איפה הן הבחורות: ההומואים מככבים, מה עם הלסביות?
בתקשורת, בכנסת, בבית האח הגדול ובכוכב נולד. דווקא קהילת ההומואים והלסביות, שאמורה לדגול בשוויוניות, מתאפיינת בדומיננטיות גברית מובהקת. נויה שגיב, דוברת פורום נשים לייצוג הולם: "אחוות השלטון של הגברים חזקה יותר מאחוות הקהילה"
הבולטים שבהם - חבר הכנסת והעיתונאי לשעבר ניצן הורוביץ, יושב ראש אגודת ההומואים והלסביות מייק המל ויושב ראש ארגון נוער גאה וחבר מועצת עיריית תל אביב יניב ויצמן - התראיינו תחת כל עץ רענן וסיפרו על הקשיים של חברי הקהילה ועל התחושות הקשות בעקבות הרצח.
המשותף לרוב המרואיינים, מלבד היותם חברי הקהילה, היה היותם גברים. מרואיינות ממין נקבה כמעט שלא נראו, אלא אם כן מדובר היה באימהות הפצועים.
שבוע לאחר הרצח התקיימה עצרת הזדהות המונית בכיכר רבין בנוכחות עשרות אלפים. בעצרת שוב נאמו אותם הדוברים מהקהילה, עם חיזוק משמעותי וחיצוני לקהילה: הנשיא שמעון פרס, שרת התרבות והספורט לימור לבנת, שר החינוך גדעון סער וראש העיר רון חולדאי. שוב לא זכו נשים מהקהילה לייצוג ראוי.
בקרוב תמלא שנה לרצח, התקשורת כבר מזמן עסוקה בנושאים אחרים, אך גם זמן רב לאחר שהתפוגגו הדי היריות נותרה שאלה אחת פתוחה: לאן נעלמו הלסביות?
השאלה הזו אינה חדשה. הרצח אמנם חידד אותה, אך שורשיה טמונים עמוק בתוך הקהילה. קהילת ההומואים והלסביות הגיעה בשנים האחרונות להישגים בלתי מבוטלים: אם זה בהכרה ובחשיפה שהיא זוכה להן בתקשורת ובתרבות, ואם זה בהתברגות של חבריה הבולטים בעמדות מפתח בפוליטיקה המקומית וגם הארצית, בתקשורת ובתרבות.
בתוך ההצלחה הזו, נפקד במידה רבה מקומן של מי שאמורות להיות חלק בלתי נפרד מתוך הגוף הערטילאי מעט הנקרא "קהילת ההומואים והלסביות" - אלה העונות לחלק השני של ההגדרה.
ההתחלה דווקא הייתה שונה. הייצוג הראשון של הקהילה בכנסת היה של לסבית. חברת הכנסת הלסבית מרשה פרידמן נבחרה בשנת 1974 לכנסת מטעם מפלגת רצ (מפלגה שהתמזגה לתוך מרצ במהלך שנות ה-90). היא אמנם יצאה מהארון רק לאחר תום כהונתה, אך עד היום היא נחשבת לחלוצת הקהילה בכנסת.
כמעט שלושים שנה לאחר מכן שוב זכתה הקהילה לייצוג בכנסת עם השבעתו של ד"ר עוזי אבן, הומו מוצהר, לכנסת. עם זאת, כהונתו נמשכה חודשים אחדים בלבד, שכן הוא נכנס לכנסת במקום חבר כנסת אחר שהתפטר לקראת סוף כהונתה. כיום מכהן בכנסת ניצן הורוביץ, עיתונאי לשעבר והומו מוצהר, שנושא בין היתר גם את דגל המאבק לשוויון זכויות מלא לקהילה.
בפוליטיקה
בקדנציה שלה יזמה הצעה תקדימית, שאף התקבלה, להשוות את ההטבות שמקבלים זוגות חד-מיניים לאלה שמקבלים זוגות סטרייטים. בכך הפכה תל אביב לרשות המקומית הראשונה שהכירה בבני זוג מאותו מין.
במה שכבר נראה כמו דפוס קבוע, כל נציגי הקהילה שנבחרו לאחר עדן למועצת העירייה היו גברים: יושב ראש האגודה לשעבר איתי פנקס היה חבר המועצה בשנים 2008-2003 וכיום יושבים במועצת העיר שני נציגים של הקהילה - יניב ויצמן (רוב העיר) ויואב גולדרינג (עיר לכולנו).
לא רק במועצת העיר ישנה נציגות מכובדת לקהילה אלא גם במשרדי העירייה. מלבד חבר המועצה לשעבר פנקס, שמשמש היום כיושב ראש המרכז העירוני לקהילה הגאה וכיועץ ראש העיר לענייני הקהילה הגאה, אפשר למצוא גם את אדיר שטיינר, לשעבר דובר העירייה, שמשמש היום סגן מנהל השירות העירוני באגף פניות הציבור וממונה על חופש המידע בלשכת ראש העירייה.
קהילת ההומואים והלסביות השכילה להצמיח מנהיגים לא רק בתחום הפוליטי והציבורי, אלא גם, ובמידה לא פחותה, מצליחנים ומודלים לחיקוי, שעושים חיל בתקשורת ובחיי התרבות ונושאים את דגל הקהילה, כמו עידו תדמור, גל אוחובסקי, אסי עזר, גיל חובב, אביעד קיסוס, איתן פוקס, מיקי בוגנים ועוד רבים.
נושא ייצוג ההומואים לא נעלם גם מעיניהם של קברניטי הטלוויזיה המסחרית, ובשנים האחרונות, עם שגשוגן של תכניות הראליטי, הם דואגים שבכל נבחרת, תהא זו נבחרת כוכב נולד, דיירי האח הגדול או חברי שבט בהישרדות, יהיה הומו אחד לפחות.
על המשבצת הזו ישבו גואל פינטו וליאון שניידרובסקי (האח הגדול), חובי סטאר (כוכב נולד), אריק אלפר (הישרדות) ועוד. לא מדובר כאן בחוש צדק מפותח. מי שאמונים על הבאת הצופים יודעים היטב שההומואים יספקו את הסחורה. קצת צבע, קצת סקס וקורטוב סיפור אנושי לא הבריחו עדיין אף אחד מהמסך. לסביות? בעניין הזה הדעות כנראה חלוקות.
נדמה שעולם המוזיקה הוא היחידי בו ניתן לראות בו שוויון יחסי בין מספר ההומואים למספר הלסביות, לפחות בנוגע לאלה שמחוץ לארון. בגזרת הגברים אפשר למצוא את עברי לידר, אמיר פיי גוטמן ואדם, ואילו בגזרת הנשים - את היוצאת הטרייה מהארון יהודית רביץ וכן את קורין אלאל, רונה קינן וכמובן, הראפרית שורטי, שעלתה לכותרות לאחרונה כשנדקרה על ידי האקסית של זוגתה.
למרות השוויון למראית העין, להבדיל מהזמרים הגברים שנושאים את דגל הקהילה בגאווה, רבות מהנשים לא ממש רצות להופיע באירועי הקהילה או לדבר בשמה.
תמונת המצב הזו משתקפת היטב גם במצעד הגאווה השנתי, בו נותנים את הטון בעיקר גברים - הם אלה שצועדים, הם אלה שמתנועעים בלבוש מינימלי על המשאיות המקושטות והם אלה שמככבים על מודעות הפרסום. בהקשר זה יש לציין שהשנה נעשה סוג של תיקון, כשסוף-סוף יוחדה משאית אחת לנשים בלבד וגם במודעות הפרסום, להבדיל משנים קודמות, כיכבו נשים.
אז לאן נעלמו הנשים? תלוי את מי שואלים. חלק ניכר מהגברים בהנהגה של האגודה לא שש להודות שאכן, הלסביות מיוצגות פחות מההומואים. "זה לא נכון", אומר למשל חבר המועצה יניב ויצמן. "אני לא מרגיש את זה, יש להן קול דומיננטי מאוד".
אז איך אתה מסביר את זה שכמעט אין נשים בהנהגה הרשמית של הקהילה?
"זו בדיקה מוטית, השאלה היא אם בנות התמודדו".
יכול להיות שלא. השאלה היא למה?
"הקהילה הלהט"בית היא חלק מהחברה הישראלית. בסופו של דבר, אישה היא אישה היא אישה, וגבר הוא גבר הוא גבר. אני לא מומחה בסוציולוגיה, אבל אני חושב שלאישה, מבחינת הקרבה ויכולות כלכליות, זה מסובך יותר. אני לא אכנס לנושא תקרת הזכוכית, אבל חלק גדול מהפעילות בקהילה הוא בהתנדבות, ויש נשים שאומרות: 'גם ככה כנשים קשה לנו לפרנס את עצמנו, ההתנדבות היא פריבילגיה'. יכול להיות שאם חברי מועצה למשל יקבלו שכר, נשים יוכלו יותר להתמודד".
זה לא רק בהנהגה. אין גם הרבה מודלים לחיקוי לסביות בתקשורת ובתרבות.
"תראי, אני מכיר בנות מדהימות, שיכולות לייצג נהדר את הקהילה, אבל כנראה יש משהו בקהילה הזו, שהיא לא השכילה להצמיח מנהיגות".
יושב ראש האגודה מייק המל טוען שהייצוג החסר נובע דווקא מתוך שאיפתן של הנשים בקהילה להגדרה עצמית. "יש תופעה שחזרה על עצמה, שגם כשהתגבשה פעילות נשים, היא ניסתה להיות מתבדלת, עם מוטיב פמיניסטי כביכול, שרוצה לקיים חלל של נשים בלי מעורבות גברים", אומר המל.
"יש פה איזשהו מעגל סגור מכיוון שכשיש רוב של גברים אז נשים, גם כשאנחנו מנסים להזמין, ישר אומרות: 'אני מרגישה לא נוח, אני האישה היחידה בוועד'. חברות אגודה יש דווקא לא מעט, חצי-חצי, אבל בצד החברתי והייצוגי רואים פחות רצון לשותפות. אפילו שמן הסתם בנות יגידו שהן מרגישות שהן לא רצויות".
גם המל טוען כי ייתכן שהטענה הכלכלית הנפוצה בחברה הסטרייטית נכונה גם לקהילה ההומו-לסבית. "ייתכן מאוד שהמצב הכלכלי של נשים בחברה כולה מועצם בקהילה", הוא אומר. "מכיוון שאנחנו יוצאים מתוך הנחה שיש פערי הכנסה בין נשים לגברים, אז אצל משפחה של שני גברים ההכנסה מועצמת, ואילו אצל שתי נשים החולשה מועצמת.
"בסופו של דבר, קיבלו עליהם לא מעט גברים בקהילה תפקידי הובלה על חשבון חייהם הפרטיים, ולנו באגודה, כמו הרבה ארגוני מתנדבים אחרים, אין תקציב לאנשים בשכר, אז זה בא גם על חשבון הפרנסה.
"סיבה נוספת יכולה להיות שהתפיסה של קשר בין נשים בעיני החברה חריפה פחות. את יכולה לראות נערות בגיל תיכון מחובקות ברחוב, ולא מניחים שהן לסביות. אז יכול להיות שהלחץ החברתי מסביב להומואים יוצר דינמיקה מסוימת כי המצוקות שלהם קשות יותר, וחלק מזה הוא הדרייב לשנות תהליכים.
"לעומת זאת, עולם הלסביות הוא חלק הרבה יותר מעולם הנשים, בסופו של דבר, אם את לסבית או לא לסבית - את בכל זאת אישה. אז מצד אחד יש פחות צורך לצעוק, ומצד אחר יש גם מסגרות שעוטפות ותומכות".
"החברה ההטרוסקסואלית מחבקת אהבת נשים", אומר גם גואל פינטו. "אם רואים נשים מנהיגות בקהילה, אז הן בתפקיד המטפלות, כמו בעמותת תהל"ה (תמיכה להורים של הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים, ע"מ).
"אבל אני חושב שבהקשר הזה צריך לבדוק מה גורם לאדם לרוץ לתפקיד ציבורי. מעטים המקרים שזה באמת נובע מכך שאכפת לך מהציבור שאתה מייצג. ברוב המוחלט של המקרים אתה עושה את זה בשביל עצמך, בעיקר בגלל חטא הגאווה, כי אתה רוצה שידובר בך, כי אתה רוצה להיות במרכז העניינים. נשים סובלות פחות מחטא הגאווה, נשים מאוהבות פחות בקול של עצמן, אז זה פחות מעניין אותן".
מיכל עדן, שכאמור יכולה לזקוף לזכותה את היותה אחת מראשונות המנהיגות של הקהילה, טוענת גם היא שנשים פשוט מעוניינות פחות בתפקידי ההנהגה. "את רואה לסביות בהמון ארגונים, והן במודע, מתוך בחירה, לא נכנסות לממסד הפוליטי, שהוא כוחני מאוד", היא אומרת. "אחת הסיבות היא שלנשים, גם ללסביות, יש פחות משאבים מגברים".
עדן מציינת גם כי כחברת המועצה הלסבית הראשונה היא סירבה להגביל את עצמה למשבצת הלסבית בלבד. "כולם הבליטו את זה שהייתי לסבית", היא נזכרת, "אבל אני הדגשתי שאני דוגלת בתפיסה של צדק חברתי ופעלתי בתחומים רבים. למדתי שיש שני סוגים של פוליטיקאים - אלה שאומרים: אני הומו, נקודה, ואלה שאומרים: אני הומו, ואני גם רוצה להילחם למען הקהילה.
"לא לכל ההומואים והלסביות יש אג'נדה. אני רואה מגמה שהרבה לסביות אקטיביסטיות מחוברות מאוד לאידאולוגיה רחבה יותר מאשר "אני לסבית". הן מחוברות לאקטיביזם בתחומים של זכויות אדם, צמצום פערים כלכליים, מאבק נגד הכיבוש. קל להן להירתם לטובת מאבקים בשמאל או במגזר השלישי יותר מאשר להתמקד בעניין הצר הזה".
"צריך שיהיה מי שמכוון את הדרך, מישהי שתשכב על הגדר בשביל כולן", אומר גל אוחובסקי. "עד עכשיו לא הייתה כל כך. עובדה שבארצות הברית המצב לגמרי שונה, שם הלסביות משיגות את ההומואים. כמו בהרבה מקרים, מה שמשפיע זה הגורם האנושי - מי הם האנשים שישנו את ההיסטוריה.
"רול מודלס יכולים להיות בקולנוע, בטלוויזיה וכולי, ובכל המקומות שקהילת הלסביות יכלה לייצר בהם דברים כאלה, לא קמה האישה שרצתה לעשות את זה. נגיד קורין יצאה מהארון, אבל היא חושבת שלא צריך להשתמש בזה שימוש מתריס, כוחני, שמסמן דרך. אני מכבד את זה, אבל יש לזה גם מחיר.
"בסופו של דבר בקהילה של הבנות אין אף אחת שהייתה מוכנה לתת את התחת שלה בשביל זה. מיכל עדן הייתה החלוצה, היא לא הביאה ממשיכות דרך והפסיקה לייבש ביצות, אבל אין מה לעשות, הביצות תמיד מתמלאות שוב במים".
גם בתכניות ראליטי, כמו זו שאתה שופט בה, אין ממש ייצוג ללסביות.
"אני דיברתי בזמן הליהוקים עם האנשים של הישרדות וגם עם האנשים של האח הגדול. הם טענו, ואני מאמין להם, שהם מחפשים בטירוף לסביות. פשוט מי שהגיעו היו לא טובות או מעניינות מספיק".
אבל האם הייצוג המועט של נשים בקהילה נובע אך ורק מחוסר רצונן או יכולתן של הנשים בקהילה? האם יכול להיות שלא נמצאה ולו אישה אחת לרפואה שהחליטה לשים את הטיעונים הכלכליים, הפוליטיים והמשפחתיים בצד, ולצאת להילחם? או שאולי אין סיבה לצפות כי דפוסי ההתנהגות בקהילת ההומואים יהיו שונים מאלה שבשאר החברה הישראלית הפטריארכלית?
"זו בעיה שרואים בייצוג נשים בכלל בחברות, במשרדי ממשלה, בצבא ובאקדמיה", אומר חבר הכנסת ניצן הורוביץ. "בכל תחום יש חוסר בייצוג נשים. זה לא רק עניין של הקהילה, בחברה בכללותה יש מאבק על מקומן של הנשים ועל ייצוג נאות של נשים".
"מאז מיכל עדן לא הייתה פיגורה נשית בקהילה, והתשובה לכך ברורה", אומר גואל פינטו. "כמו כל קבוצה, גם הקהילה היא קבוצה פטריארכלית, שנשלטת על ידי גברים. ככה החברה בנויה, ואני מצטער שזה ככה, אבל זו המציאות".
כדי לשנות את המציאות הזו, הוקם כמה חודשים לאחר הרצח בבר נוער פורום חדש - פורום נשים לייצוג הולם ושוויוני, וחברות בו נשים מהקהילה שמרגישות כי מוסדות הקהילה הקיימים מייצגים אותן לא כראוי. דוברת הפורום נויה שגיב מציינת כמה סיבות אפשריות שהביאו למצב הנוכחי:
"אולי בגלל העתקה של דפוסים פטריארכליים, שהגברים בולטים בהם בתפקידים פוליטיים, ונשים, וגם לסביות, בתפקידים מסורתיים של נשים. אחוות שלטון הגברים היא מכנה משותף דומיננטי יותר מאחוות קהילת להט"ב, והדבר בא לידי ביטוי גם ביחסים הפוליטיים של הקהילה עם גורמי חוץ. גברים בעמדת קבלת החלטות פונים לגברים מקבלי החלטות העומדים בראש הקהילה.
"אולי גם בגלל נסיבות היסטוריות פרסונליות של תהליך התגבשות מאבק הקהילה בחברה הישראלית, סיטואציה שמתוך כלל העושים והעושות בה למען הקהילה, הגברים הם אלה שתפסו את קדמת הבמה. האם נשים לא פעלו מעולם בתוך הקהילה? להפך, נשים פעלו - ועודן פועלות - בתחומים רבים, לא רק בתפקידים 'מסורתיים', של חינוך ורווחה, אלא בתחום התרבות, האמנות, הניהול, הפוליטיקה וההובלה החברתית.
"בשל ההגמוניה של הגברים בייצוג ההובלה ובחשיפה בתקשורת ובשל היעדר ייצוג נשי הולם בין ראשי הקהילה, פעילותן של הנשים מיטשטשת, ואינה מקבלת את החשיפה הראויה לה. כך מונצחת ההגמוניה של הגברים, המשמרת את עצמה ככזו".
עם זאת, שגיב מודה שאולי גם הנשים לא נלחמו מספיק על מקומן: "אולי האינטרסים והצרכים של נשים ושל גברים לא בהכרח דומים, וכל צד מושך את השמיכה, הקצרה ממילא, לכיוונו. אולי עד עכשיו לא קמו נשים בתוך הקהילה ודרשו את מקומן, את הייצוג ההולם, את התקצוב, את הקול, את האמירה".
"יש אפליה ברורה לרעה ופער בין המגדרים בקהילה", קובעת ענת ניר, מהבעלים של חברת "לסביזנס" להפקת אירועים, שיווק ויחסי ציבור לקהילת הלסביות הפעילה בפורום הנשים. "בגדול יש מספר הולך וגדל של ארגוני קהילה אבל אין כמעט שום ארגון שאישה מובילה אותו. גם כשיש אישה מנכ"לית של ארגון, מעליה נמצא גבר יושב ראש.
"אין שום ארגון, למעט בית דרור, שבהנהלה שלו יש נשים. כמעט בכולם יש נשים פעילות, בנוגע לאגודה, להגיד שיש שם נשים זה לכסתח. יש בקהילה ציניות, ואומרים שהלהט"ב, שאמור להיות הלסביות, ההומואים, הטרנסג'נדרים והביסקסואלים, זה בעצם ההומואים, ההומואים, ההומואים וההומואים".
למה זה קורה? הגברים טוענים שנשים מעוניינות בזה פחות, שקשה להן יותר.
"הסיבה לאפליה לרעה היא העתקה של הפער בין המגדרים הקיים בכל מדינה, חברה וקהילה אחרת בעולם. זה לא שאין מודלים לסביים לחיקוי. רונה קינן חשובה לקהילה לא פחות מגל אוחובסקי. אל תשכחי שנשים חשופות יותר לפגיעה בקריירה ולאלימות מקצועית מעצם היותן קבוצה מוחלשת. הומואים מוצהרים שולטים בתקשורת ובתרבות, ואני אפילו לא נכנסת לכמה הומואים לא מוצהרים יושבים שם".
ולמה הם נמצאים שם ולא אתן?
"זה מתחיל מלמטה - כשחוסמים את דרכנו, אנחנו לא נתפתח. בזמנו סייעתי בהפקת העצרת שנערכה אחרי הרצח בבר נוער, התקשרתי למארגנים, ואמרתי שחשוב שתהיה גם דוברת אישה. הרי את כל ההחלטות בנוגע לעצרת קיבלו גברים, אז זה כבר התחיל ברגל שמאל. התשובה שקיבלתי מהמארגנים היא שצריך נשים שכולנו מכירים, וכשנתתי כל מיני הצעות הן נראו להם לא מספיק טובות.
"מי מחליט מי חשובה ומי לא? איך לסביות יהיו סלבס אם לא יאפשרו להן במה? נכון היה שיהיה ייצוג של לסביות על הבמה, גם אם לא הייתה לסבית מפורסמת. כוחנות לא מביאה לשינוי, אלא מרחיקה בין ההנהגה - ההומואים - לשאר הקהילה, והדברים האלה קורים יום-יום, שעה-שעה.
"בחברה שחורתת על דגלה שוויון זכויות לכול, ליברליות ופמיניזם, זה מוזר מאוד. אז אני לא אומרת שההומואים לא רוצים לקדם שוויון, אבל הם לא מודעים מספיק. ברגע שנשים ישבו במוקדי קבלת החלטות דברים ישתנו. באמת, בעקבות זה שישבנו בהפקה של מצעד הגאווה יש משאית לנשים, וגם בכרזה מופיעות נשים, אפילו שרגילים לראות גברים. לחצנו על זה שאם המסר הוא ?ואהבת לרעך כמוך', שפונה לגברים, אז לפחות הדימוי המרכזי יהיה דימוי נשי".
אחד הארגונים היחידים בקהילה שבראשו עומדת אישה הוא הארגון "חושן", מרכז החינוך וההסברה של הקהילה. מנכ"לית הארגון אירית צביאלי-אפרת מודה כי היא אכן בודדה במערכה. "יש פחות נשים בתפקידים בולטים", היא אומרת.
"כאישה שעומדת בראש ארגון, הייתי שמחה לעוד נשים פרטנריות. חשוב לציין שמי שעשתה את השינוי בעיריית תל אביב הייתה חברת מועצה לסבית, ומי שעשו שינוי בתחום של אימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים היו נשים לסביות. אז מעניין למה כל זה התאדה.
"זה מעלה תהייה, כי קהילת ההומואים והלסביות שוויונית יותר, ולכן זה מפתיע. היה מתבקש שבתוקף זה שהקהילה נלחמת בשביל השונה, יחסי נשים-גברים יהיו שונים".
כך או כך, מלבד הפורום, גם ההנהגה הגברית של הקהילה מודה שדרוש מעשה, שיוביל לשינוי המצב. צעדים של ממש עדיין לא נעשו, אבל כוונה יש. "אין כמעט אספה כללית שאנחנו לא בודקים בה אם נשים רוצות להיכנס", מספר המל. "זה אחד האתגרים שאנחנו מציבים לעצמנו".
"אם אין מחשבה מתוכננת, כמו שריון מקום לנשים, זה לא יקרה", פוסק חבר המועצה יואב גולדרינג. "אפשר לראות אצל הרבה מיעוטים שהנטייה לחוסר ייצוג נשים מוגברת, למשל בקרב הציבור הפלסטיני בישראל יש ייצוג מועט של נשים. זה נכון בכל מקום שיש אג'נדה דחופה, אז האג'נדה של הנשים נדחקת. מה שצריך לעשות זה השתדלות מיוחדת. אני מכיר את התירוץ שאומר שנשים פנויות פחות לפוליטיקה, אבל זאת טענה שוביניסטית".
"אני חושב שהאחריות שלי היא שבכל פורום יהיה ייצוג שווה", אומר ויצמן. "בפורום שקובע את תוכני מצעד הגאווה למשל היו גם הומואים, גם לסביות וגם טרנסג'נדרים. אלה המקומות שיש בהם דרך אמיתית לעשות משהו, ובאמת השנה התעקשנו שתהיה במצעד משאית של לסביות".
אוחובסקי דווקא מאמין שבלי קשר לניסיונות של ההנהגה לשלב נשים, הלסביות מוכנות היום יותר לתפוס פיקוד. "קהילת הלסביות בישראל נמצאת עכשיו דווקא בשלב טוב", הוא אומר. "אני מאמין שבתוך שנתיים-שלוש יצעדו קדימה בנות חדשות, ייקחו פיקוד וישתלבו. אני חושב שהן פשוט היו איטיות יותר ולקח להן זמן. מטבען, הן צריכות להתגבר על שני קיפוחים, וחוץ מזה, הבנים קולניים הרבה יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם