לונדון לא מחכה לנו: מבט ירושלמי מהבירה האנגלית
דורון בר-גיל, השוהה בלונדון בימים אלה, מרגיש נרדף. גלי השנאה לישראל מציפים את הרחובות, והוא מנסה למצוא את עצמו בין דגלי החמאס והחזבאללה
נראה אם החכמולוגים הללו היו מעזים להתקרב לשכונת ווד גרין, שנראית יותר כמו התנחלות טורקית מאשר כמו שכונה לונדונית, או אפילו להסתובב באזור פיקדילי עם חולצה שיש עליה כיתוב עברי. אין סיכוי.
חמישה חרדים (שצמד המילים גיוס לצה"ל גורם להם לעוויתות) ושני ישראלים (שכנראה ירדו מהארץ) עמדו בכניסה לתחנת הרכבת התחתית של גולדרס גרין באחד הימים הגשומים יותר השבוע, וצעקו "תחי מדינת ישראל". אני נבלע בתחנה. הרכבת מפוצצת באנשים. לונדונים רבים דוחפים את פרצופם לתוך עיתוני המטרו המחולקים בחינם, ומביעים התעניינות גורפת בכתבות שמתארות איך ישראל הסתערה ו"טבחה" בפעילים של משט הומניטרי. לרגע אני מרגיש כמו בסרט "הנמלט". אחת הנוסעות מביטה בטקסט הצולב ובתמונות ואז מסתכלת בחזרה אליי. היא חוזרת אל הטקסט והתמונות הקשות ושוב מתבוננת בי בחשדנות, כאילו בוחנת אם אני דומה לאחד מחיילי הקומנדו שעמדו על הסיפון.
הגעתי ליעדי. אני נושם לרווחה ועולה ממעמקי האדמה אל תחנת הרכבת שממוקמת בסמיכות לשגרירות ישראל. מאות דגלי חזבאללה וחמאס מסתירים את הנוף. המון משולהב של מפגינים זועמים (רובם אירופאים בערך כמו שפעילי השלום על המרמרה היו שוחרי שלום) זועק סיסמאות בגנות ישראל. השנאה למדינה היהודית מורגשת בכל פינה.
אתה עומד שם במרכז ההפגנה, מנסה להגיע לגרעין הקשה ואז, פתאום, בלי התראה מוקדמת, אתה מתחיל לפחד. בזווית העין, תוך שהמפגינים הסמוכים אליך כבר זורקים לעברך כמה מבטים חשדניים, אתה אפילו מצליח לקלוט מפגין שמנסה להצית את דגל ישראל. כאן, במרכז לונדון. קצת גשום היום אמנם, אבל יכול להיות שאלה אגלי זיעה שמבצבצים לי על המצח?
פתאום, בכל הטירוף הזה, אני שומע צליל מוכר - נראה לי שקיבלתי אס-אם-אס. הרצון למצוא מעט שותפות גורל במפגן האיבה הזה גורם לי להסתער על הטלפון במהירות. איזו אכזבה, הודעת דוברות מהעירייה (זו שבירושלים, לא בלונדון). "ראש העירייה ניר ברקת יעניק מחר ב-12:00 בלשכתו אות לשיאני קריאת הספרים בירושלים". אני מרים את מבטי בחזרה, אבל לא מוצא תשובות בפרצופו של מפגין כהה עור שמחזיק בידו שלט עם כיתוב בערבית ותמונה של מסגד אל-אקצא.
וזה בערך המצב. בטורקיה כמעט הורגים את עובדי השגרירות הישראלית, במזרח ירושלים עורכים תושבים ערבים עצרת תמיכה בארדואן, השנאה לישראל ברחבי העולם הולכת וגוברת, ובירושלים? בירושלים יעניק ברקת אות לשיאני קריאת הספרים. זה לא שברקת צריך לזנוח את תפקידו כראש עיריית ירושלים ולהתייצב בחזית ההסברה הישראלית (תמיד תהיה לנו את ציפי לבני בשביל זה), אבל הודעת האס-אם-אס מהעירייה, בלב לבה של הפגנה אנטי ישראלית במרכז לונדון, חידדה ושיקפה פעם נוספת את הבועה שבה מתנהל ראש העירייה.
מצד אחד, הוא מקיים טקסים חגיגיים ומשחק סטנגה נגד כוכבי "עספור". מצד שני,
זה לא הולך יחד. הודעות דוברות בעירייה על שלל גימיקים תקשורתיים (כמו הצגת המצה הגדולה בעולם, תחרות רד-בול בגן סאקר וחוף ים מלאכותי) לא יביאו לפה עשרה מיליון תיירים, אפילו לא מיליון. לידיעת סטיבן מילר, הממונה על התקשורת הזרה בדוברות העירייה: כמה עיתונים בריטים כתבו על ההפגנה המצומצמת שנערכה השבוע במזרח ירושלים. אף אחד לא כתב על ההופעה של "משינה" מול החומות.
ברקת צריך להחליט - או שישקיע במזרח העיר באופן שיצדיק במעט את דבריו האוויליים על העיר המאוחדת, או שיתרכז בעשייה מוניציפלית נטו. אי אפשר לבנות התנחלויות במעלה הזיתים, למנוע הפניית תקציבים לתושבי ירושלים הערבים ועל הדרך לקבל עשרה מיליון תיירים מרחבי העולם. תושבי לונדון והעולם כולו לא מתרשמים מזה. את הגימיקים התקשורתיים ראוי שישמרו בכיכר ספרא לימים אחרים.
דורון בר-גיל הוא סגן עורך זמן ירושלים לשעבר. הוא שוהה כעת בלונדון לצורך לימודי תואר שני ביחסים בין-לאומיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם