בגובה העיניים עם ניר ברעם

הוא נולד בירושלים וגר בתל אביב, שם הוא עדיין מרגיש זר. הוא מתרחק מהים. לא שתיין גדול וחושש מברקת. 1,387 מילים עם ניר ברעם (33), רווק, סופר, עורך ופובליציסט, שהספרות בשבילו היא מרכז החיים ו"שבוע הספר" מרגש אותו בכל פעם מחדש

רונית מזרחי | 28/5/2010 10:10 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ירושלים
"העיר שבה נולדתי וגדלתי. עזבתי ברגשות מעורבים, תמיד ראיתי את עצמי כירושלמי, הייתי קשור לא רק לשכונה שלי, בית הכרם, אלא גם למרכז העיר, שבו היה הבית של סבא שלי וליד השוק גרה סבתא שלי.
ניר ברעם
ניר ברעם איור: עמית בוניאל


"עיר שהייתה יקרה לי ושהכרתי אותה מאוד טוב, אבל אחרי הצבא ראיתי שקשה לי למצוא בה מקום, גם מבחינת עבודה ומחשבות על התקדמות מקצועית וגם כל החברים שלי עזבו אותה.

"זה קצת עצוב לי שכל האנשים שאני מכיר, כל שכבת הגיל שלי, עזבו את ירושלים, ובמובן מסוים השאירו אותה בלי שכבות גיל שלמות שגדלו בה ואהבו אותה ונשמו בה".

תל אביב
"זאת עיר שאני עדיין מרגיש בה קצת זר, למרות שאני נמצא בה שבע שנים. אני עדיין חושב שמבחינת הקודים התרבותיים שלי, ובכלל - האופן שבו אני תופס מה זה שייכות לעיר, אני עדיין באיזשהו מקום חולם את ירושלים.

"בחלומות שלי אני תמיד חוזר לירושלים, אני אף פעם לא חולם את תל אביב כעיר הבית שלי. אני גר בה מסיבות אישיות, זה יותר קרוב למקום העבודה שלי וכולי, אבל לעולם לא אסתכל עליה כבית".

בית הכרם
"השכונה שגדלתי בה ויש לי איתה חשבון מאוד מורכב שגם כתבתי עליו בספר הקודם שלי 'מחזיר החלומות'. זאת שכונה שאני חושב שהיה בה שילוב בין חינוך מאוד נוקשה ובין מין אידיאולוגיה סוציאליסטית לכאורה שאלה שחינכו אותנו לא באמת האמינו בה. זאת שכונה שכילד תפסתי אותה כמקום מאוד צבוע, עם איזשהו פער בלתי ניתן לגישור בין איך שההורים שלי ושל החברים שלי חיים ובין האידיאולוגיה שבה הם מאמינים. עד היום קשה לי עם בית הכרם, אני מאוד אוהב את ירושלים אבל בבית הכרם לא הייתי יותר עשור".

ספרות
"זה באמת מרכז החיים שלי, אני חושב שבמובן מסוים הייתי אבוד עד שמצאתי את הכתיבה, כשהייתי בערך בן 18. כל התשוקה שלי מתנקזת לשם, כשאני נמצא בתוך ספר, בתוך כתיבה, ובורא את העולם הזה שלתוכו אני יכול להיכנס בכל בוקר, זה המקום היחיד שאני יכול להגיד שאני מאושר ומסופק. במובן מסוים כל ספר זו חוויה טוטאלית בשבילי, גם כשאני לא כותב אלא נוסע במכונית, אני כל הזמן חושב את הספר, כותב פתקים, כל דבר שאני רואה שקשור להתנהגות אנושית או האופן שהשמים נראים מיד מתנקז לספר. התקופות היותר קשות הן כשאני לא כותב, כמו עכשיו, ואז אני מאבד את האוריינטציה שלי".

"שבוע הספר"
"יש הבדל גדול בין הגעה ל'שבוע הספר' כסופר ובין הגעה אליו כצרכן ספרים. אני מאוד אוהב להסתובב ב'שבוע הספר', אני קונה שם המון ספרים. זה אירוע מאוד מיוחד בשבילי, גם כשזה היה בירושלים, כשהייתי בן 17, זה היה מקום שהיו בו את הספרים שהכי אהבתי, של מרסל פרוסט, מיכאיל בולגקוב וכולי. כשאתה מגיע ל'שבוע הספר' עם ספר חדש זו חוויה אחרת, הרבה יותר מלחיצה.

"סופר שמוציא ספר - אין לו הרבה הזדמנויות

לפגוש את הקהל, ופה אתה עומד מול הקהל שלך ואתה רואה מה הם חושבים עליך ומדבר איתם. כשאני מגיע ל'שבוע הספר' עם ספר חדש זה בשבילי תקופה לא קלה. פתאום המגע הזה עם הקהל, זה מוציא אותך מהבועה הזאת שלך ושל הספר לבד, פתאום אתה עומד מול אנשים שקוראים אותו ושומע תגובות, לפעמים פחות אוהדות, ופתאום כל האינטימיות שלך עם הספר נעלמת לחלוטין, פתאום זה נהפך לאינטראקציה יותר המונית, וזה לא קל".

ים
"עדיין לא הגעתי לשם. זאת אומרת, אני בתל אביב שבע שנים והייתי בים שלוש פעמים. אני עדיין לא תופס את עצמי כחלק מתל אביב. יש ירושלמים שאוהבים ים, אבל אני הייתי מהירושלמים שים רואים רק בטלוויזיה, "הוואי חמש אפס" או משהו כזה, אין לנו קשר לים, אז כל האיכות המרגיעה והתרפויטית של הים שאני שומע עליה עוד לא הייתה חוויה אישית בשבילי".

פעילות גופנית
"שיחקתי כדורגל במתנ"ס זיו בבית הכרם, זה המקום שאני הכי אוהב בילדות שלי, קבוצת הכדורגל הזאת. המאמן שלי הקטור, שלא ראיתי אותו 20 שנה, הוא עדיין דמות משמעותית מאוד בחלומות שלי. שיחקתי שנתיים בנבחרת הסופרים של ישראל והיו לנו אימונים פעם בשבוע. עזבתי אחרי הטורניר הגדול שבו ניצחנו את אנגליה וגרמניה, הבנתי שליותר מזה לא נגיע ושצריך לפרוש בשיא. בשבילי פעילות גופנית זה רק כדורגל, אני לא מכיר פעילות גופנית אחרת. כדורגל מבחינתי זה כמעט כמו כתיבת ספר, הדומה הוא שבכדורגל אתה נמצא בתוך המשחק ואין שום דבר חוץ מזה, זה סוג של שלמות מהממת כזו. לי עוזר הרגע הזה שבו אתה יודע שאין עולם, הכול משתתק ויש רק את המשחק".


סופר
"כשהייתי קטן בכלל לא חשבתי על קריירה של סופר, אמא שלי רצתה שאהיה עורך דין. לכן פחות חשובה לי ההגדרה של סופר, אני אוהב את הכתיבה, את הספרות. היום אני באיזשהו מקום מרגיש סופר, אחרי שהוצאתי ארבעה ספרים, אבל ההגדרה הזאת - סופר והתפקידים החברתיים שלו והמחויבות של חלק מהסופרים להביע עמדות פוליטיות, זה תוצר לוואי של הכתיבה. אני באמת אדם כותב ותמיד הייתי ומשם הגעתי למקום של להוציא ספרים או להיות סופר".

עצב
"אני חושב שכילד הייתי מאוד דיכאוני, וגם בצבא זה היה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. אני חושב שבשנים האחרונות למדתי לנקז את התחושות של עצב ודיכאון לתוך הכתיבה וזה גרם לשיפור באיכות החיים שלי. התחושה הדומיננטית אצלי הייתה יותר של אבל, והיא עד היום תחושה שמלווה אותי כל הזמן. כשהייתי קטן כל סוף בשבילי היה סוג של טרגדיה, בשלב יותר מאוחר אני חושב שמשהו במוות של אמא שלי הפך את האבל למשהו מאוד משמעותי בחיים שלי, ובמובן מסוים גם כשאני כותב אני תמיד מתחיל משם".

"אנשים טובים"
"הספר החדש שלי, שעבדתי עליו בארבע השנים האחרונות והשקעתי בו - גם מבחינת התחקיר - את כל המרץ שלי והתשוקה שלי לכתיבה. אני מאוד גאה בו ואני שלם איתו ומרגיש שעשיתי את הטוב ביותר שיכולתי. עכשיו הוא יצא לעולם וזה כבר לא בשליטתי". 

עוזי ברעם
"אבא שלי, זה אדם שכילד סבלתי לא מעט בשכונה בגלל שהייתי הבן שלו. ילדים בשכונה לא האמינו שאנחנו לא גרים בווילה של שלוש קומות ושאין לנו משרתים. אני חושב שבמהלך השנים האחרונות היחסים שלנו השתנו והפכו ליותר חבריים. הדבר העיקרי שלמדתי ממנו זה תמיד להגיד את האמת בלי לחשוב על התוצאות, ובסופו של דבר זה גם הדבר הנכון לעשות וזה גם נותן לך שקט נפשי - אתה אומר את מה שאתה חושב".

פוליטיקה
"מגיל מאוד צעיר נשמתי פוליטיקה ומאוד התעניינתי בפוליטיקה. הבית שלנו היה מאוד פוליטי כי גם אמא שלי הייתה אדם פוליטי, לצד אבא ואנשים שהגיעו לבית. לי היה מאוד ברור שזה שדה שאנסה להשפיע עליו מבחוץ, ככותב, כפובליציסט, אבל שאני לא מסוגל להשתתף בו. אני חושב שחלק מהטרגדיה של הדור שלי זה שהרבה אנשים לא רוצים להיכנס לפוליטיקה או להיות חלק מהמערכת הזו, דבר שמדרדר את המערכת הפוליטית ואת הרמה שלה".

ניר ברקת
"אני חושב שכראש עירייה ההתנהגות שלו במזרח ירושלים והשבירה ימינה הזאת היא מאוד מסוכנת לירושלים והיא גם מאוד מסוכנת לישראל בכלל בגלל החשיבות של העיר. אני חושב שיש לו פוטנציאל להיות ראש עירייה טוב אם הוא יבין שהתפקיד הכי חשוב שלו בירושלים הוא לשמור עליה כעיר פתוחה לכל האנשים שחיים בה, לא רק ליהודים".

אוהדי הפועל קטמון
אוהדי הפועל קטמון  צילום: שימי נכטיילר


הפועל ירושלים
"בכדורגל ובכדורסל, זו הקבוצה שהייתי הכי קרוב אליה, בעיקר בשנות התשעים. הייתי הולך לכול משחק. השקעתי הרבה אנרגיה נפשית והרבה אמונה שהקבוצה הזאת תצליח לקחת את האליפות ממכבי, זה לא קרה. אבל הגביע הראשון של הפועל ביד אליהו היה בלי שום ספק אחד הרגעים הכי מאושרים בחיים שלי".

הפועל קטמון
"מאוד מעריך את המאמץ של הפועל קטמון, עדיין לא הייתי באף משחק שלהם, אני חושב שזה פרויקט אדיר, בעיקר ברמה החברתית. אני באמת חושב שהרעיון שקבוצת כדורגל או עיתון או כל דבר שיש לו ערך ציבורי יהיה מוחזק בידי אוהדיו הוא דבר קריטי לחברה הישראלית, ובכלל. לכן הפועל קטמון זה נס ספורטיבי בעיניי".

אלכוהול
"אני לא שתיין גדול. ביציאות אני שותה פעמיים וויסקי ג'יימסון. אפילו החברה שלי צוחקת עליי שאני שותה פחות טוב ממנה. כשאני הולך לערבים הירושלמיים במינוס אחד שיהונתן כהן עושה, אז אני משתכר".

משפחה
"אני חושב שיש לי קצת חוסר בתחושה של משפחתיות. כשהייתי קטן אחי נעם עבר לניו יורק ואחר כך בשלב יותר מאוחר אמא שלי נפטרה ואני לא חושב שנטמעה בי תחושה עמוקה של משפחה. מאוד רציתי את התחושה הזאת,ף גם היום כשאני מסתכל על משפחות שהן יותר מלוכדות וקרובות אני מרגיש סוג של עצב, שבחוויה שלי האישית לא הייתה לי משפחה מספיק מגובשת".

ניר ברעם
"אני חושב שבשנים האחרונות למדתי לבקר אותו קצת פחות ולהשלים במובן מסוים עם חסרונותיו. עדיין אני חושב שבחלק ניכר מהזמן הוא האדם שאני מצליף בו הכי הרבה".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדורים

  

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים