ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

חשוף: הפצעים הפתוחים של גיבור "חטופים" יורם טולדנו

הפצמ"רים ששרקו בסדיר, הרגליים שקפאו בזמן חילוץ פצוע והשחרור המפתיע ממלחמת לבנון. יורם טולדנו, נמרוד קליין מ"חטופים", יודע דבר או שניים על ריח המוות. והוא בכלל קומיקאי

"אני לא שתיין מי יודע מה", אומר יורם טולדנו בתחילת שיחתנו, ומיד שולף את שקית הטבק שלו ומגלגל לו סיגריה. מה שמיד מעורר חשד מכיוון שמי שמגלגל לו סיגריות אמור גם להיות מסוגל להתמודד עם איזה ויסקי קטן.

כששואלים את טולדנו על זה הוא מוציא את המרצע מן השק. "טוב נו, אתה צודק. פעם הייתי שותה יותר, הרבה יותר. אבל הפסקתי מאז שנולדו לי ילדים. זה כבר לא מרגיש לי הולך יחד, אז עכשיו אני כבר לא רגיל לשתות. תגיד, העבודה שלך בעצם פה זה לשתות ולדבר? איזה כיף. פינוק".

כן, אומרים שצריך לעבוד במה שאוהבים.
"כן, הא? וזה הכי טוב".

אולי מקום שני אחרי משרה קבועה בבנק הזרע.
"היית שם פעם?".

כן, עשיתי על זה כתבה פעם. מקום משעשע.
"מדהים אותי שאנשים עושים את זה. היו חבר'ה בשכבה שלי בבית צבי שהיו תורמים פעמיים בשבוע פק"ל בתור פרנסה. השתגעתי מזה. אחר כך מסתובבים ילדים שלך ברחובות, אחים ואחיות שלא יודעים שהם אחים ואחיות, מתחתנים אחד עם השני, אללה יוסתור. אתה יודע בסדרה 'טקסי דרייבר'

יש פרק על זה שמסתבר שהם כולם תרמו בשלב זה או אחר זרע, וכולם נלחצים מזה".

את שיחתנו המרנינה על בנק הזרע קוטעת הגעתו של הצלם שלוקח את טולדנו לשלל פוזות על הבר. בעודי נגרר אחריהם על תקן מחזיק פלאש אנושי, היה קשה לפספס את הרגל הרועדת בעצבנות.

אתה לא אוהב להצטלם, מה?
"לא. לפחות לא תמונות סטילס כאלה כמו לכתבה. זה מרגיש לי חסר טעם. כשיש מצלמה ועושים סצנה אז יש צידוק. משחקים, יש סצנה. ככה זה מרגיש לי סתם, כמו דוגמנית".

אחרי הצילומים הגיע לשולחן מעט אוכל שבעלי הבר החביב רוצה לפנק אותנו בו. מבט אחד בפניו של טולדנו כשמגיעה צלחת עם שרצים שונים מבהיר שבעניין הזה אני לבד.

את המנה השנייה, שייטל ברוטב צ'ימיצ'ורי, הוא דווקא אוהב. לטעמי, הבשר קצת יבש ומזכיר לי כל מיני מנות שטעמתי באפריקה. עז, זברה, ואפילו כלב שנחשב בטוגו סגולה לכוח גברא.

"אוי ואבוי". מגיב טולדנו כשאני חולק עמו את חוויותי. "זה נורא. מסכנים. אין להם רופאים שם, מה? אני פשוט אלך לרופא כשזה יקרה. "רופא רופא", אני אגיד, "קצת קשה לי. או אולי יותר נכון, קצת רך לי, תעזור. וזהו. יותר קל מלצוד עז".

טיולים עשית?
"ברור. למזרח, אחרי הצבא. הייתי ממש רציני, שתדע. טרקים, הימלאיה, דברים מטורפים. שנה שלמה. וואו איזו שנה, חבל על הזמן. החלום שלי זה לחזור לטיול דומה, אבל עם הילדים שלי. שרק קצת יגדלו עוד קצת, ואני לוקח אותם.

"שיראו מה זה להתעורר בבוקר על איזו פסגה, להסתכל למטה ולהיות מעל העננים. אתה כובש איזו פסגה שהיא בתוך העננים. אתה נכנס לתוך הערפל. ורק כשאתה שם אתה רואה עוד פסגה יותר גבוהה, ועוד אחת ועוד אחת, זה לא נגמר".

לא שיעמם לך בשום שלב?
"מה פתאום?! זה מדהים. אתה יוצא למסע שבו אתה מכיר את עצמך. אתה קולט את עצמך ברגעים הכי אינטימיים".

תן דוגמה.
"היה בוקר אחד שהתעוררתי בקטמנדו באיזו בקתה, גסט האוס כזה, ואני שומע מוזיקה שמימית של חליל. ממש כאילו אני בתוך איזה חלום של גן עדן או סוטול או משהו. כדי להסיר ספק, היה אז מוקדם בבוקר, עוד לא היה לי זמן להתמסטל משום דבר גם אם הייתי רוצה. אני פותח את החלון ורואה בחוץ איזה זקן עם מלא חלילים על מין עמוד כזה, והוא מנגן במין חליל צד מעץ.

"הלכתי כמו הילדים בחלילן מהמלין, איזה ילדים, כמו העכברים, מהופנט ממש - ישבתי לידו איזה חצי שעה ורק הקשבתי לו מנגן. הדבר שזה עשה לי... קשה להסביר. אם היום אני מתעסק באמנות למחייתי, והבנתי שמשחק זה המקום שלי, בהרבה מובנים זה קשור לעוצמה שהייתה לרגע הזה עם החליל. עכשיו מה, לא יכולתי להבין את זה פה בישראל? בשלמה המלך? ברור שכל הזמן אתה שואל את עצמך, אבל יש משהו בעוצמות של טיול כזה שלא הרגשתי מאז או לפני".

יד על הלב, אין רגעים שאתה מתגעגע לחיים שלפני הילדים?
"האמת? לא. ברור שהייתי נוסע עכשיו לטייל, ובגלל הזרימה של החיים אני לא יכול, וגם אם יש רגע בשבת בבוקר שאתה גמור מעייפות ומעירים אותך בשבע, ואתה נזכר במעורפל שפעם היו שבתות שישנת עד הצהריים והקצת יקיצה טבעית וכל מיני שטויות כאלה - אז זה בטל בשישים לעומת חיוך אחד של הילד שלי או חיבוק אחד או נשיקה אחת או מילה אחת שלהם. הצחוק שלהם בשבילי זה משהו מרפא.

"אשתי והילדים - הם אלה שמביאים אותי למכלול שאני. בלעדיהם לא הייתי אותו מכלול, ולא יודע אם הייתי משחק ככה ונראה ככה ומשדר מה שאני משדר ומצליח ככה.

"לדוגמה, האהבה שאני מרגיש לילדים שלי, לא ידעתי בכלל מה זה אהבה, מה זה נשמה, לפני שהם נולדו. חשבתי שאני יודע אבל לא ידעתי. זה רגש בעוצמות שלא הכרתי בכלל. זה נכנס גם למשחק שלי. לארגז הכלים הרגשי שלי. הקיום שלהם עשה אותי שחקן יותר טוב. מבין? בלעדיהם אין כלום".

אביך היה קבלן. כשאמרת לו שאתה הולך להיות שחקן לא יצא לו עשן מהאוזניים?
(צוחק) "עשן לא... נכון שהוא לא נראה הכי מרוצה באותו רגע, הוא לא לגמרי הבין מה אני רוצה ומה זה הגחמה הזאת וחשב שזה משהו זמני שיעבור לי. הייתה איזו תקופה אחרי הצבא ואחרי הטיול שלא ידעתי מה אני רוצה מעצמי.

"אני זוכר איזה רגע שאני יושב בבית עם בקבוק 'אקסטרה פיין' (ברנדי תוצרת ישראל, פופולרי בשנות השבעים והשמונים, ומומלץ בעיקר להדברת מזיקים ולהסרת שומנים מהכיריים. זוועת עולם, י"א), שזה באמת איכס, אבל היה הכי זול, וחשבתי מה אני אעשה עם עצמי. ואז צץ לי עניין המשחק. פתאום זה הרגיש לי נכון.

"הלכתי לבית צבי, ראיתי אנשים מדברים לעצמם בחצר, הם נראו לי משוגעים אבל בקטע טוב. ורציתי להיות כמותם. אז ברור שבהתחלה גם לאבא שלי זה היה מוזר, אבל כשהוא ראה שאני רציני ובא לראות הצגות בבית צבי הוא התגאה מאוד. היום הם הקהל הכי טוב שלי. כשהם באים להצגות אני הכי מתרגש".

מה הכי מפחיד בלהיות אבא?
"מה שהכי מפחיד זה הפחד. הפחד עליהם. כמו שאתה לא יודע מה זה אהבה לפני שיש לך ילדים, אתה גם לא יודע מה זה פחד לפני שיש לך ילדים. זה כמו שני יהלומים שאתה חייב לשמור עליהם מכל משמר. גם לשמור על עצמך, בשבילם, נהיה פתאום משהו אחר לגמרי".

תן דוגמה.
"מלחמת לבנון השנייה. ב-2006 גייסו אותי. צו שמונה. זה היה כבר אחרי כמה ימים של מלחמה, וכבר היו הרוגים וכבר ידענו שזה לא סיפור פשוט, ואני חי"רניק פשוט, חייל בנח"ל. טחנתי הרבה לבנון בחיים. תמיד כשקראו לי באתי. אבל בפעם הזאת זה היה כשכבר היה לי ילד בן שנתיים והילד השני בדיוק נולד.

אנלי, אשתי, עמדה בדלת ובכוח לא נתנה לי לצאת. 'אתה לא הולך', היא אמרה, 'אתה לא משאיר אותי פה עם ילד והולך למלחמה'. ואני מזיז אותה מהדלת כזה כמעט בכוח ויוצא, וכל הדרך לצפון אני משתגע מעצמי. מה אני עושה. אני חושב על הילד שלי ועל איך הוא יגדל בלי אבא, ומה הוא יזכור ממני וכל מיני דברים נוראים שבעשרים שנה של סדיר ומילואים לא חשבתי עליהם בכלל".

איך עשית את זה? איך יצאת מהדלת?
"לא יודע להסביר לך. ציונות? אני מאמין בזה כן, אני נגד הכיבוש ובעד הציונות, אבל להגיד שזו הסיבה? לא יודע. זה היה בלתי נשכח. שאלת קודם על פחד. יושבים כל החיילים באוהל ענקי בצפון, מחוילים כבר ומשלימים ציוד לפני שנכנסים ללבנון. ושקט מוחלט. אף אחד לא מדבר. רק שומעים את הרעש של הכדורים שאנשים מכניסים למחסניות. תק-תק-תק.

"ואז קראו לי הצדה ואמרו לי 'שמע, נולד לך ילד לפני חודשיים. לך תהיה אתו. אתה לא נכנס ללבנון'. שלחו אותי הביתה, וההרגשה היא מעורבת. מצד אחד הקלה ומצד שני סוג של בושה. מה אני כבר לא מספיק טוב? הזדקנתי? אתה יודע. דילמות של גבריות בישראל".

עשרים שנה שירות קרבי. יש מן הסתם הרבה דילמות כאלה.
"כן, אבל יש את אלה שמשפיעות עליך ממש חזק", הוא אומר ולראשונה קולו נעשה שקט יותר. "הייתה פעם בשירות הסדיר שלא אשכח לעולם. שלחו אותנו לאבטח איזה טרקטור על איזו גבעה, גם בלבנון, ומחבלים זיהו אותנו על הגבעה והתחילה אש של פצמ"רים, וזה - קשה להסביר למי שלא חווה - זה כמו גשם כזה של מוות.

"אתה שוכב על האדמה עם האף בתוך הבוץ, שומע את השריקות והנפילות, ואין לך איפה להסתתר, ואתה עושה עסקאות עם אלוהים, תפגע לי פה ולא פה, קח יד ותשאיר את הזין, כל מיני כאלה. ואז מישהו נפצע. אחד החיילים האחרים. הוא חטף רסיס בבטן ונפתחה לו כל הבטן, והוא היה היסטרי, והמ"פ היה היסטרי וצרח שצריך לפנות אותו, ואני קם לרוץ לפצוע והגוף לא מגיב. עושה שני צעדים, שומע שריקה, נופל לרצפה. קם עושה עוד שני צעדים נופל שוב. הראש אומר לך רוץ, יש שם בן אדם שהולך למות, והגוף פשוט לא מציית. זה עינה אותי שנים אחר כך הרגע הזה".

הבחור ההוא שהצלתם, אתה יודע מה קרה לו?
"לא. אני חושב שהוא בכלל לא יודע שהייתי בין אלה שהצילו אותו. הוא לא היה מהחבר'ה שלנו מהנח"ל, הוא היה מההנדסה. אין לי מושג מה קורה אתו היום".

לצורך הכתבה רצינו לקבל ממך תמונות שלך מהצבא. אמרת למפיקה שאין לך כי קרעת את כולן אחרי השחרור. איך זה משתלב עם לעשות עשרים שנה מילואים אחר כך?
"אתה צודק. לא משתלב. מה אני אגיד לך, אני איש של סתירות. לא שמע, אולי זה היה גם בהשפעת ה'אקסטרה פיין' של הימים ההם. אני לא זוכר לגמרי על מה כל כך כעסתי אז. אתה יודע, הייתי בן 21, אחרי שחרור, מלא כעסים על כל העולם, עשיתי איזה אקט של שחרור ומחאה אישיים לגמרי, לא פוליטיים. עובדה שאחר כך המשכתי באמת לעשות מילואים".

אז מיותר לומר שהשירות הצבאי האינטנסיבי עזר לך בגילום דמות החטוף בסדרה.
"תופתע, אבל לא. זה לא באמת רלוונטי, אנחנו שחקנים. ממש כמו שמישהו שלא שירת בצבא יכול בהחלט לשחק חייל אם הוא יתחבר לדמות ויבין מה עובר עליה. ואל תשאל אותי על השחקנים שלא עשו שירות כי גם זה לא רלוונטי בעיניי, לא ענייני".

הוא בן 43, יליד טבריה וגר ברחוב שלמה המלך בתל אביב, נשוי אחת עשרה שנה לשחקנית אנלי הרפז, שאותה פגש בבית צבי, והוא כבר חמש עשרה שנה שחקן. המון תאטרון. אף אחד לא ידע מי הוא.

פתאום שלוש סדרות פופולריות בזו אחר זו - "תמרות עשן", ששודרה עונה אחת בהוט 3, "טקסי דרייבר", שמשודרת ביס סטארז, וכמובן "חטופים", הצועדת בשבועות האחרונים בראש טבלאות הרייטינג, ובה הוא מגלם, למי שבאמת תלוש, את נמרוד קליין, מילואימניק שנפל בשבי, ואחרי 17 שנה מוחזר לישראל בעסקת שבויים. מגה-סלב? לדבריו, הכוכבות הפתאומית דווקא יושבת לו טוב.

"לא הייתה לי בעיה להיות פחות מוכר, ואין לי בעיה עם זה עכשיו", הוא אומר. "נכון, מזהים אותי יותר ברחוב, שזה בסך הכול נחמד, ומשלמים יותר, שזה בוודאי נחמד. חוץ מזה, שום דבר לא השתנה. אני שחקן, זו העבודה שלי. תמיד הייתה העבודה שלי, גם בתאטרון וגם בטלוויזיה.

"למזלי, יצא לי תמיד לעבוד בתאטרון באופן כמעט קבוע אחרי הלימודים, בהצגות שבהרבה מקרים רצו המון פעמים, אז עכשיו ההצלחה בטלוויזיה זה רק מין אקסטרה כזה. אם כבר סלב - אני פונה מפה לחברות סלולריות, ומכריז שאשמח לגלח את הראש שלי בשביל פחות ממיליון שקל אם מישהו מעוניין. גם את הערווה".

לא קשה לעשות את אותה הצגה ארבע מאות פעם? לא נמאס? אתה לא מתחיל להרגיש כמו פקיד תאטרון? בא, עושה את העבודה והולך?
"אני מכיר את הטיפוס הזה של שחקן שאתה מתאר. יש כאלה. אבל זה נורא ואיום בעיניי. כשזה יקרה לי אני אעזוב את המקצוע. אני מנסה בכל הכוח להביא משהו חדש בכל פעם, ובכל הצגה לאתגר את עצמי, להפתיע את עצמי. שחקנים כאלה כמו שתיארת אני רואה מולי, אני מרגיש את זה על הבמה, אני בטוח שגם הקהל מרגיש את זה - וזה ממש נורא, אני מרחם עליהם. הם בטח סובלים נורא".

אמרת שהיית חוזר לבית צבי. אולי זה בגלל זה? בגלל שבבית צבי עושים הצגה שלושים פעם ומורידים, עושים חומרים שהיום בתאטרון הרפרטוארי כמעט אין סיכוי שתעשה?
"לגמרי לא. תפקידי כשחקן לא לשפוט את החומר חס וחלילה, אלא פשוט להיות בתוכו. כל קומדיה הכי קלילה יש לה מקום, והיא יכולה לחיות ולפתוח לאנשים את הלב ולעשות להם גוד טיים ותובנות, והכול למשך שעתיים. לכל דבר יש מקום, לבידור, לריאליטי, לדרמות, לקלאסיקות, לכול".

אגב בידור, בבית צבי נחשבת ליצן, הבדרן של החבר'ה, ואיכשהו אני לא חושב עליך בתפקידים קומיים. במיוחד לא בטלוויזיה, שם אתה תמיד באיזה מין תפקיד הגבר הגברי אך נוגה ורגיש.
"כן, אני קומיקאי בכלל! אני מת על פארסות עם הדלתות שנפתחות ונסגרות וכל השטויות האלה. אני חולה על זה! לא יודע למה לא נותנים לי לעשות תפקידים כאלה, ובגלל זה נהיה לי הדימוי הרציני הזה, אף שאני מנסה למצוא אלמנט קומי בכל דמות שאני עושה, אפילו טרגית, כי זה מכניס לה הרבה עומק.

"גם כשחקן האתגר הכי גדול לדעתי זה קומדיות. אני מקווה שזה עוד יבוא, אולי בתאטרון. בבית לסין, שציפי תיתן לי משהו מצחיק. אני חושב שזה מין תקופה כזאת, בעיקר בטלוויזיה, אבל הצד הקומי עוד יבוא, מבטיח".

כטוב לבנו בוויסקי אני עושה מעבר חד, ושואל את טולדנו אם דווקא בשל התום המסוים שיש בו, האמונה בצדקת דרכנו, האהבה לישראל ולציונות, הוא לא חש ציניות מסוימת בכך שסדרה שעוסקת בחטופים עולה דווקא כשכל המדינה עוסקת בגורלו של גלעד שליט. שהרי ברור שמישהו ב"קשת" חשב לעצמו שעכשיו זה זמן טוב להשיק סדרה כזאת כי יש עניין ציבורי בנושא.

טולדנו, לראשונה הערב, כך נדמה לי, טיפה מתעצבן עליי. "זה קודח לי במוח כל הזמן", הוא עונה, "גלעד שליט והכול, אבל אני חושב שאנשים קצת התבלבלו. אנחנו לא תוכנית ראליטי, אנחנו דרמה, לדעתי, אחת הטובות שנעשו בארץ. יצירת אמנות שעושה מה שאמנות צריכה לעשות. מציבה מראה למול החברה בנושא שמעסיק את החברה. אז מה זה ההתעסקות עכשיו אם זה נכון או לא נכון? רק אצלנו שואלים את זה. בשום מדינה אחרת לא הייתה עולה השאלה הזאת".

אולי, אבל גם שום מדינה אחרת לא מתעסקת כל כולה בגורלו של חייל שבוי אחד. שאל אמריקאי מצוי, הוא בכלל לא יודע כמה חיילים אמריקאים שבויים יש בכל רגע נתון. היית מעדיף מדינה כזאת?
"אם היו עושים הצגת תאטרון על חטופים, כולם היו אומרים איזו אמנות מלאת תעוזה חיה ונושמת ועכשווית. כשזה טלוויזיה אז מיד חושדים בה שזה בשביל רייטינג.

"אני חושב שזה סוג של צביעות. אנחנו מעלים פה את הנושא למודעות, משאירים אותו במודעות, והצעקה קמה לדעתי בגלל שזה לפעמים לא נוח לראות איך אנחנו נראים, ולהיזכר בבחור הזה שיושב שם. אבל לשאלתך, התהייה אם זה מוסרי בכלל לא עלתה לי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...