להסתכל ולא להאמין: דורון ברוש מקבל את פני משפחת שליט בת"א
בשם הילדים שלי אני תובע מנתניהו ומברק: תשחררו את המחבלים ותביאו כבר את גלעד. כי אין דרך אחרת. היום. מיד. אחרת גם אני מתחיל להיות אסטרטגי ולא נותן לכם את הילדים שלי לצבא
גם את אביבה אגב אני לא תופס אחת שתרקוד טראנס באיזה מועדון עד הבוקר. ולא סתם אני מציין את העובדות האלה, כי לטעמי השליטים התעוררו לאט-לאט. ואם כבר שואלים אותי, הם התעוררו מה זה לאט - לאט-לאט-לאט. באיחור של ארבע שנים לאט.
להסתכל על האנשים התמים והעצובים האלה ממצפה הילה ולא להאמין איך ארבע שנים תמימות הם נתנו אמון במנהיגי הארץ הזאת, באנשים הרעים האלה שמשקרים על ימין ועל שמאל ועל קדימה ואחורה, שמנהלים ברישול מכוער ומרושע כל דבר שהם פוגשים בדרך, שמפקירים בדרך כל חבר וכל ערך שאי-פעם האמינו בו.
איך האמין נועם שליט שבגלעד השבוי שלו הם ינהגו אחרת? איך לכל השדים האמין נועם שליט ארבע שנים תמימות שפוליטיקאי ישראלי, שאיזה אהוד ברק, שאיזה בנימין נתניהו, באמת ישחרר את גלעד שלו אם זה ייראה רע בעיני שרה ואבא ובוחרי הימין? איך חשב נועם שליט שבילד שלו יטפלו ביושר, בלב תמים ובאהבה אם כבר מזמן שכחו מה זה יושר ולב תמים ואהבה?
כשנועם ואביבה שליט צועדים אל תוך תל אביב אני חושב שמה שאכזרי הוא שבעצם כבר התעייפנו מהוויכוח הישן. ארבע שנים התווכחנו, הכול כבר נאמר, הכול כבר נטחן עד זרא, שוב ושוב הפרשנים משמיעים את הטיעונים המוכרים, צריך לשלם את המחיר, אסור לשלם כי המחיר גבוה מדי ויש סכנה אסטרטגית, כבר קשה למצוא מילים חדשות שלא נאמרו או נכתבו - כמעט הייתי רוצה לומר שמשעמם לחזור ולהתעסק בעניין, כמובן שבטח שלא כמו שלגלעד שליט משעמם להתעסק בעניין ברגעים האלה כשהוא שוהה בתאו בעזה.
ורק טענה אחת שעולה בוויכוחים האינסופיים על שליט מצליחה לשגע אותי כל פעם מחדש: "חיילים שהולכים לצבא", טוענים הטוענים, "צריכים לדעת שהם יכולים להיהרג או ליפול בשבי. זה חלק מהעניין".
וכל פעם נעמדות לי ישר האוזניים. סליחה? איזה עניין? חיילים, כלומר הילדים האהובים שלי ושלכם שהולכים לצבא, מה הם החיילים האלה - המבורגר? בשר טחון? הם אמורים ללכת לצבא רק כדי למלא מדים? לשמש בובות חסרות פנים שרק יאחזו רובים ביד? לתפוס מקומות בכיסאות תותחנים בטנקים,
האם ברגע שהם לובשים מדים הם מפסיקים להיות בעלי חשיבות אנושית כמו כל אזרח אחר? מה הקשקוש המקושקש הזה? מה זה - רק מחבלים מאיימים הם בעלי חשיבות אסטרטגית? והילדים שלי ושלכם שהלכו לצבא הם כבר לא אסטרטגיים? מה זאת אומרת שאני אתן לברקים ולביבים את הילדים שלי לצבא והם לא יהיו יותר עניין אסטרטגי? מה יותר אסטרטגי מהגלעדים שליטים הקטנים שלי שביחד עם אמם אני הולדתי ואני מגדל מגיל עריסה, דרך גן ובית ספר ועד המשך חייהם, דרך שמחות וצער וצחוקים ומחלות טפו-טפו יופטפויומאט ובריאות - אז שאני אגיש אותם באופן עיוור לביבים והברקים ואני אקבל את העובדה שהם יכולים לעשות בהם כרצונם, וכרצונם גם לשכוח אותם בארץ אויב?
נכון שבתוקף חיי בארץ הזאת אני מקבל את חובת השירות הצבאי, ואני הלכתי לצבא, ואני מסכים - גם אם אני נחנק מזעם שילדיי האהובים ישרתו בצבא בפיקודם הקלוקל של הביבים והברקים שאותם אני מתעב באופן אישי ובסיסי ועקרוני - איך אפשר לא להיחנק, במיוחד כשזוכרים את המשפט האלמותי של בן גוריון "תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך", ואנחנו מוסרים את הילדים שלנו לידיים של ביבי וברק, ווי-ווי-ווי כמה אומללים אנחנו, כמה מסכנים אנחנו - אבל אם כבר חס וחלילה וחס הילדים שלי נופלים בשבי, אז שאני אוותר באופן עיוור ואסטרטגי וטוטלי על זכותם לחיי חירות? למה מה קרה? האם אין זכותם של הגלעד שליטים הפרטיים שלי שווה לכל זכות אחרת? מה יש - רק מחבלים מאיימים הם אסטרטגיים?
איזה מילה נהדרת האסטרטגיה הזאת. הרבה אותיות. ישר מהמרכז הבינתחומי. כל שמגג שבקושי יודע לתפעל כספומט נהיה לי אסטרטגי היום ומסביר לי את הסיכונים שבשחרור רבי-מרצחים, ואיך זה יפעיל גל אינתיפאדה מחודש, ויערער את האיזון בין אבו מאזן לחמאס. לא פחות. תל-אביבים מטושטשים שלא מבדילים בדיוק בין סאיב עריקאת לפיקסיז, שמרחב הקיום שלהם הוא בקו שבין הג'וז ולוז לפייסבוק פתאום מטרחנים לי על איזונים בין פת"ח לחמאס.
איזה קשקוש והבל. כאילו שהשטחים מבעבעים רק דבש וטוב לב ושחסר שם טינופות שוחרי רע, ושעוד עשרים-שלושים שיצאו מבתי הסוהר ישנו שם לגמרי את המאזן ויהרסו את גן העדן. הרי יהודה ושומרון זה מדמנה שאנחנו תרמנו ותורמים לה את חלקנו כבר ארבעים שנה, ואם האסירים המשוחררים יהיו כל כך נוראים אז שיהרגו אותם אחרי שבוע כמו שמגיע להם, כמו כלבים. הרי ממתי יש לנו בעיה בלהרוג. שישלחו את הימ"מ ואת מטכ"ל ואת דובדבן ואת הפלי"ם ואת מכבי אש ושיהרגו. מה הבעיה.
כל שמגג נהיה אסטרטגי ורק לא לשחרר את גלעד שליט. אז גם אני אהיה אסטרטגי. מה יש. גם אני אדחף לכל הבוגים והשטייניצים וכל החכמים האסטרטגים בלילה האלה אסטרטגיה עד הגרון משלי. מה יש - גם אני יכול. הנה האסטרטגיה שלי: אם אתם לא משחררים את המחבלים הפלסטינים ומביאים את גלעד שליט הביתה, אבל מיד, אני, את הילדים שלי - לא שולח לצבא. אני עוד לא יודע באיזה אופן אסטרטגי אני אעשה את זה, בכל זאת אסטרטגיה זה לא עניין פשוט, אני עוד צריך לעבוד על הפרטים. אולי לקראת מועד הגיוס שלהם אני אסע אתם לחו"ל.
אולי אני אתחיל לטפטף להם מהיום, במה שנקרא חינוך, שישראל היא ארץ שמפקירה את החיילים שלה ולכן לא טוב להתגייס לצבא - אני כמובן לא אצטרך לשקר, אני פשוט אספר להם את האמת איך ישראל עוזבת חיילים בבור, שנים על גבי שנים, לבד, בחושך, להשתגע - והם כמובן יצעקו שאבא די, זה שוב כמו האגדות הזוועתיות האלה של האחים גרים שאתה מספר לנו שזאבים אוכלים ילדות קטנות ומכשפות סוגרות ילדים בכלוב, ואני אגיד להם, לא ילדים חמודים שלי, זה באמת ככה במדינת ישראל, שעוזבת את החיילים שלה בעזה, שזה מקום מסריח, עם ג'וקים גדולים, ורעב, ועכשיו תספרו את זה לכל החברים שלכם שגם הם לא ירצו ללכת לצבא של המדינה הרעה הזאת ישראל.
ואני אספר לילדים שלי עוד שנים רבות מדי יום - הם עוד קטנים הילדים, וככל שהם יגדלו אני אתאים את הסיפורים, אני כמובן לא אצטרך להתאמץ, אני רק אספר להם את האמת על מדינת ישראל שמפקירה את חייליה - עד שהסיפורים ישקעו להם עמוק-עמוק בתודעה, וכשיבוא זמנם הם פשוט יסרבו להתגייס לצבא.
זה האיום האסטרטגי שלי. לא אני המצאתי אותו. מדינת ישראל ממציאה אותו. כל יום, בארבע השנים האחרונות. אני רק מפרסם אותו מעט יותר, שם אותו בשפיץ, כמו שאומרים. ולא מדגדג לי אגב כשאומרים לי שבעמדתי זו אני מחליש את עמדת ישראל ומחזק את חמאס. אז שאני אחליש ואני אחזק ואחזק ואחליש. שמחת זקנתי בראש חוצות. מרוב חיזוקים והחלשות והחזקות וחילושים כבר ארבע שנים לא קורה כלום. מרוב תמרונים מחוכמים כלום לא זז.
הדרך של אולמרט וביבי וברק עם החיזוקים וההחלשות לא עבדה. מילא הייתה דרך אחרת - מילא היו הורגים את כל חמאס, מילא הייתה דרך צבאית - אבל אין כזו, והמצב הבין-לאומי לא מאפשר לנו להרוג את כל חמאס, ויכול באמת להיות שעוד ארבע שנים של משא ומתן נצליח להוריד את חמאס בעוד עשרה אסירים.
אבל עוד ארבע שנים גלעד שליט יהיה משוגע לגמרי, אם בינתיים הוא לא ירד מהפסים, או שבאזור שלנו יש רוב הסיכויים שהוא שיהיה מת לגמרי. ובכלל עוד ארבע שנים זה ארבע שנים של חיים שמגיעות לגלעד שליט.
אז אין לי זכות לתבוע בשמו של גלעד שליט, אבל בשם הילדים שלי יש לי זכות, ובשמם אני תובע מבנימין נתניהו ואני תובע מאהוד ברק: שחררו את גלעד שליט. עכשיו. מיד. אחרת אני הופך שולחן. אחרת אני הולך לדימונה הפרטית שלי ומוציא את הנשק הגרעיני שלי. אחרת אני מתחיל להיות אסטרטגי ולא נותן לכם את הילדים שלי לצבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם