זהב ויהלומים אך כולם מוכתמים בדם, אני רוצה לתת לך את טבעת הנישואים שלי', והיא הראתה לו טבעת זהב מאוד דקה שהנאצים אפילו לא טרחו לקחת ממנה ואמרה לו כי אם הוא ייתן לה ללכת, אז תהיה לו טבעת שמסמלת חיים, שאין עליה דם. תחנוניה גרמו לו להתחבר לשאריות האנושיות שהיו בו והוא נתן לנו לברוח".

לא התקשית להעלות על הכתב סיפורים קשים כאלה, שיהיו חשופים לעיני כל?
"כשאני מרצה בבתי הספר על השואה, אני אומרת לתלמידים שאני יכולה לדבר על זה משום שהדברים קרו בזמן שהייתי תינוקת, כך שאני לא זוכרת את הפרטים, אלא יודעת את מה שהוריי זכרו, ולכן אני מסוגלת לדבר על זה. חשוב לי לדבר על מעשי הגבורה של הוריי. בגלל זה בסופו של דבר הספר שלי כן אופטימי, כי נותרתי בחיים, והינה אני פה למרות השואה, הסיפור שלי נכתב כדי לשמח אנשים".

למילר חשוב להדגיש כי היא לא גדלה בבית שואה טיפוסי, כי היא גודלה בשביל לשמוח. "הילדים שלי מאוד מתעניינים בכל מה שקרה", היא מציינת. "אדיר הוא ממש היסטוריון, יש לו ידע נרחב בנושא השואה. לכן עכשיו כשהוא שיחק בסרטו החדש של אבי נשר דמות כה רצינית, הוא מאוד הזדהה איתה ולכן הוא שיחק כל כך טוב".

מה את חושבת על הדמות של בנך בסרט? לשם שינוי הוא שיחק דמות דרמטית ולא קומית.
"הסרט הזה הוא חוויה, כולם מדברים על זה. ממש התרגשתי בו. אדיר הצליח להיכנס לדמות הרצינית, כי הוא גדל בבית למוד שואה. זה סרט אומנותי, מי שאוהב קולנוע יעריך את הסרט הזה. כולם יושבים בשקט ואפילו מוחאים כפיים בסוף. לא שמעתי מילה שלילית אחת על הסרט ופה תמיד יש לאנשים מה לומר. אנשים מחפשים איך לומר דברים רעים".

אילו ביקורות קיבלת על הספר שלך?
"כתבו שזה ספר מאוד חמוד שנכנס ללב ושניתן לקרוא אותו בנשימה אחת, שזה גם ספר הומוריסטי וגם מרגש, אבל בינתיים אין ביקורות מהעיתונות, הם לא מתעסקים בספרים".

התייעצת עם משפחתך בנוגע לתוכן הספר?
"כל הזמן הקראתי להם סיפורים, אך לא היה מקום להתייעצויות או ביקורת, כי זה חלק מהחיים שלי, מהחיים שלהם, וזה משהו מתועד. בהמשך הילדים של הנכדים שלי ידברו עליי וברגע שיקראו את הספר, הדמות שלי תהיה ממשית".

אילו תגובות קיבלת מהמשפחה לאחר שהוצאת את הספר?
"הם מאוד אהבו ועודדו, חלקם אמרו שאמהות צעירות יכולות ללמוד מהספר. יש שם כמה טיפים לגבי חינוך. אני מאוד מקפידה על חיי משפחה. עד היום, כל יום שישי בשעה 16:00, באים כל הילדים שלי, בלי בני ובנות הזוג, ואנו יושבים במטבח ביחד ומדברים על מה שכל אחד עבר בשבוע האחרון".

על מה אתם מדברים בישיבות המשפחתיות?
"אדיר מדבר הרבה על הסדרה שלו 'רמזור'. בזמנו כשהוא יצר את הסדרה הוא היה שואל אותנו אם זה מצחיק. יוני אחיו אפילו היה ממציא סימולציות תפקידים שבהן מתארים מה שקרה, אבל כמובן שבסוף רק היינו צוחקים כי אדיר היה עושה מזה כזה צחוק".

מה באמת את חושבת על הסדרה 'רמזור' מנקודת מבט של אימא?
"אני חושבת שהסדרה היא גאונית, ולא בגלל שאני אימא שלו. התוצאות מדברות בפני עצמן. כולם אוהבים את הסדרה, מגיל שבע עד גיל שמונים, וזו ארץ קשה וביקורתית. אדיר אמר משהו חכם: 'אם זמר לא כזה טוב, אז עדיין נהנים מההופעה שלו, מזמזמים את השירים שלו, לא כועסים עליו. אך אם הולכים למופע סטנדאפ או לראות סדרה קומית וזה לא מצחיק, אז הקהל מתעצבן'".

איך אדיר באמת מתמודד עם זה?
"אלוהים נתן לאדיר מתנה, ההומור שלו, והכישרון שלו מגן עליו מהכל. שואלים אותי תמיד למי הוא דומה, וזה לא עניין של דומה. הכישרון של אדיר הוא בכך שהוא רואה בדברים הפשוטים משהו מצחיק, ומדובר באותם דברים שאנשים פשוט חולפים לידם. רמזור היא סדרה אמיתית, הסיפורים נלקחים מהחיים שלו, כמובן שבהקצנה, אבל זה ההומור והראש של אדיר".

מה לגבי עונה שלישית?
"היא הולכת להיות אפילו עוד יותר מצחיקה. הוא סיפר לי שהם מחביאים את לילך (דמות בסדרה המגולמת על ידי השחקנית יעל שרוני, ל.ל) כמו את שרה נתניהו, כמו שאז אמרו לביבי להחביא את שרה".

אבל את מגיעה מהדור הישן, והסדרה מתארת את הדור המודרני ששונה לגמרי משלך.
"באמת מדובר בחומר מוחצן, הוא לקח את רעיון הגבר השפוט ועשה מכך הומור, וכולם מזדהים עם זה, אבל זה לא בא מהחיים שלו, הוא לא שפוט בכלל. קומדיה לא צריכה להביע את המציאות, אלא להקצין מצבים בהם יש הומור".

אילו סיפורים שהיו ברמזור נלקחו מחייו של אדיר?
"בעונה הראשונה של רמזור היה קטע בו זקנה בועטת באיצקו, וזה ממש קרה לאדיר כשהיה ילד ואני אמרתי לו שיבעט בה בחזרה".

היית במופעי הסטנדאפ שלו?
"בהחלט, הוא הכי טבעי בהופעות שלו. בזמן שהוא מופיע בחולון אני הולכת לראות אותו ואני תמיד נהנית מהאלתורים שלו. כמו שרואים אותו על הבמה, ככה הוא בחיים. כשהוא לוקח את בתו הילי לגן הוא אומר לילדים 'שלום ג'ירפות' והילדים נקרעים מצחוק. אם מישהו אחר היה אומר זאת הם לא היו צוחקים".

איך אדיר יצר את רמזור?
"הוא חלם על הסדרה הרבה זמן, מצד אחד אדיר מאוד פתוח, אך גם מאוד סגור. הוא לא אומר דברים עד שהם מתממשים. ידענו על החלומות שלו, ואז פתאום הוא בא ואמר שהסדרה מוכנה, קשת קנתה אותה. הוא לא שיתף אותנו בתהליכי ההכנה".

התרגשת כשראית את הפרק הראשון?
"ברור, התרגשתי עד כדי בכי. אני לא משוויצה בו, אבל אני כן מודה לאלוהים על המתנה שהוא נתן לי. אני זכיתי בכך שיש לי ילד שמצחיק את כולם. אנחנו בתור משפחה מאוחדת כל כך מפרגנים לו ואוהבים אותו, ובזכות זה הוא יכול ליצור. הוא תמיד אומר שבזכות החום של הבית הייתה לו נקודת פתיחה טובה, הוא לא היה צריך לעבוד קשה כדי להתחבר לעצמו".

את נותנת לו עצות בנוגע לסדרה?
"לא, במקרה הזה קטונתי. אך בחיים עצמם יש הרבה דברים שאנו מדברים ואני מייעצת, אך לא בקטע המקצועי. זה התחום שלו והוא גאון בו. פה ושם אנחנו אומרים לו 'תוריד משהו או תוסיף משהו', אבל מדובר רק בשיפורים קטנים. איתי הוא לא מתייעץ, אבל כן מעניין אותו לדעת מה אני חושבת".

את רואה את עצמך בתפקיד בעונה השלישית?
מריאן מסתכלת עליי, זו הפעם הראשונה שחיוכה הרחב נעלם מפניה הטובות. "לא", היא אומרת בנחרצות.

מדוע לא?
"כי זה כבר לא מתאים. בעבר, כשהיה בן 27, הוא הנחה את 'ערב אדיר'. נפלה בחיקו אחריות מאוד גדולה, נפגשתי איתו לצהריים והוא אמר לי שתמיד עמדתי מאחוריו ובזכותי הוא לא נאלץ לבזבז אנרגיות. משום שתמיד אמרתי לו שתהיה לו תוכנית משלו, אז הוא רוצה להזמין אותי להתארח בתוכנית שלו".

זה מאוד יפה מצידו.
"נכון, ואני התרגשתי מאוד. הורה תמיד נותן אהבה לילד, אך זה נדיר שהילד מחזיר אהבה להורה. אבל לצערי השתתפותי לא התקבלה בברכה והעיתונאים התחילו לרדת על זה. כל פעם שאלו אותו 'איפה אימא שלך?' וזה חבל. כי הרעיון של אדיר בא ממקום טהור ויפה.

"היינו חדשים בזה. אדיר לא הבין מה קרה, והכוונות הכי יפות שלו נפגעו, ומאז הוא לא רוצה והוא צודק. גם אז, לפני שבע שנים, זה היה נחמד, אבל אני לא שחקנית ואדיר כבר לא ילד". ניכר במילר כי הצלקות מהתקופה ההיא עדיין לא החלימו לגמרי.

שאלה אחרונה בנושא. אהבת להופיע בתוכנית של בנך?
"מאוד, זה היה נהדר. אני עדיין חולמת על זה בלילות. יצאתי מהאלמוניות, היה כזה יפה. הייתי עצובה כשפוטרתי. אנשים אפילו שאלו מה איתי, אז אמרתי לאדיר 'תראה, אנשים מתגעגעים אליי' והוא היה עונה 'תני להם להתגעגע, זה גם טוב'".

החיוך חזר לפניה של מילר. "גם אחרי שבע שנים עדיין מזהים אותי! היום אדיר אומר בצחוק על הסט של רמזור 'אם פיטרתי את אימא שלי, אז אין לי בעיה לפטר מישהו שאני לא מרוצה ממנו'. אחרי הכל זו הסדרה שלו והוא קובע את מה שהוא רוצה".

בזכות העובדה ש"רמזור" היא אכן הסדרה שלו, לאדיר מילר יש עוד סיבה מצוינת לחייך. לפני מספר חודשים רשת פוקס האמריקאית קנתה את הזכויות לסדרה והוא אפילו נסע להוליווד בתור יועץ. "זו הסדרה הישראלית היחידה שמופיעה בערוץ הזה, שהוא כמו ערוץ 2 בשביל האמריקאים".

אדיר תומך בהוצאת הספר שכתבת?
"בהחלט! הוא כל הזמן מחפש אותו בחנויות, לוודא שהוא נמצא. כל פעם מחדש הוא שמח לראות את הספר שלי על השולחן. מאוד ריגש אותו לראות שאימא שלו סופרת".

אבל עם יד על הלב, במידה ולא היה לך בן מפורסם, האם את חושבת שהיית יכולה לפרסם ספר?
"רוב הסיכויים שלא הייתי מצליחה לפרסמו, וזה חבל. כי כן יש בו ערכים מיוחדים, יש בו קסם. אולי כשהקורא מתחיל לקרוא את הספר הוא נמשך לקסם שאימא של אדיר מילר כתבה אותו, אבל מהר מאוד הוא רואה שיש בספר הרבה מעבר, שיש בו משהו מיוחד. הקורא מקבל משהו אחר לגמרי ממה שהוא ציפה".

עכשיו כשיש לך טבילה נוספת בעולם הזוהר, מה את חושבת עליו?
"מאז ומתמיד היינו מאוד רחוקים מזה, אני בכלל הייתי מורה ובעלי היה מהנדס מטוסים. בזמנו הזהרתי את אדיר שזה עולם מאוד קשה ואכזרי, ומי שנכנס אליו צריך להיות מספר אחד, אחרת העולם הזה ידרוס אותו. אך תמיד ידעתי שהוא יהיה מספר אחד, ולכן כן המלצתי לו להיכנס לזה. הכישרון שלו דיבר בעד עצמו".

אני יודעת שאמרנו שלא נדבר על זה יותר, אבל נותרתי סקרנית. כיום המעמד של אדיר מעולה, איש לא מערער על הכישרון שלו, אז מדוע הוא לא מנסה לשלב אותך בסדרה?
"אני סבתא לתשעה נכדים, מה אני אעשה שם? אהיה אשתו של חפר? לא, זה לא מתאים! אדיר יודע מה טוב ומה לא. נפגענו כבר בעבר ולכל דבר יש את זמנו. חוץ מזה, היום כולם מביאים את האמהות שלהם, והוא היה הראשון. היום הוא כבר לא במקום הזה".

וגם את לא?
"מה פתאום! זה היה לפני שבע שנים, זה היה מוצלח אז, אבל הרבה דברים משתנים. מה? את נותרת אותה ליאת מלפני שבע שנים או שהשתנית? זה בכלל לא רלוונטי היום. ערב אדיר זה כבר פאסה. מי שבמקום הזה רק הולך אחורה ואדיר הולך רק קדימה".

ובמילים אלה באמת נגמר הדיון על תפקיד האם בהצלחת הבן. מילר הבהירה כי חבל לפגוע באנשים ולסגור דלתות, "אל תשאירי לאנשים קוץ בלב" היא אומרת בחוכמה.

נחליף נושא. הספר שלך הוא מאוד אישי, הוא בעצם את.
"נכון, אני כל כך שמחה ששמת לב לזה. הסיפורים הם שלי, חייב להיות בהם פן אישי. היה לי גם מאוד חשוב שהספר יהיה קליט, שיוכל להיקרא בנשימה אחת. לכן הוא כתוב בשפה פשוטה וישירה, כמו שיחה על ספסל רחוב. נתתי בו קווים כלליים על משפחה שניצלה מהשואה, יצקתי לתוכו את השקפת העולם שלי, הסברתי איך צריך לזכור את מה שהיה בעבר, אך חשוב יותר לבנות את ההווה ואת העתיד".

ערכי משפחה מאוד חשובים לך. אבל במקרה ובנך היה בוחר מקצוע אחר, לא היית חושבת אחרת?
"ממש לא. זה שבמקרה יש במקצוע שלו זוהר, זה לא עושה את זה טוב יותר, אלא יותר קשה. כי יש למעלה ויש למטה. הוא תמיד צריך לשמור להיות למעלה, זו מלחמה מתמדת, האהבה של העם היא לא סטאטית, כל הזמן צריך להיות הכי טוב. ואם אתה לא הכי טוב, אז שוכחים ממך, כל הזמן האומן נמצא במתח, כולל אדיר, כי זה מקצוע מאוד דורש".

אבל זה נראה שהבידור בא לאדיר בכזאת קלות.
"אני שמחה שאת אומרת את זה, כי זה באמת נכון. זה הוא, הוא מראה את עצמו וזו לא הצגה אלא אהבת חייו. הוא לא צריך להתאמץ כדי להצחיק. שתביני, אדיר הוא איש פשוט, ילד טוב. הוא לא מעשן, הוא שותה מיץ תפוזים, הוא לא מתרועע, הוא כותב את רמזור והולך הביתה, כל שישי הוא בא להורים שלו".

זהו, הראיון מסתיים. אני יוצאת מביתה של מריאן מילר עם תובנות עמוקות, לא לפני שהיא מחלקת לי שפע ברכות. "את עוד תראי, כשאני מברכת - הברכות שלי מתגשמות", היא אומרת וצודקת. מספר שעות לאחר מכן החבר שלי הציע לי נישואים. ללא ספק, אדיר מילר התברך בהרבה מזל שיש לו אישה כה חכמה ואוהבת בתור אימא.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...