גוגוס ומגוגוס: להיט הילדים החדש מוציא את דורון ברוש מדעתו
בין הגוגואים החבויים בין מישמישים בשרניים ששיחקנו בהם בילדותנו לבין הגוגוסים - הלהיט הנוכחי - מרחק רב. וגם: מה לעזאזל קרה לריח פריחת ההדרים?
גוגוס, גוגוס, גוגוס.
לראשונה פרץ הגוגוס לחיי לפני חודשיים בערך, אולי יותר, אולי פחות, קצת קשה להיזכר כרגע, הדברים מאוד מטושטשים עכשיו מרוב גוגוס. אני זוכר שכשהילד אמר בפעם הראשונה גוגוס, רוצה גוגוס, אמרתי לו, אתה מתכוון גוגו, עוד מעט תהיה העונה, אני אביא לך גוגו, ונמוך הקומה אמר, לא גוגו, גוגוס.
אמרתי לו בטוב לב ארך אפיים ורב חסד כמו אב שמחנך את ילדו הדפקטיבי מעט, ילד שלי, אתה טועה, אומרים גוגו, אתה מתכוון לגוגו. ואז הוא אמר בקוצר רוח, כמו ילד שנאלץ לחיות במחיצת אב אידיוט, אבא, זה גוגוס, גוגוס, אין כזה דבר גוגו.
ואז הוא הראה לי את הלהיט העדכני הזה של הילדים עכשיו - מין חתיכות פלסטיק קטנות בצורת פסלונים צבעוניים, עם פרצופונים חייזריים שמצוירים עליהם, שהמיוחד בהם - ככל שזה נוגע לי, כלומר להורה, שחמישה מהם עולים שבעה שקלים במעטפה.
אין בהם כלום. הצבע משתנה מגוג לגוג. הפרצוף משתנה. חוץ מזה פלסטיק וזהו. ושקלים כמובן. שבעה שקלים המעטפה. עוד ועוד שבעה שקלים. הרבה עוד ועוד שבעה שקלים. ברוח הימים האלה טרח יוצר הגוגוס לבנות כמובן אתר באינטרנט, אבל כאן הסתיים המאמץ שהוא מוכן להקצות ללקוחות הצעירים שלו.
הוא מעלה באתר כמה הצעות למשחקים בפלסטיקים המצובעים הקטנים, אבל ההצעות שלו הן מהסוג שמעיד שבאותו היום הדמיון והמוח שלו היו בתנומה כבדה. למשל, עצרו את הנשימה, קחו חמישה גוגוס וזרקו לכוס. מי שמכניס יותר גוגוס לכוס הוא המנצח. התעלפתם מהשוס, נכון?
חכו, הנה בא עוד אחד: זורקים גוגוסים, ומי שמצליח להשאיר כמה שיותר גוגוסים על הרגליים הוא המנצח. ואלה ההצעות למשחקים הטובים יותר.
אבל, והנה אני מגיע לעניין בתום ההקדמה הארוכה הזאת, הילד שלי ידע מה זה גוגוס, אבל גוגו, יעני הבתוכו של המישמיש, הוא לא ידע. ואגב, לא המשמש, ולא המישמש, כמו שמנדנדת האקדמיה, אצלי בבית אומרים מישמיש, וככה אני אכתוב.
הילד המודרני שלי לא ידע שבתוך המישמיש יש גוגו. וגם שבתוך השזיף יש גוגו. קטן יותר, חיוור, פושט, אבל עדיין גוגו. והילד שלי מימיו לא אסף בשקית ניילון שקופה הרבה גוגואים. יש לו קופסת עץ מהודרת עם מנעול לגוגוס, אבל שקית ניילון שנקרעת כל הזמן מהשפיצים של הגוגואים אין לו. הוא לא משחק קרוב לקיר עם הגוגואים, אלא את המשחקים האידיוטיים שיש באתר האינטרנט של הגוגוס.
זה לא שכשהייתי בגילו לא חיפשו לעשות כסף על הנוער, אבל כשניסו למכור לנו משהו, לפחות ניסו להעמיד פנים שיש לזבל איזשהו ערך חינוכי. כשמכרו לנו את קלפי העולם המופלא, סיפרו מאחורה על החלל והדינוזאורים ועל המצאות ששינו את פני האנושות. הגוגוס
בחירת השם היא בטח לא מקרית וגם היא מעצבנת ולטעמי לא חכמה. השם אמנם מזכיר את הגוגואים הישנים, אבל לילדים לא אומר כלום. את המבוגרים הוא עשוי לעצבן. אותי, למשל, הוא עצבן. הוא מאזכר את הגוגואים הישנים, הוא מבליט בכך את עובדת היות החדשים כל כך חסרי ערך, וככה הוא התקבע לי בראש - חסר ערך.
ברור שאני לא מוגן מפניו לגמרי. אני נאלץ לקנות מעטפות לילד, אבל את מעטפות הלהיט הקודם, הפוגים - שנמוגו בינתיים - קניתי לו ביתר קלות. עם הגוגוס המעצבן אני נלחם עם הילד על כל מעטפה. וזה עולה כסף לחכמולוג מרעננה שהמציא את הגוגוס.
בימים האלה הוא אמנם לא מפסיק לספור שקלים, אבל הוא היה יכול לספור יותר אם היה מתאמץ מעט יותר ולא מסתכסך אתי, והוא יודע שלהיטים מהסוג הזה הם קצרי מועד. תחטוף כמה שאתה יכול בהרף העין הקצרצר שאתה למעלה, כי הפוגים, מוגים, גוגוס, שמוגוס הבא כבר מתבשל מעבר לפינה.
אח, אני אומר לילד שלי, אין לך מושג מה שהיה פעם. הוא מסתכל עליי במבט ששמור לנודניק זקן, כמו שאני הסתכלתי בשעתו על אבא שלי. אני משיב לו כגמולו, ומתעלם ממנו. המחשבה שלי נודדת אל המישמישים הבשרניים של פעם שהייתי בוצע בתאווה להגיע מהר אל הגוגו.
איכשהו המחשבה שלי ממשיכה לנדוד מהמישמישים אל ההדרים, ומשם אל פריחת ההדרים, ופתאום אני נזכר בהפתעה, וגם בהתמרמרות שהשנה לא הייתה פריחת הדרים. כלומר ההדרים, סביר להניח, פרחו, אבל ריח פריחת ההדרים לא בא.
העניין הזה מצריך הסבר. ריח פריחת הדרים הוא נושא בעל חשיבות עליונה שאני מקפיד עליו בדבקות כל שנה. אני אמנם בן עיר, עירוני בן עירונים, מתגורר בעיר בעשרות השנים האחרונות, בעצם מאז יום היוולדי, אבל בנפשי אני מושבניק גמור. חקלאי מיובל. מכנסי חאקי, כובע טמבל, טרקטור אדום ולשדה.
אני מהעירוניים שיושבים על המזוודות כל החיים. שאו-טו-טו עוברים למושב. שתוך חודש, מקסימום עשרים שנה, רק הילדים יגדלו, רק מע"צ ומשרד התחבורה יפתרו את בעיית הפקקים בכניסה לעיר, רק יתגברו על בעיית היתושים, המחסור במים, הבעיה הפלסטינית, רק יסדרו חלליות נוחות ובשנייה אחת, תוך עשרים שלושים שנה מקסימום, אני עוזב הכול ועובר למושב.
אז בינתיים, רק בינתיים, אני בעיר. באופן זמני לגמרי, כמובן. במין תאונה גאוגרפית אכזרית כזאת. אז משדרות רוטשילד ורחוב הארבעה אני מקפיד לשמור על קשר הדוק עם הטבע, להתגעגע ולהיאנח עם כל שקיעה אדומה. עם רוח הסתיו. עם כל אירוע שהטבע באדיבותו מראה בו את פניו גם בעיר, ובוודאי עם ריח פריחת הדרים הנכבד, הכבד, המשכר, הנפלא, שמסתנן עד אלינו העירה מדי שנה איפשהו באמצע מרס, מבשר בקולי קולות על בוא האביב, והנה השנה אני מגלה שריח הפריחה לא בא.
כלומר האביב כבר עבר לו בטיסה זריזה כמעט בלי שהרגשנו, תכף מתחיל הגיהינום הלח של הקיץ, ואת הדובדבן הקטנטן של פריחת ההדרים לא קיבלנו. כלומר הגיע המועד, התכוננו, הרחבנו נחיריים, בא מרס, חלף עבר לו, אפריל עבר, מאי כבר נגמר, ויוק. לא פריחה ולא בטיח.
ועוד אני מתאבל על אבדן הפריחה, אני נזכר שגם סיסים לא ראיתי השנה! כלומר אותה אמנית תעופה שחורה שמזכירה בצורתה סנונית, שלהקות ראשונות ממנה מגיעות בערך בתחילת מרס ומתחילות לקרוע את השמים מעל העיר באווירובטיקה עוצרת נשימה, והנה השנה לא ראיתי אותן!
מה קורה כאן? אין פריחת הדרים, אין סיסים, כל הטבע הולך לעזאזל בעיר הזאת, שום דבר לא עובד כמו שהיה פעם. מה לכל השדים התקלקל כאן? מה לא פועל כשורה בתל אביב? מרוב דאגה ועצבים הלכתי לשחק עם הילד בגוגואים. בגוגוסים, אני מתכוון. שיחקנו שעה שלמה בזרוק גוגוסים לכוס. הצלחתי להכניס אחד, סגול. היה נהדר. גאון האיש שהמציא את המשחק הזה. גאון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם