דורון ברוש יצא לרחוב התל-אביבי, והותקף על ידי בבונים
בעיתונות הזרה מוזכרת תל אביב כפנינה תרבותית נפלאה, אבל זה לא כל הסיפור. כאן, למרבה הצער, חיים בבונים. לא בבגדאד, לא בדארפור, לא בקינשאסה, בתל אביב. אתה סתם יוצא לרחוב, וצריך לחשב איך לא להיות מותקף. איך לחזור הביתה בשלום
גם מזג האוויר היה עשר. בעונה הזאת מזג האוויר באמת מתנהג ציווילי ותמיד גורם לי לחשוב שכל כך נחמד עכשיו וכמה כבר יכול להשתנות תוך חודש, חודש וחצי, ואני בטח סתם מגזים, לא יהיה נורא כל כך, בטח השנה זה יהיה בסדר.
וכל שנה אני אומר את זה לעצמי ככה, וכל שנה זה כן משתנה, ומזג האוויר הנחמד, הסימפטי, הנעים, המתורבת והידידותי הזה הופך להיות בן זונה רע, מלוכלך, רטוב, לח, מזיע, בלתי נסבל - אבל למה לחשוב על זה עכשיו, עכשיו היינו בפארק הירקון, שהוא באמת פנינה עירונית נעימה, ובינתיים מזג האוויר התנהג, העולם חייך, חייכנו חזרה, ובדיוק ילדונת קטנה מתוקה הסתערה אל בין המחצלות לחטוף את אחד הצעצועים של אחד הילדים שלנו, ואביה דלק אחריה, נוזף, לא שלך, אל תיקחי.
לא נורא, לא נורא, אני אומר לאבא ברוח הדטנט הידידותית ששורה עליי.
אבא, פיפי, אומרת המתוקונת לאבא.
אבא, ללא היסוס, מניף את המתוקונת, מפשיל את מכנסיה ותחתוניה, במרווח ה-17 סנטימטר שבין שתי המחצלות שלי ושל חברי, למול פיותינו הפעורים מורה לבתו לפשפש. קילוח שתן עליז ניתז על הדשא ורסיסים עליזים ניתזים על המחצלות. אני מצליח איכשהו להתאושש ראשון ואומר לאב, תגיד, למה אתה לא לוקח אותה כמה מטר הלאה?
פניו של האב מאדימים, האגרופים שלו נקמצים, והוא שואג עליי, תגיד, 'תה לא מתבייש? מילא אני הייתי משתין פה. אבל זה ילדה! זה ילדה! מה הבעיה שך'? עם ילדה קטנה, אה?
באינסטינקט של אדם שרוצה להישאר בחיים אני תופס שני דברים: א. לתפיסתו של הבבון שלפניי, ילדה ככל הנראה פולטת מתוכה לא פסולת אנושית נוזלית אלא נקטר אלים שאפשר רק להתברך בו.
ב. אם אסביר לבבון שהוא טועה, בגרותו המנטלית ומצב עצביו הרעועים עשויים לגרום לו להפוך אותי לפסולת אנושית נוזלית. על כן אני משפיל מבט ושותק ומחכה שילך. ככה בריא יותר.
כמה שעות מאוחר יותר, לעת ערב, אני חוזר הביתה. הכניסה לחניה האישית הפרטית שלי על פי חוק ותשלום ארנונה חסומה על ידי מכונית שבעליה קושר על גגה סולם. הוא מבחין בי ומבין את כוונתי. הוא יכול להזיז את המכונית שלושה מטרים הצדה, לפנות את הכניסה לחניה ולהמשיך לקשור, אבל הוא אינו זז. הוא ממשיך לקשור בשלווה עילאית. אני ממתין בסבלנות דקה, ודקה נוספת. הוא ממשיך לקשור בשלווה, בודק את מתח החבלים, ניגש לצדה השני של המכונית, מהדק עוד קשר.
אני מוציא את ראשי מהחלון, ואומר לו בקול המאופק ביותר, בכוונת מכוון גמורה לא לאפשר שום תירוץ וסיבה להתלקחות, שאולי יזיז את מכוניתו מספר מטרים, ויאפשר לי להיכנס לחניה שלי.
תגיד לי, מסתער עליי בצעקות בן דודו של הבבון מפארק הירקון, 'תה לא רואה שאני קושר סולם? 'תה לא יכול לחכות, יא חת'כת חרא? מה קרה? מה בוער?
נקבת הבבון, שעד כה עמדה נסתרת בצד ולא הבחנתי בה, נכנסת לפריים. שערה צבוע חמישה סנטימטר מהשורשים. על חדר כושר לא שמעה, אבל על מזון משמין וגרוע היא שומעת כל יום ובכמויות. היא עוד לא בת ארבעים, אבל לא הייתם נותנים לה יום אחד יותר מחמישים וחמש. היא נוטפת בינה וסקס של אבטיח. מה יש? צורחת עליי נקבת הבבון בשפתיים נוטפות קצף, אי אפשר לחכות דקה? לך חפש מי ינענע אותך!
הבבון הוא לא חיה חדשה בארצנו. אלא שבימים האלה נוצר הקשר חדש שבעטיו ראוי להזכיר ולהדגיש את קיום להקות הבבונים המשוטטות חופשיות וללא השגחה ברחובות. יש בזמן הזה גל פרסומים בתקשורת הזרה שמתאר את תל אביב כמרכז תוסס ולוהט של חיי תרבות ובילויים, ומזמין את ציבור התיירים לבוא ולבקר אצלנו ב"עיר מזרח-תיכונית יוצאת דופן".
מחמם את הלב שחושבים עלינו דברים יפים כל כך, אבל מצד שני זה גם מעט מדאיג. יבואו הגויים, וגם הגויות, לעיר המזרח-תיכונית יוצאת הדופן שלנו, יתחילו לחפש מה שקראו בעיתון. בילויים ימצאו כאן. סצנות גייז כמו שכתוב בפרסומים גם כן ימצאו. תרבות? נו, מילא. א ביסלע מוזאון פה, א שטיקלע גלריה שמה, ואז יקפוץ עליהם הבבון.
יש לנו בתל אביב, והרבה יותר ממה שהיינו מעדיפים לחשוב, יש לנו כאן בשפע את בעל החיים הקרוי בבון, והגויים יתחילו לבוא בטענות. למה לא אמרתם? למה לא הזהרתם? אם היינו יודעים, היינו חושבים פעמיים אם להגיע. לפחות היינו מצטיידים בנשק חם להגנה. איפה האמת בפרסום?
הבבון הארץ-ישראלי דומה בחיצוניותו לאדם. הוא הולך זקוף על שתי רגליים. הוא דובר שפת אנוש. בעבר היה נהוג לחשוב שהוא פתוח חולצה, בעל חזה שעיר, עונד גורמט ועושה מנגל על אי תנועה. היום קשה להבחין יותר בבבון. הוא למד להסתוות. הוא כבר מתגלח, הוא לובש מותגים, הוא למד להשתמש במזלג וסכין גם לאכילה, מלבד לדקור את שכנו במהלך ויכוח.
ואולם ויכוח, עימות, כמו המבחן לזיהוי רפליקנטים בבלייד ראנר, נשאר הכלי האולטימטיבי לחשיפת הבבון.
ולכן כשיש ספק, כנס אתו לוויכוח. בקש ממנו שיזיז את המכונית החוסמת. שירחיק את בתו המטילה מים מהצלחת שלך - ואז, בשנייה שפניו יאדימו והוא יקפוץ עליך בצרחות, דע לך כי הפלת אותו בפח ותפסת בבון. אז הוא מתפוצץ בשנייה. הוא לא מסוגל אחרת. זה טבעו. מיד הוא מוציא את המה שמו שלו ומשתין לך על האוטו. או שאשתו עושה את זה.
מה שקרה לי בשבת שעברה קורה בצורה כזו או אחרת לכל אחד מאתנו בכל יום בעיר. אני עסקתי בשלי, לא חיפשתי להפריע לאף אחד, לא בפארק הירקון, לא בכניסה לחניה בבית שלי, לא התגריתי באיש, לא עשיתי דבר שהיווה עילה למריבה. כשנקלעתי לאירוע כזה עשיתי כמיטב יכולתי להיות סבלני. מילא הייתי מקלל את האמא של מישהו, אבל שמרתי על איפוק וקור רוח, ובכל זאת פעמיים מצאתי את עצמי מילימטרים מלהיות מותקף. אלה הם חיינו בעיר הזאת: לא בבגדאד, לא בדארפור, לא בקינשאסה, בתל אביב. אתה סתם יוצא לרחוב, וצריך לחשב איך לא להיות מותקף. איך לחזור הביתה בשלום.
אנחנו קוראים את המאמרים בעיתונות הזרה ועשויים להאמין שאנחנו באמת חיים פה באיזו פנינה תרבותית נפלאה. בטח יש מקומות גרועים מתל אביב על פני כדור הארץ, אבל יהיה רק הוגן להוסיף פרק כדי שלא יבואו אלינו בטענות אחר כך. להזהיר שזה לא כל הסיפור. כאן, למרבה הצער, חיים בבונים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם