ולמרות הכול: אין כמו ירושלים
קל לנו לחשוב שאפשר להשאיר את ירושלים לחרדים, לפוליטיקאים מושחתים ולכרישי נדל"ן. אבל גם קל לנו לשכוח שאם נעזוב את העיר הזו הם יגיעו אחרינו לאן שלא נלך. אז בואו נהפוך את ירושלים לעיר הבירה שלנו, בפה מלא, בלי לפחד
כבר שנים שזו האווירה שמסביב לירושלים. בשלב כלשהו, ירושלים הפכה מבירת ישראל לבירת ישראל על הנייר בלבד, ולעתים בתקשורת ובאינטרנט. מדברים על העיר, על בנייה בה, על המקום שלה במשא ומתן, וכל דבר אחר שיאפשר לפוליטיקאים לצבור הון פוליטי – אבל עושים את כל זה מתל אביב והמרכז. נראה לי שאנחנו יודעים רק לדבר, וששכחנו את המהות.
שכחנו שהמשמעות של "ציונות" היא כמיהה לציון – ירושלים – ושאנחנו לא פה בגלל תל אביב ורמת גן. שכחנו שפעם מגורים בירושלים היו פריבילגיה ולא מעמסה. שכחנו מקרים כמו זה של סבא שלי, שהגיע לארץ ולא הסכים להתפנות מהנמל אם לא לוקחים אותו לירושלים.
שכחנו גם שאנחנו לא יכולים לטמון את הראש באדמה ולקוות שהכל יסתדר. שכחנו שירושלים היא המיקרוקוסמוס של ישראל כולה, שמה שיקרה כאן הולך לקרות, ובגדול, בשאר המדינה. קל לנו לחשוב שאפשר להשאיר את ירושלים לחרדים, לפוליטיקאים מושחתים ולכרישי נדל"ן, אבל גם קל לנו לשכוח שאם נעזוב את העיר הזו הם יגיעו אחרינו לאן שלא נלך. שכחנו שאם נוותר על ירושלים, בסופו של דבר נוותר על המדינה שלנו.
הגיע הזמן לעמוד מאחורי המילים שלנו, או לשנות אותן. אם אנחנו אומרים שירושלים היא בירת המדינה, הגיע הזמן להפוך אותה לכזו. ירושלים היא העיר שבה הכל צריך לקרות. כל המפלגות צריכות להציב את מוקדי הפעילות שלהן בעיר הזו. החברות המסחריות צריכות להגיע לפה, ולהבין שכוח העבודה שלהן יגיע אחריהן. האמנים והיוצרים צריכים להגיע לפה, כי, כבר עכשיו, זו העיר הכי יצירתית בישראל.
ברור לי שקל לומר את זה, אבל קשה לגרום לזה לקרות. קשה בירושלים, להרבה אנשים. אבל דווקא העם שלנו צריך לדעת היטב שלא מוותרים רק כי קשה, כי אם היינו עושים את זה, יש סיכוי סביר שלא היינו בארץ הזו. נכון, קשה בירושלים, אבל קשה בגלל שזו עיר ייחודית, שאין כמוה בשום מקום אחר.
קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, להיות אדיש כלפי ירושלים. הכל בירושלים יותר חזק, יותר גועש, יותר בוער בלב. מי שאוהב את העיר הזו מחובר אליה לחלוטין, ולא מסוגל אפילו לדמיין איך הוא מתנתק ממנה. מי שאוהב את העיר הזו מוכן להילחם עליה, ולא יוותר עליה אף פעם. ואני לא חושב שאפשר לומר את זה על אף עיר אחרת, ובטח שלא על המועמדת השנייה למעמד הבירה בישראל – תל אביב, עיר השאננות, הניכור וההסתגרות.
בדיוק בגלל הכוח הזה שפועם בליבה של ירושלים, יש לעיר הזו עתיד. בדיוק מה שהופך אותה לקשה וסוערת הוא מה שיציל אותה בסוף. כי ירושלים היא עיר של עשייה. היא עיר של התנדבות, של פעולה, של לקיחת אחריות. היא עיר שמובילה בהתארגנויות אזרחיות ובניסיונות לשנות דברים מלמטה. ירושלים היא העיר המושלמת לירושלמים, אלה
וזו הסיבה שלמרות הרגשות הקשים, יום ירושלים ותקופתו עדיין מסוגלים לעורר בי תקווה. אני יודע שבסופו של דבר, ירושלים תחזור למעמדה הנכון. היא תחזור להיות העיר של מי שרוצה להוביל. להוביל את השינוי החברתי, התרבותי, האמנותי, הטכנולוגי, התעשייתי, הכלכלי. כל שינוי – ראשיתו בראש ובראשונה בירושלים. וזה ברור לחלוטין. התפקיד שלי ושל שאר הירושלמים היא לוודא שזה יהיה ברור לכולם, ואז – המנהיגים של המחר, או מי שרוצים להיות כאלה, יבינו שמקומם הוא בין אבני ירושלים, ולא מסביב לקירות הבטון של תל אביב.
בואו נהפוך את ירושלים לעיר הבירה שלנו, בפה מלא, בלי לפחד, ובלי לוותר. בואו נחליט שזה לב העם שלנו, לא רק מבחינה רוחנית, אלא באמת, כי כולנו יודעים שהרוח צריכה גוף לחיות בו, ובלי הרוח, גם הגוף יקרוס בסופו של דבר. בואו לא ניתן לאף אחד לקחת לנו את העיר הנפלאה הזו מהידיים. בואו ניקח אחריות ונבחר בעצמנו את גורלה של ירושלים.
הכותב הוא פעיל בתנועת "התעוררות בירושלים"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם