רב תרבותי: איתי מאוטנר רוצה לעשות מהפכה בעיר הקודש
15 שנה חלפו מאז עזב איתי מאוטנר את י-ם. זה לא מפריע לו להיות חלק ממהפכת התרבות בעיר. יחד עם נעמי פורטיס הוא הגה את עונת התרבות, פרויקט שאמור למצב את הבירה כאלטרנטיבה תרבותית למדינת תל אביב. אם זה יצליח, כבר לא יהיה לכם מה לחפש בכביש 1
אחרי שהשכל שלו התעופף שחרר מאוטנר את קהל הסטודנטים לפשוט על הפאבים במרכז העיר וציפה שבזאת יגיע הערב המוצלח אל סיומו. "לא האמנתי שהם יחזרו להופעת זריחה של שלום חנוך, אבל כולם חזרו וזה היה מדהים", הוא משחזר, "כולם פשוט עקבו אחרי המוזיקה של 'מארש דונדורמה' בחזרה אל תוך המתחם, והייתה הופעה מדהימה".
קהל קצת ממושמע מדי, לא?
"קהל חם ואוהב. תאמין לי, הייתי בהרבה הופעות בעולם, אבל לא ראיתי קהל עם הווייב הזה".
ייתכן שלא כל הקוראים שותפים להתלהבות הזו מהסצנה המקומית. מאוטנר, 36, תל אביבי כבר יותר מ-15 שנה, ירושלמי במקור שמזוהה עם העיר כאילו הוא עדיין מסתובב עד היום בשוק ובכיכר החתולות, עסוק בשנה וחצי האחרונות בלהתלהב עד הגג מהבירה הכי לא מלהיבה שיש.
טוב, הוא עובד בזה (עוד מעט נסביר על מה משלמים לו בדיוק), אבל למרות הפן החומרי, העובדה שיזם מנוסה של אירועי תרבות מגיע מלב מדינת תל
את השינוי אפשר להרגיש בשנה האחרונה, לפחות בכמות האירועים. לוחות העיר מתפוצצים ממודעות: פסטיבל האור בעיר העתיקה, יהודית רביץ עם הפילהרמונית, זמרים חזרו להשתכשך בבריכת הסולטן, ימי שישי בגן הבוטני, פסטיבל הסופרים, יום הסטודנט במרכז העיר, מוסררה מיקס, וידיאו דאנס בתאטרון החזותי, וזה עוד לפני שהזכרנו את פסטיבל ישראל שרק נגמר ופסטיבל הקולנוע שרק מתחיל וכוכב נולד שתיפול פה בסוף הקיץ.
לא כל האירועים שווים באיכותם. חלקם נראים כמו טריפ של פקיד בעירייה: ברי סחרוף ביום שישי בצהריים בכיכר ספרא עם כניסה בלבוש לבן בלבד? מתברר שגם היה משהו כזה. כך או כך, העיר בבולמוס הפקות שלא היה כמותו מאז ימי טדי. או הורדוס, אם אתם מתעקשים.
התפקיד של מאוטנר הוא לתת משמעות לכל האנדרלמוסיה התרבותית הזו, לעטוף את הכול באופן מושך שיקסום גם לאחינו בשפלה. המסגרת כרגע מכונה בשם הזמני "עונת התרבות הירושלמית" ומאוטנר הוא המנהל האמנותי של הפרויקט. אם לא הבחנתם, אנחנו נמצאים כעת בתוך החזרה הגנרלית.
ההשקה תהיה בשנה הבאה: על פי התוכנית השאפתנית, החל מקיץ 2011 ובכל קיץ שאחריו, לנצח נצחים, ירושלים תשווק את עצמה כמרכז בין-לאומי של תרבות אלטרנטיבית, פסטיבל קיצי של חודשיים וחצי שימשוך אנשים מהארץ והעולם (בכפוף לחרמות ולמשטים כמובן).
עונת התרבות הירושלמית נולדה כיוזמה של של לין שוסטרמן, נדבנית יהודייה מארצות הברית מקרן שוסטרמן. היא בדקה והחליטה שהדרך הטובה ביותר להשפיע על העיר היא תחום התרבות. הקרן שכרה את שירותיו של מאוטנר והוא החל למפות את העיר על ידי מפגשים עם מאות גופים ויוצרים. בחודשים האחרונים הצטרפה אליו נעמי פורטיס (אשתו של הזמר רמי פורטיס), שתנהל את כל הפרויקט, שבו שותפים גם העירייה, משרד התרבות וקרנות נוספות.
טביעות האצבעות של המיזם נראות באירועים כבר השנה. איפה למשל? מאוטנר מביא לדוגמה את פסטיבל מתחת להר, שנערך לאורך שלושה ימים בסוף מאי. אם לא שמעתם גם עליו - לא נורא. מדובר בפיילוט, אבל הוא ממחיש את הכיוון הכללי.
האירוע הורכב משני פסטיבלים ותיקים: מוסררה מיקס (בשנתו העשירית) של בוגרי בית הספר לאמנות מוסררה ופסטיבל הוידיאו דאנס הבין-לאומי של בית הספר לתאטרון חזותי (שנה רביעית), עם אירוע חדש בשם "פירורים - קונצרט אודיו ויזואלי במעבדה".
"הוידיאו דאנס צמח מתוך הניסיון לראות מה קורה כשמצלמה פוגשת תנועה, לאו דווקא מחול. הם הגיעו לאלף ואחד דברים מדהימים. 'מוסררה מיקס' כבר רץ שנה עשירית ו'פירורים' היה ניסיון לקחת שלושה אמני סאונד מהארץ ומחו"ל, ולעשות מניפולציות בהופעה חיה על החומרים שהם יצרו", מסביר מאוטנר.
"הרעיון היה לחבר אותם יחד, במה שנקרא 'מתחת להר'. כל הערבים היו סולד אאוט". פסטיבל ישראל פרס את חסותו על היוזמה. מאוטנר מסביר: "הרעיון הוא להניח תשתית לפסטיבל תרבות אלטרנטיבית ביו-לאומית רציני לאורך השנים. אפשר לקחת את המודל של אבו דאבי ולהביא מוזיאונים שהם מותגים; אפשר לפתוח כאן עוד מוסדות תרבות; אנחנו רוצים לעשות משהו אחר, שצומח מכאן ומחובר למקום".
מאוטנר מקפיד להדגיש שהם לא ממציאים שום דבר ורוב היוזמות כבר קיימות, עם זאת אנשי עונת התרבות יושבים עם מוסדות ואנשים שונים ומגלים מעורבות עמוקה בתכנים.
"פסטיבל הסופרים למשל היה מתקיים איתנו או בלעדינו", מסביר מאוטנר, "במהותו הוא אירוע מאוד מוצלח. אבל בעבר זה היה נגמר בסופר שפוגש קהל בתוך אולם". כאן נכנסו לתמונה אנשי עונת התרבות: "ישבנו איתם חודשים ארוכים בישיבות חשיבה ארוכות, כייפיות ונעימות".
בעקבות החשיבה המשותפת הושקה סדרת אירועים לפסטיבל שנקראה בין השורות: "הליין הזה מבקש לחקור מה קורה כשהמילה הכתובה פוגשת מוזיקה. ערכנו מפגש בין יואל הופמן, דרור בורשטיין ועמיר לב בבית אנה טיכו. חוץ מזה היה את פול אוסטר בחצר סרגיי ואת רונה קינן שהופיעה בערב על פמיניזם".
גולת הכותרת הייתה מופע הנעילה: "שלומי שבן מארח את פול אוסטר, ניקול קראוס ואתגר קרת. תוך כדי המופע הם עלו וקראו קטעים מהיצירות שלהם וזה התחבר למוזיקה של שלומי, הכול על רקע החומות. מי שחובב מילה זה בשבילו אירוע שיא וזה קרה בזכותנו. נתנו עזרה הפקתית ושיווקית וגם סייענו בתהליך החשיבה".
גם בהפקה של יום הסטודנט היה מעורב צוות עונת התרבות: "חשבנו יחד מה אפשר לעשות כדי להוסיף משהו על ההופעה בשנה שעברה של מייסי גריי. חשבנו יחד על הרעיון של הופעת הפתעה של 'אינפקטד משרום' ב-4:00 בבוקר, כשרק שעתיים לפני כן כל הסטודנטים יקבלו אס-אם-אסים על כך".
את הראיון קיימנו בקפה נאדי במדרחוב ש"ץ, איזור שבו ירושלים מגשימה לרגע את חזון העיר הקוסמופוליטית, אותו חזון שהוא הסאב טקסט של כל הפרויקט הזה. ליד השולחן שלנו חלפו סטודנטים לארכיטקטורה עם דגמים מקרטון, צליינים מניגריה נכנסו למלון בוטיק סמוך, ומלצרית יפהפייה ניסתה להעביר את הזמן בעזרת שיחות על ענייני דיומא עם הברמן.
מאוטנר, כך נראה, כבר התערה מחדש בסצנה המקומית. או אולי נוכחותו יוצרת משהו שאפשר להגדירו סצנה. הרבה אנשים עוצרים להגיד לו שלום.
חבר ישן מבית הספר מופתע לראות אותו באמצע העיר. הסלב המקומי ג'קי לוי יורד מהאופניים כדי לשאול מה נשמע ולדבר על הפרויקט שהם עומדים להריץ יחד בבית אבי חי. סתם יום של חול בכרך רגיל. רק שיירת ראש הממשלה שמייללת עם הסירנות לפתע ברחוב שמואל הנגיד הסמוך מזכירה היכן אנחנו נמצאים.
השיירה שחולפת מהר וטורדת את שלוות הערב ממחישה מעט את המתח שממלא את העיר. יש ניגוד בסיסי בין ערב עם פול אוסטר על כוס יין לבן במשכנות שאננים לעובדה שירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל ומתגוררים בה 270 אלף תושבים חסרי מעמד אזרחות. העיסוק בכל מיני חוויות תרבותיות אנינות טעם בחסות העירייה ומשרד התרבות עשוי להיראות אטום בתנאים כאלה.
לדבריו של מאוטנר עונת התרבות לא מתכחשת למציאות, אלא מנסה להתמודד איתה בדרכה: "מעבר לזה שזה מהנה וכייפי ופותח את התודעה, ובלי להתפלצן, יצירת תרבות זו אחת הטכניקות הכי מועילות ויעילות להביא לשינוי חברתי.
"יש איזה רגע מסוים שבו אתה רואה שורה מתוך סרט או קורא ספר ואתה נורא מתרגש, אתה מופקע מהיום יום שלך ואתה יכול לעבור שינוי. אני מסתכל למשל על דיסקורסים לוגיים בין ימין לשמאל. כמו שהיה בפופוליטיקה. אף אחד שם לא היה אומר לרגע 'שכנעת אותי'. כל אחד התבצר בתודעה שלו".
יש פה די הרבה עשייה שצומחת מהשטח בכל מקרה. למה שאנשים יצטרפו ליוזמה שלכם? אתם לא זוכים לתשובות שליליות?
"באופן מפתיע, לא. חשבנו שזה יהיה כך, אבל זו לוגיקה מאוד פשוטה: תחשוב שאתה 'אוגנדה' (פאב, חנות קומיקס ומוזיקה במרכז העיר - א"א). למה הם עובדים איתנו? כי אתה יכול לזכות בהכרה ופרסום רק מעצם העובדה שאתה נכלל במודעות השונות. והשמים הם הגבול, אלא אם כן אתה אנטי-אנטי כל דבר".
נדמה שמאז שנבחר ניר ברקת כל גיהוק אמנותי בעיר זוכה לעטיפה דביקה של העירייה והכול במסגרת של איזה פסטיבל. זה לא נראה לך נוגד את כל העניין של תרבות אלטרנטיבית?
"יהיה קצת קשה לנסות לכנות את נעמי ואותי ממסד. אנחנו לא בבילון. לא נבקש מאנשים לצנזר את הדברים שלהם ולעשות אחרת. על הארט טי-אל-וי (פסטיבל אמנות בתל אביב - א"א) כולם אמרו 'אוי- אוי-אוי' ובשנה השנייה, אחרי שראו שבאו כל כך הרבה אנשים הם אמרו, 'למה לא?'.
"אצלנו אף אחד לא אומר לך 'נו-נו-נו' על דברים שאתה עושה. כל העבודה היא של שנתיים וחצי מראש, יש יחסי עבודה הדדיים. אנחנו באים מלמטה עם שלל האנשים שעושים פה ומנסים ליצור את שיתופי הפעולה".
למי הפעילות שלכם מיועדת, לישראלים, לעולם הגדול או לירושלמים?
"הפעילות בראש ובראשונה מכוונת פנימה. יש כאן המון חרדים והמון ערבים ואנחנו רוצים שהם ירגישו חלק מהפעילות. ישבתי באדינבורו עם נהג מונית ושאלתי איך הפסטיבל שם. הוא אמר לי, 'מדהים', שאלתי אותו אם הוא ראה את אחד המופעים והוא אמר שלא, שאלתי אם הוא ראה משהו בשנה שעברה והוא אמר לי, 'לא, אבל יש עבודה'".
לפני שהתחיל לעבוד שוב בירושלים הספיק מאוטנר לעבור כמה תחנות בעולם התרבות הישראלי. הוא גדל בעיר ואפילו ניהל בה מועדון קטן, אבל היא הייתה קטנה עליו, כמו על רבים אחרים, ובגיל 21 עזב לתל אביב. הוא התחיל בכלל בתחום הפרסום באחת מחברות קידום המכירות, אלה שמארגנות פסטיבלי מעדן חלב ברחבי הקניונים.
לאחר שעזב את התחום המסחרי הוא הספיק בין היתר לערוך את מגזין האמנות 42 מעלות ("לא היה לנו גריד, היינו כל חודש ממציאים מחדש"), להנחות תוכנית תרבות בטלוויזיה ("בא בלילה"), להיות פרזנטור של קסטרו, והדבר שהוא אולי גאה בו יותר מכול: פצ'ה קוצ'ה, המצאה יפנית שבה אמנים מציגים את מרכולתם על הבמה במשך שש דקות בלבד.
"שטחי?", הוא שואל-אומר על השיטה היפנית, "כל העניין פה הוא הדיוק. כשיש לך מסגרת נוקשה אתה הכי יצירתי". כפי ששמתם לב הוא לא מנגן, מפסל, שר, רוקד, מלחין או משחק. מאוטנר יוזם ומפיק, ועל כך תהילתו. הזיהוי של הרעיון, ההרכבה, החיבור, הארגון, היחס לאנשים, אלה הדברים שהוא מביא איתו.
כמי שעמד מאחורי כמה וכמה הפקות גדולות, מאוטנר טוען שהעיקר הוא לא העטיפה אלא הדי-אן-איי של האירוע. ירושלמים כידוע אוהבים מאוד לקשקש על השאלה "מה זה ירושלמי?". מאוטנר חיפש בשנה וחצי האחרונות אחר גרעין התא הירושלמי ויש לו כמה תובנות.
"לירושלים יש את הקטע האלטרנטיבי לאורך כל ההיסטוריה", הוא מנסה לענות על השאלה הנצחית. "אנשים שמשתמשים ביותר סימני שאלה מסימני קריאה. אנשים שרוצים לחתור תחת ההגמוניה, להטיל ספק. העיר הזו הייתה תמיד מסוכסכת בגלל עוני, מצוקה ודת, אבל זה גם מה שעזר ליצור כאן מקומות כמו אוגנדה ולהקה כמו נושאי המגבעת. הם צמחו כאן ולא במקרה".
מלבד האלטרנטיביות, מדברים בעונת התרבות על שלושה מושגים, די מעורפלים, שהם הליבה של כל הפעילות: "השראה, רוח ורב תרבותיות". מאוטנר לא רוצה להגדיר בדיוק מה זה אומר. לא בטוח שהוא עדיין ממש יודע. אבל בכל זאת, כמו בכל תהליך מיתוג, גם אנשי עונת התרבות חיפשו להגדיר את ערכי הליבה שלהם באופן מילולי.
הדבר החשוב בעיניו הוא לשאול "האם סך כל הפעולות שנעשות יוצר בסופו של דבר עמוד שדרה תרבותי, משהו שמייחד את ירושלים מכל מקום אחר שבו יוצאות פעולות תרבותיות?".
גם הוא ער לשינוי שחל ביחס העירייה לאירועי תרבות בשנים האחרונות. "ממצב של אפס שהיה לפני חמש-שש שנים למה שיש עכשיו זו התקדמות יפה. ירושלים שוב הפכה להיות רלוונטית. אנשים שהיו ספונים בבתים שלהם הרגישו שהם יכולים לצאת, כמו שהיה למשל ביום הסטודנט".
יש לו גם ביקורת על חלק מהדברים. את אירועי התרבות שנעשים בעיר הוא משווה למישהו שהגביר לפול ווליום. "אני אומר את זה כל הזמן לאלישבע (מזי"א, מנכ"ל רוח חדשה – א"א) ולאנשים של התעוררות: 'אתם עושים הרבה, עכשיו צריך גם לעשות נכון, את מה שמתאים'", הוא אומר.
מה למשל אתם לא תקדמו?
"מישהו הציע לנו 'פסטיבל צחוק' של קומיקאים מכל העולם בירושלים. זה פשוט לא נראה לנו מתאים לדי-אן-איי שאנחנו מנסים לזהות".
מאוטנר, כפי שכבר צויין, לא גר בעיר, עובדה שתמיד מעוררת תחושת חמיצות מסוימת בקרב העסקנים המקומיים, במיוחד כשמדובר בעבודה שהיא חלומם הרטוב של די הרבה אנשים: להסתובב ברחבי ירושלים ולפנטז עם כל מי שרוצה על ההפקה הבאה.
אבל יש משהו בריא בכך שעמדת מפתח כזו בזירה המקומית מאוישת על ידי מישהו מבחוץ. במקום להתייחס אל מקום העבודה כעוד יעד שצריך לכבוש, מתייחסים לנושא בצורה עניינית. אם אתה מתאים - התפקיד שלך.
שאלת מקום המגורים לא עולה כאן סתם. היא מלווה כמעט כל עשייה ציבורית בירושלים. אפשר למצוא עקבות של הגישה הזו גם בקרב אלה שמתיימרים להפוך את העיר למקום פלורליסטי וקליל יותר.
הדלק של תנועות הצעירים, רוח חדשה והתעוררות מכיל הרבה חרדות דמוגרפיות. השיח של רוח חדשה והתעוררות מדבר פעמים רבות על הצעירים שבאו "להציל את ירושלים" ועל החשש שלא יהיו בבירה מספיק צעירים, מספיק חילונים או מספיק ציונים.
מאוטנר מסביר שהשיח שהם באים לקדם לא עוסק בהצלת העיר או באיזשהו מאבק: "בסך הכול ירושלים הרבה יותר גדולה מכולנו, היא בת 3,000. אנחנו רק עוסקים בבניית נרטיב תרבותי שאבד לעיר בשנים האחרונות".
דווקא היום, מתוך העבודה החדשה, הוא שוקל לעבור לכאן. טוב לא צריך להגזים, לא לכל השנה: "פעם לא הייתי חושב על זה, אבל עכשיו אני אומר לעצמי, למה לא באמת לבוא לכאן לגור פה בקיץ עם חברה שלי? לשכור דירה בעין כרם לכמה חודשים?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם