ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

מגילת רות: הכוהנת הגדולה של הבוהמה נחשפת

שלושת הבעלים ("לפחות"), העקרות, הדעות המקוריות על ראליטי והספר המחודש שיצא לאחרונה. רותי דייכס, המורה של כל הברנז'ה ומנהלת בית ספר למשחק בגבעתיים, נפתחת בריאיון נדיר

רותי דייכס היא תופעה נדירה בעולם הבידור והמדיה בישראל. ללא ספק היא המורה המצליחה ביותר בארץ למשחק מול מצלמה.

ההצלחה שלה מטורפת. הסדנאות סגורות כבר שלוש שנים מראש, הסכומים שהיא לוקחת עבור שעה של הדרכה פרטית נעים באזור ה-600 שקלים , והיא אחד ממוקדי המשיכה לבית הספר למשחק "הדרך" בגבעתיים שהיא מנהלת עם אייל כהן, ובו היא מלמדת את תלמידי השנה השלישית.

היא מלמדת - או לימדה בשלב זה או אחר - את בכירי מגישי החדשות שלנו, רבים מבכירי הפוליטיקאים, עורכי דין, שלמדו אצלה לקרוא שפת גוף, שחקנים מפורסמים, ובתעשייה היא נחשבת סוג של גורו. ב?קאמורה? שבנחלת בנימין, על קצת שייטל ומוחיטו, אני פותח ושואל איך היא בעצם עושה זאת.

מה סוד ההצלחה שלך?
"קודם כול, אני אוהבת את העבודה שלי. באמת אוהבת. אני אוהבת ללמד יותר משאהבתי לשחק. זה הדבר שאני הכי נהנית לעשות ולדעתי מרגישים את זה. חוץ מזה, אני חושבת שזה מצוי בפרטים. בהתייחסות לכל מצב ולכל אחד ספציפית למה שהוא צריך.

"לדעת שאף אחד לא יכול להיות אתה טוב יותר מאשר אתה. הצרכים של פוליטיקאי ושל מראיין הם לא בדיוק אותו דבר. יש הרבה מן הדומה כמובן. שניהם מופיעים על מסך וצריכים לשדר משהו אמין וכדומה, אבל כל אחד שונה מעט, ואני חושבת שאני טובה בלזהות את השוני הזה ולהתאים את עצמי אליו".

מה הבעיה הכי נפוצה אצל פוליטיקאים ישראלים?
"הם לא יודעים להגיב טוב. נגיד שאתה פוליטיקאי ומאשימים אותך במשהו בשידור חי. אסור לך להתרגז. לעולם. זה ייראה כמו הודאה באשמה. אתה חייב להישאר רגוע לגמרי. נחמד ומקסים. אסור לך להגיד כמו ניקסון בזמנו 'אני לא נוכל' כי ישר יחשבו שאתה כן.

"אתה צריך להגיד 'אני יודע

שזה מה שאנשים שוכנעו לחשוב, אבל אין בזה אמת' וכולי-וכולי, ואז אתה צריך להתרגז על משהו אחר לגמרי. אתה צריך להראות שאתה חזק וקשוח ויכול לכעוס, אבל לא כשמדובר בך אלא משהו אחר. תתרגז כשאתה מגן על מישהו או משהו אחר, עדיף בקונצנזוס, אבל לעולם אל תתרגז כשמדובר בך".

מה עוד?
"לענות את התשובה הכי חזקה שלך במשפט הראשון שלך כי לא בטוח שהמראיין ייתן לך להגיע למשפט השני. איך לחזור לענות ולהגיד מה שרצית לא משנה מה שאלו אותך. מהצד השני, של המראיין, הבעיה הכי גדולה של מראיינים ישראלים היא שהם לא יודעים להקשיב. אתה אתי?

סליחה? לא הקשבתי.
"מצחיק מאוד. . . אתה צריך להיות קומיקאי (נאמר ביובש מוחלט כמובן). הם לא יודעים להקשיב, הם מחכים שהמרואיין יגמור לדבר כדי לזרוק את השאלה, אבל הם לא באמת מקשיבים. זה גורם להם להיראות לא רציניים".

או-קי, אבל אלה יותר טיפים של התנהלות תקשורתית ברמת הטקסט, מה בנוגע למשחק ממש, שפת גוף וכדומה. תני לי הצצה לטכניקות המפורסמות של רותי דייכס.
"או-קי, שאל אותי שאלה שאתה יודע שאני לא ארצה לענות עליה ושזה יביך אותי".

כמה פעמים היית נשואה?
"למה אתה רוצה לדעת?"  היא עונה, ותוך כדי כך משלבת את ידיה על חזה ושוקעת בכיסא. "אתה רואה?? היא אומרת אחרי רגע. "זאת שפת גוף לא נכונה. הידיים על החזה והשקיעה בכיסא מקרינים ריחוק, צורך בהגנה, כאילו אני מרגישה חוסר ביטחון, כלומר עשיתי משהו לא בסדר.

"הייתי צריכה לענות בחיוך, תוך כדי שאני מיישירה אליך מבט ועם זרועות פתוחות לגמרי את אותה תשובה. למה אתה רוצה לדעת (היא מדגימה), אתה רואה? ככה זה נראה כאילו אני בטוחה מאוד בעצמי, והלחץ עובר אליך, ותכלס עניתי בדיוק את אותו הטקסט. כלומר הטקסט היה ונשאר טקסט מתחמק. אני לא רוצה לענות לך תשובה, ואני עונה בשאלה על שאלה, אבל בשפת הגוף השנייה זה פחות מרגיש ככה.

"קריאה של שפת גוף חשובה מאוד. אתה לדוגמה כל הזמן משחק עם השיער שלך ונוגע לעצמך בפנים. אני חושבת שזה משדר איזה ריחוק מסוים. אני אתך, מראיין, מתעניין, מקשיב, אבל יש לי אזור שהוא שלי, ואני צריך ספייס שם. יש לך יחסים מורכבים, אהבה שנאה, עם בני אדם אני חושבת".

לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדשה ומתוקנת הכוללת תוספות של ספרה של דייכס "משחק מול מצלמה", שנכתב תוך כדי שיתוף פעולה אתה ועל פי שיעוריה והדרכתה על ידי תלמידה שלה לשעבר מישל שטיין טיר. הספר כולל הדרכות וטיפים שונים למשחק מול מצלמה, ובכלל להופעה מול קהל, ובגרסתו החדשה יש בו תוספות שונות, ובעיקר פרק מיוחד המתייחס לתכניות ראליטי.

מה באמת את חושבת על ראליטי?
"שאין דבר כזה. אין דבר כזה ראליטי בטלוויזיה. כמו שאין דבר כזה דוקומנטרי ואין דבר כזה חדשות. לא באמת. הכול מתומרן, מתוזמן, ערוך, בכל פריים שאתה רואה בטלוויזיה לא משנה מה הטייטל שלו - ראליטי, תחקיר, כתבה, ריאיון, דרמה, לא משנה. מישהו עשה בחירות מסוימות שנועדו להשפיע עליך כצופה ולכוון אותך למקום שהוא רוצה שתגיע אליו.

"המטרות שלו עשויות להיות שונות, אם כי גם פה, על פי רוב, המטרה שלו תהיה פשוט לעשות כסף על ידי העלאת הרייטינג, שזה משהו שמגיע מהגדלת תחושת הדרמה. אין אובייקטיביות אמיתית. אובייקטיביות אמיתית היא רק אם אתה זורק מצלמה בלתי נראית ממטוס באמצע העיר באקראי, ובמקום שהיא נוחתת היא מצלמת, ואף אחד לא יודע שהיא שם. מלבד זה, הכול מניפולציה. עם המניפולציה הזאת אני רוצה שתלמידיי ילמדו להסתדר".

תני לי דוגמה.
"או-קי, לדוגמה, בתכנית 'האח הגדול' שנגמרה לא מזמן, הרי כאילו במקרה, בסוף בגמר נשארו שם שני הגברים שהיו מההתחלה מסומנים כשניים שיגיעו לגמר. דאגו כל הזמן להדגיש לצופים בבית את ההבדלים ביניהם באמצעות בחירות של עריכה ומצלמות.

"בסופו של דבר הם השניים שהיו בגמר. אתה חושב שזה מקרה? אני לא בטוחה. ולפרק שלי על ראליטי יש בהקשר הזה משמעות כפולה. גם לצופים שיהיו מודעים למניפולציות שנעשות עליהם, אבל גם למי שהולך להשתתף בתכנית ראליטי, שידע מה מחפשים מההפקה ומה עליו להדגיש ומה עליו להצניע".


לא להפריד בין ראליטי לדרמה, זה בעצם לומר שאת מסכימה שמדובר בז'אנר לגיטימי.
"אני חושבת שהוא בהחלט לגיטימי. אנשים הולכים לתאטרון וצופים בטלוויזיה כי הם רוצים בידור. זו השאלה הראשונה שאני שואלת שחקנים. למה אתם רוצים לשחק? כדי להיות מפורסמים? כדי להיות עשירים? אז המשחק הוא לא הדרך הכי טובה, אבל אם אתם רוצים להיות שחקנים כי אתם רוצים לבדר קהל, ולא משנה לבדר באיזו צורה כי יש המון צורות של בידור, וכל קהל יכול ליהנות ממשהו אחר".

זהו? בידור? זה המסר? מה בנוגע לחקר עמוק של הפסיכולוגיה האנושית? מה בנוגע לאמנות? גם המלט זה בידור?
"כמה פעמים אפשר לראות את המלט בשם אלוהים?! חלאס . כבר ראינו את ההמלטים הנפלאים. ראיתי המון המלטים במשך השנים. ראיתי את ריצ?רד ברטון המדהים עושה אותו, ראיתי אישה משחקת את המלט, ראיתי המון. די. כמה אפשר. לא מעניין אותי יותר. וחוץ מזה, בידור לא חייב להיות נמוך כמו שאמרתי".

את יודעת. הציעו לי לשאול אותך על הבעלים שלך. היית נשואה שלוש פעמים.
"משהו כזה. בערך. אולי יותר".

איזה סוג של בן אדם מתחתן שלוש פעמים?
"שמע. . . אתה מנסה ומנסה עד שאתה מצליח. צוברים ניסיון, ולבסוף מבינים איך עושים זאת".

ואללה . . . איך זה הולך עד כה?
"לא משהו", (צוחקת), "אז בן כמה אתה?"

"29".

"וואו. אתה ממש צעיר. נו טוב".

כבר לא כזה צעיר.
"היום זה צעיר. פעם זה לא היה כל כך צעיר. אני התחתנתי כבר בגיל 21".

אוי וי, איך זה קרה?
"טיפשות של נעורים. אבל באותם ימים באמת זה לא היה נחשב צעיר כל כך".

אותם ימים?
"אני לא אגלה לך את הגיל שלי, אז אין טעם לנסות להיות ערמומי (צוחקת). אתה יודע, בתשובה לשאלתך, אני מאמינה באהבה, ואני עצלנית. זה שילוב מסוכן. כבר שכבת אתו, אז יאללה, תתחתני אתו, בשביל מה כל הבלגנים באמצע; ואין לי ילדים, אז בגלל זה העזיבה וההתחברות מחדש, וכך הלאה, הן לא ממש מסובכות. אני מניחה שאם היו לי ילדים, לא הייתי מהירה כל כך להתחתן".

למה אין לך ילדים?
"אני לא יכולה ללדת. מסיבות רפואיות".

אוי .
"זה בסדר, אל תהיה נבוך. זה לא משהו חדש. היו תקופות שהייתי עצובה יותר בגלל זה, והיו תקופות עם מחשבות על אימוץ וכאלה, אבל בסופו של דבר זה כנראה לא היה נכון בשבילי. אני לא עצובה מזה, אז גם אתה אל תהיה".

היא נולדה במינכן, גרמניה, עם אחיה התאום, שגר היום ברעננה, להורים יהודים פולנים ניצולי שואה, ובגיל שלוש עברה עם הוריה לארצות הברית, שם גדלה. היא למדה משחק בניו יורק, עבדה שם ובלוס אנג'לס, ולישראל עלתה בשנת 1984.

"החוויה הכי זכורה לי מילדותי עם הוריי", היא אומרת, "היא תחושת אשמה גדולה מאוד שעברה מהם אליי. איזו אשמה גדולה מאוד שרבצה עליהם רק משום ששרדו את המלחמה. למה אנחנו ולא אחרים.

"שניהם היו נשואים לפני המלחמה ובני זוגם מתו בה, אז האשמה הזאת, למה אני כן והוא או היא לא, זה עינה אותם, וזה עבר אלינו הילדים במובן הזה של חייבים להיות ילדים טובים, וחייבים להתנהג יפה כי אימא ואבא סבלו כל כך הרבה וסובלים גם אחרי שאנחנו חייבים להיות טובים ולא להוסיף לכאב שלהם, וקשה לגדול ככה עם המשקולת הזאת עליך. הרבה מחקרים נערכו עלינו. ילדי הדור השני".

משחק היה סוג של דרך להסיר חלק מהמשקולת הזאת, להיות מישהו אחר לכמה זמן?
"כן, בהחלט, אבל לא לכמה זמן אלא בכלל כי כשאתה משחק אתה משחק את עצמך בעצם, אבל מאפשר לעצמך להתנהג אחרת משאתה מתנהג ביום-יום.

"אני אדם ביישן מאוד לדוגמה, שלמד בבית מהסיבות שדיברנו עליהן, כדי לא לפגוע בהורים, שעליו להצניע את עצמו ואת רצונותיו בבית. המשחק, בתוך סצנה, מאפשר לי להיות כועסת נניח, תוקפנית, אסרטיבית, להוציא כל מיני דברים שבחיים אני לא מוציאה".

בכלל מבחינתך עם השנים המשחק נהיה כלי לסוג של ניהול חיים גם מעבר לעבודה עצמה.
"כן, אני מלמדת קורס שנקרא 'קורס בנסים ונפלאות'. ממש כך. זה הקורס היחיד שאני מלמדת חינם. הוא מיועד בדרך כלל לתלמידי המשחק שלי, אבל עקרונית כל אחד יכול לבוא. הרעיון הוא שבקורס הזה פשוט לומדים איך לאהוב ולקבל ולפרגן לעצמך כי בביזנס שלנו יש כל כך הרבה מקומות שאפשר ליפול מהם לפחד ולקנאה ולאבדן הערכה העצמית.

"אני מלמדת איך להימנע מלפחד ואיך ליהנות יותר מהמקצוע גם כשאתה לא משיג את התוצאה שקיווית לה. אם תבוא לאודישן ותגיד 'אני חייב לקבל את זה'! או 'אם לא אקבל את זה, אמות?'  אז אתה בא ממקום של מתח או פחד, ואז הסיכויים שלך לקבל את זה או משהו אחר יורדים כי אתה משדר לחץ ופחד ואתה לא נעים, אבל אם תבוא לאודישן ותצליח לעשות על עצמך עבודה טובה מספיק כדי להגיד 'אני בא לאודישן כי זה נחמד לבוא ככה באמצע היום לעשות שטויות, קצת להשתטות, קצת להעמיד פנים, וזהו. סתם כי זה כיף', הסיכויים שלך לקבל את התפקיד יעלו.

"במקרים רבים אנשים מקבלים את התפקיד באודישן דווקא כשהם באים בין משהו למשהו, אין להם זמן, הם סתם קפצו לרגע כדי שהסוכן שלהם לא יכעס עליהם. הם מקבלים את התפקיד כי הם באים בלי ציפיות, כלומר בלי לחץ'.

טוב, בסדר, לחשוב חיובי זה לא בדיוק עצה מקורית. קל להגיד יותר מאשר לעשות.
"לא אמרתי שזה קל, אבל זה גם לא בלתי אפשרי. זה רק לשנות דפוסים של התנהגות בכל פעם שאתה מרגיש שאתה מתחיל שוב, ושוב להיות תקוע במחשבה של ?אני לא טוב מספיק, ולכן לא קיבלתי את התפקיד'. אתה משנה, גם אם זה בצורה מלאכותית לגמרי, את המחשבה שלך, ואומר לעצמך 'לא. זה לא כי אני לא טוב מספיק אלא כי משהו אחר, טוב יותר, יגיע'. אם אתה תגיד את זה לעצמך מספיק פעמים, בסופו של דבר זה יהיה האוטומט שלך, ואתה תהיה תקוע שם, ולא במקום השלילי".

עוד סיבוב של מוחיטו. "זה פשוט דלישס", היא אומרת בתערובת האנגלית עברית שהיא מדברת בה, ואני מנסה לחלץ מכספת דייכס קצת שמות של אנשים שעבדה אתם, שהיא אוהבת, משהו. אבל כלום. האישה בונקר.

בשיטוט ברשת וברחרוח בתעשייה אפשר לגלות שבין תלמידיה היו הבמאים דורון צברי, דרור שאול, דוד אופק, איתן פוקס, אנחל בונני ועוד בערך מיליון שחקנים מתחילים. אבל ממנה - נאדה, לא תיחלצו דבר.

"טוב אני מוכנה להגיד את מי אני אוהבת", היא לרגע מפתיעה. "אני אוהבת מאוד את קווין ספייסי. את פיליפ סימור הופמן. אהבתי את מריל סטריפ בצעירותה, ואני אוהבת אותה היום, כשהיא מבוגרת. את האמצע לא אהבתי. אהבתי פעם את ניקולס קייג', אבל בשנים האחרונות הוא עושה סרטים איומים כל כך שזה כבר מביך. אני מקווה בשבילו שהוא מכור למשהו ועושה את זה בשביל הכסף".

ובארץ את מי את אוהבת?
"כמעט את כולם".

נו, זה תשובה של פוליטיקאים.
"צודק. אבל אני לא יכולה להגיד שמות. אנשים ייעלבו. אני אגיד במאים. אני אוהבת את איתן פוקס ואת דרור שאול. בישראל, יותר מאשר בארצות הברית, איכות המשחק שיוצאת מהשחקן תלויה מאוד בבמאי כי לשחקן פה, אפילו סטאר, אין כוח כמו שיש לו בארצות הברית".

עם מי רצית לעבוד ולא יצא?
"עם שמעון פרס. רציתי מאוד לעבוד אתו לפני העימות הטלוויזיוני עם נתניהו ב-1996, אבל הוא לא רצה. אני חושבת שהאנשים שלו עשו אתו שם את כל השגיאות האפשריות, ונתניהו עשה הכול נכון. למרבה הצער, זו הייתה הפעם האחרונה שזה קרה". 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...