משפחת יעקבי מתקשה להתמודד עם האובדן של ניב
גדעון ועדי יעקבי כבר הפנימו שמלחמה בצבא לא תחזיר להם את בנם ניב, חייל דובדבן בוגר הגימנסיה שנהרג לפני עשור מאש כוחותינו. אז הם מתרכזים בשכול. כמעט מתמסרים אליו. הם פרשו מעבודותיהם ובאמצע חתונה של חברת ילדות שואלים מה לעזאזל הם עושים שם
אפשר היה לצפות שאירוע קשה מהסוג הזה יהפוך להם את הבטן, ישתק אותם אפילו לזמן קצר, אבל שניהם מודים כי היום כבר לא כל כך קל לטלטל אותם שוב. הם כבר עברו את האירוע המטלטל והנורא ביותר שהורה יכול לעבור.
"זה מקפיץ", אומרת האם עדי. "ברור שיש לזה משמעות בשבילנו, אבל האמת, זה לא משהו בשמים מבחינתנו". גדעון: "בעיקר עולה לי בראש שזה היה צפוי שמשהו כזה יקרה כי הרי לא לומדים מטעויות, ואני רק אומר לעצמי שההורים שלו עוד לא יודעים מה מחכה להם. מבחינה אישית, מבחינת המשקל וכובד המקרה - הוא כבר קיים.
"בואי נגיד ככה, שק האבנים שלי מלא, אז אין כבר מקום להוסיף". יום הזיכרון, שיחול ביום שני, יהיה העשירי שיציינו בני משפחת יעקבי מיום שפגע בהם השכול אישית והפך את יום הזיכרון ליום של כאב וזיכרון פרטיים. בעשור שחלף הם גילו כי הכאב משנה פנים וצורות, אך לעולם אינו עוזב.
כשגדעון, אביו של ניב, אומר שהוא סוחב אתו שק של אבנים, אפשר כמעט להרגיש את זה. הכבדות משתקפת במבטו, בטון הדיבור, בתנועתו. בכלל, אף שחלפו עשר שנים מאז האסון, קשה להתעלם מנוכחותו הדומיננטית של ניב בבית המשפחה.
"אלו השיחות עליו, זו השרשרת שאמו עונדת, המחוברת לתליון עם תמונתו, אלה החברים שלו שמבקרים בבית הזה, ויותר מכול אלה - בכניסה לסלון, בפינת ההנצחה, ניצבות שתי תמונות של הבחור היפה, לבוש מדים, מלא חיים, ונדמה כי מבטו מלווה מלמעלה את כל הנוכחים".
נהוג לומר על המתים שהם היו מלח הארץ, במה שכבר הפך לסוג של מליצה, אבל ניב יעקבי מצטייר מתיאורי משפחתו וחבריו כאחד שההגדרה הזו מתיישבת עליו בטבעיות. מצד אחד הוא היה תל אביבי בכל רמ"ח איבריו, על כל המשתמע מכך: הוא נולד וגדל בשכונת נחלת יצחק, אח בכור לרן, היום בן 25, וטל , 18.5. הוא למד בגימנסיה הרצליה, הדריך בשבט דיזנגוף בצופים, ואפילו הספיק בנעוריו להצטלם לקמפיין חוצות של "בזק".
ניב אהב את החיים הטובים שתל אביב מציעה: פה קפיצה לחוף הים, שם ניגוב חומוס ביפו או ארוחה ב'דיקסי' ב-3:00 לפנות בוקר. "אם היו נותנים לו קפה בוץ או נס קפה, הוא היה אומר מה זה, קפה של קיבוץ 'תביאו קפוצ'ינו", מספר אביו גדעון
מצד אחר, ולהבדיל מכל הסטיגמות על התלאביבים, הוא היה מורעל על הצבא, בחור צעיר עם ערכים של מבוגרים. "הוא היה משהו לא רגיל", אומרת נועה פולק (29), אחת מחברותיו הטובות של ניב, שהדריכה אתו בצופים. "הוא היה אדם עם ערכים, ובתל אביב זה לא הדבר הכי מקובל ורגיל.
"יש וידאו שצילמו באחת הפעולות, והיום, כשצופים בדיעבד, רואים בן אדם בכיתה י"ב שמדבר על ערכים ועל מטרות, בצורה בוגרת, כמו שאני היום, 12 שנים אחרי, יכולה לדבר על הנושאים האלה.
הוא מדבר שם על הקרבה ועל דוגמה אישית ועל אהבת הארץ. אז היינו צוחקים, חשבנו 'על מה הוא מדבר, כולה פעולה', אבל זה היה בדם שלו, זה היה הוא, זה לא משחק או התלהבות".
סביב ניב התקבצה חבורה של שמונה חברים קרובים, שהיו כמעט בלתי נפרדים. הם היו ביחד בהפסקות בגימנסיה הרצליה, גרו בשכנות זה לזה, הלכו ביחד לפעולות בצופים, ובסופי שבוע יצאו לבלות.
"האימהות של כולם לא מכירות חברות כמו זו, אפילו לא מתקרב", מספרת האם עדי (51). "זו הייתה חברות של להחליף בגדים ביניהם, לנסוע באמצע הלילה לבקר חבר בצבא, ללכת ביחד לצופים, לאכול ביחד, טיולים. הם היו כמו אחים. זו חברות שלא שומעים עליה בכל יום".
"זו הייתה חברות של הקשבה ועזרה", מוסיף רונן סימן-טוב (30), אחד החברים הקרובים ביותר של ניב, עוד מימי הגן, וחלק מהחבורה. "היינו מתראים באינטנסיביות ומספרים אחד לשני הכול. היה גם תכנון לטייל ביחד אחרי הצבא. אין ספק שבחבורה הזו ניב היה דומיננטי מאוד, הייתה לו כריזמה. הוא היה זה שכולם רוצים לצאת אתו. הוא היה בחור יפה מאוד, אז הוא היה זה שמשיג בחורות, אפילו שהיה צנוע מאוד".
כשהגיעה שעת הגיוס ניב לא התלבט - הוא רצה קרבי, וכמה שיותר. למרות המוטיבציה הגדולה ואף שלפני הגיוס עבר קורס הכנה לצבא, הגיוס ל"דובדבן", מהיחידות המובחרות בצה"ל, לא בא לו בקלות. בעיות ראייה שסבל מהן העמידו את קבלתו ליחידה בסימן שאלה, אבל הוא התעקש להתגייס דווקא ליחידה הזו.
"הוא לא ויתר", מספרת האם עדי. "הוא עשה טלפונים, וביקש אבחונים ומבדקים, והצליח בסופו של דבר. חשוב היה לו להגיע ליחידה הכי מובחרת שיש. כשהוא התקבל, אני זוכרת את הקפיצה שלו לשמים מרוב אושר. הוא ידע שרק מעטים מצליחים להגיע ליחידה הזו".
השירות של הבן ב"דובדבן", במפתיע , דווקא לא הדיר שינה מהוריו של ניב. "לא כל כך התייחסנו לזה", מספר גדעון. "לא היה חשש כי הוא היה כזה חזק עם ביטחון עצמי שלא חשבתי שיקרה לו משהו. הוא טיפוס כזה שאין מה לחשוש לו".
עדי : "חוץ מזה, בכל השנתיים של ההכשרה ללחימה הוא לא נתן לנו הרגשה שהוא נמצא בקרבות או משהו כזה. הוא היה מספר על מעצרים שהם ביצעו, וזה היה נשמע תמיד כזה צחוקים.?
גדעון : "כשהוא היה מספר ומראה תמונות של כל מיני מחבלים שהם ירו בהם זה היה נראה שהם פשוט נהנים מהאקשן".
את הימים שלפני הפעולה הכושלת בילה ניב בבית, ב"רגילה" מהצבא. "אני זוכר שכמה ימים לפני כן הוא לקח אותי לסרט בעזריאלי", מספר טל, האח הקטן שהיה אז רק בן תשע וחצי. "כשיצאנו, התקשרו אליו מהצבא, הקפיצו אותו, כשכבר היינו בדרך הביתה. הוא אמר: "מה עכשיו?" אבל הלכנו מהר הביתה, וזו הייתה הפעם האחרונה שהתראינו".
גדעון: "טל אמר בדיעבד: "חבל שלא שברתי לו איזה רגל, והוא היה נשאר בבית". ביום של הפעולה, כשהם יצאו מהכפר שבי שומרון, הוא התקשר אלינו, זה היה ב-17:00 אחר הצהריים, וזו הייתה בעצם השיחה האחרונה".
שעות לאחר מכן, במוצאי שבת 26 באוגוסט 2000, הגיעו כוחות של היחידה לפעילות מבצעית בכפר עסירה א-שמאליה שבשומרון. היעד היה מחמוד אבו-הונוד, מבכירי המבוקשים בשטחים אז, שישב על הכוונת של השב"כ.
לקראת החיסול הגיעו לוחמי היחידה לכפר ותפסו עמדות מסביב לבית ששהה בו אבו הונוד אך בשלב מסוים, בעקבות טעות בזיהוי, החלו צלפי היחידה לירות לעבר אחד הגגות, שניצבו עליו שלושה לוחמים מהיחידה: יעקבי, לירון שרביט ורועי אבן פילשטיינר. כשהבינו החיילים כי הם ירו בחבריהם, זה כבר היה מאוחר מדי. השלושה נהרגו במקום. אבוהונוד הצליח לברוח מהכפר, אבל חוסל שנה ושלושה חודשים לאחר מכן על ידי טיל שנורה ממסוק קרב צה"לי.
את רגע ההודעה ששינתה את חייהם בני המשפחה זוכרים במדויק, לעתים נדמה שהם כמעט מדקלמים את הפרטים. "זה היה ב-3:00 לפנות בוקר", מספר גדעון. "רן היה ליד המחשב, והוא אמר לי שדופקים בדלת. כשהתעוררתי, לא חשבתי אפילו מי זה יכול להיות".
הבן שלך בצבא ביחידה קרבית, זה לא הדבר הראשון שעולה בראש?
"לא, חשבתי שזה השכן כי המזגן שלנו טפטף, וחשבתי שהוא בא להתלונן. עם זאת, הדפיקות היו חזקות מאוד, משהו שנשמע כמו דפיקות של משטרה או של פושעים שבאים להרוג אותך. כשהבנתי מה השעה, לא פתחתי את הדלת אלא הסתכלתי בעינית וראיתי שהם סגרו אותה. הם אמרו 'גדעון, תפתח'. ואז הבנתי. ישר אמרתי לעדי 'זה ניב'".
עדי : "אני זו שפתחתי הדלת בסופו של דבר ואמרתי להם בצעקות 'רק תגידו לי שהוא פצוע'. הם לא אמרו כלום, ואז זה כבר היה ברור. זה רגע טראומטי מאוד. שאלנו אותם כמה פעמים מה קרה, והם רק אמרו שהם בודקים. גדעון ישר אמר שזו תקרית מאש כוחותינו".
איך ידעת?
גדעון: "כי כל כך הייתי בטוח שהוא בטוח. הוא הקרין תמיד מקצועיות, שלא נראה שמשהו יכול לקרות לו". עדי: "כן, הוא היחיד מהצוות שהספיק לירות. מי יודע, אולי אם לא היו יורים בו הוא היה מספיק לחסל את המחבל".
גדעון: "בטוח הוא היה מספיק. ישר לא היה נראה לי פה משהו, ואלה שהודיעו לנו לא ידעו מה להגיד. אחרי יום-יומיים התחיל מחול השדים בתקשורת, והבנו מה בדיוק קרה שם. בימים הראשונים כל המי ומי הגיעו לבית שלנו, אבל לאף אחד לא היו תשובות. מופז, שהיה אז רמטכ"ל, גמגם ואמר לי: "מה אתה רוצה, שאני אסגור את הצבא".
בימים הקשים שלאחר מכן היו בני משפחת יעקבי הראשונים ממשפחותיהם של ההרוגים בתקרית הקשה שלא חסכו בביקורת כלפי הצבא ומפקדיו. הם הרבו להתראיין בכל כלי התקשורת, וטענו כי בנם הופקר. מאוחר יותר נערך תחקיר, ובמהלכו נמצאו כשלים חמורים בהכנות לפעולה. בעקבות זאת התפטר מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תת-אלוף שלמה אורן, וקידומו של מפקד היחידה מיקי אדלשטיין נעצר למשך שנתיים.
התחקיר סיפק אתכם?
גדעון: "לא, רק חלקית. התחקיר לא מספק את כל התשובות, אלא את מה שנוח להם, וזהו. הצבא רץ הלאה, זה גוף גדול".
למה לא המשכתם להילחם?
עדי: "כי אי-אפשר להילחם בצבא, זו מלחמה אבודה. נאמר לנו שדברים שקורים בקרב, איאפשר לשפוט".
גדעון: "את הצבא לא מעניינות השטויות האלה. כביכול, המפקדים מאז לא התקדמו, אבל מאחורי הקלעים הצבא עושה מה שנוח לו. מפקד היחידה הוא בן אדם שהשקיעו בו המון, אז לא שווה להזיז אותו הצדה. אז נהרג חייל, אז מה?
"המפקד הוא בן אדם שהכשירו אותו למטרה, וחבל להזיז אותו. אז הוא עשה טעות אחת. . . אגב , מאז נהרגו לו עוד חיילים, במלחמת לבנון השנייה, אבל זה לא משנה, הכעס היה בתקופה ההיא, וניב כבר לא יחזור. ירינו את כל הנשק שלנו, וזהו. עכשיו יש בצבא אנשים אחרים, ואין עם מי לדבר. בסופו של דבר, מי שזה פוגע בו-אכל אותה, זה לא ניתן לשיקום. בגדול, זה לחיות עם השכול".
נפגשתם מתישהו עם החיילים שירו בשוגג?
"לא רצינו. אני חושב שבזמנו כתב 'מעריב' איתן רבין רצה להפגיש בינינו, אבל דחינו את זה. עם זאת, כנראה ראינו אותם, והם בטח היו בשבעה, אבל אנחנו לא ידענו שזה הם. זה אף פעם לא עניין אותנו מי הם אלה שירו".
ניב אמנם נשאר בן עשרים, מביט מהתמונות שעל הקיר עם חיוך של בחור צעיר, שמתכנן לבלוע את העולם, אבל סביבו הכול השתנה. חבורת החברים הקרובים שסביבו התפזרה, ונותרו ממנה רק קשרים רופפים.
ההורים, כמו שהם אומרים, למדו לחיות עם השכול. לא לצדו, אתו, יד ביד, חלק בלתי נפרד מכל רגע בחייהם. בשנים הראשונות שלאחר מותו של ניב עזבו גדעון ועדי את עבודותיהם. עדי, גננת במקצועה, התקשתה להמשיך לארגן חגיגות בגן, ועברה למשרה חלקית עד שפרשה לחלוטין; גדעון, שבעבר היה בעליה של מעבדת מחשבים, החליט לסגור אותה שנה לאחר מותו של ניב.
כשהוא נשאל מה הוא עושה לפרנסתו היום הוא עונה "תלוי באיזה יום.
והיום למשל?
"היום אני בחופש, אבל בגדול, אני עושה בכל יום מה שמתאים לי. קצת אמנות, פיסול וגם צורפות. עכשיו אני גם מציג תערוכת פסלים שלי בגימנסיה הרצליה".
איך הגעת לתחום הזה? הרי זה שונה לגמרי מהמקצוע שעסקת בו.
"תמיד הייתי איש טכני, ופשוט התחלתי לעשות פסלים מברזל ולעסוק בריתוכים. אין ספק שזה בא רק מהשכול כי הרי בן אדם שעובד כל היום ועוסק בפרנסה, לא מתעסק בשכול ובמוות. אמנות מתאימה לאדם שרוצה להתבודד, רוצה שקט. עם אנשים עליזים ושמחים, למשל אין לי חשק להיות".
יכול להיות שבמידה מסוימת אתם בוחרים לחיות את השכול ולא לשים אותו בצד, אולי שיהיה נוכח קצת פחות?
"איזו אפשרות אחרת יש? אנחנו בבוץ, אין מה לעשות, זו נכות".
עדי: "זה חלק בלתי נפרד, קשה להסביר את זה. זה דבר שאי-אפשר לנתק ממך, אי אפשר להגיד לו 'שב בצד'. כל דבר מקפיץ אותך: ריח, משהו שמזכיר לך אותו, אירוע שאת מוזמנת אליו, הכול".
גדעון: "עכשיו למשל התקשר אליי אח שכול. לכאורה, מה לי ולו? אבל אנחנו בקשר רק בגלל ניב. אם לא, לא הייתי מכיר אותו. גם את נמצאת פה רק בגלל ניב. הנה, כבר כמה אירועים ביום סביב ניב".
גם חיי המשפחה השתנו ללא היכר בעקבות מותו של ניב. ההורים מספרים שבמשך שנים רבות נמנעו מלהגיע לאירועים, גם של המשפחה, ושהחגים מאז נחגגים בצורה מינימליסטית, נעדרת חגיגיות.
"בתור אימא, זה לא שהצהרנו שאנחנו למען הילדים נהיה אחרים, אבל השתדלנו מאוד לא להכניס אותם לתוך השכול, ואפשר להגיד שיש תוצאות", אומרת עדי. "גם הם השתנו, אבל לא מנענו מהם מסיבות, אירועים וטיולים. מנגד, להגיד שלא ראיתי לפעמים במבט שלהם או במילה שהם זרקו - ?בוא'נה, נמאס לי"? גם זה היה".
"אני בן אדם חזק, וניסיתי תמיד לשפר את המצב", מספר האח טל, אשר תועד למשדר "אחי תמיד הכי" על אחים שכולים, שישודר בערב יום הזיכרון בערוץ 1. "ניסיתי להוציא את ההורים מהבית, להרים את מצב הרוח. זה קשה ומתגעגעים, אבל אני בטוח שניב היה רוצה שאני לא אסבול. אני אמנם חושב עליו, אבל אני בגישה שצריך להמשיך לחיות".
גם טל וגם רן בחרו שלא להמשיך במסלול הקרבי של אחיהם הגדול. טל משרת כיום במכון וינגייט, ורן, שכבר השתחרר ונמצא כעת בטיול בדרום אמריקה, החל את שירותו הצבאי כתומך לחימה ביחידת דובדבן, ומאוחר יותר עבר לממר"ם, יחידת המחשבים של צה"ל.
זה לא במקרה שהם לא לוחמים.
עדי: "תיארתי לעצמי שהשאלה הזו תבוא. תראי, הם אפילו לא ביקשו להיות לוחמים, הם מלכתחילה די היו אנטי. בעיקר בעקבות השנים הראשונות, כשהכעס יצא. חוץ מזה, הם גם לא רצו לצער ולהדאיג אותנו".
טל: "הקטע של שירות קרבי היה בראש, אבל לא התעסקתי בזה. ידעתי שאני לא יכול לעשות את זה להורים שלי. ברור שזה בגלל ניב כי אם הוא לא היה נהרג, בטוח הייתי קרבי".
אם הם היו רוצים, היית מאשרת להם?
עדי: "ממש לא. לא היינו מאשרים להם, אבל אני באמת לא חושבת שבכל מקרה הם היו רוצים. אנחנו כבר שילמנו מעל ומעבר".
בשנים שחלפו מאז האסון שמרו כמה מהחברים הקרובים של ניב על קשר קבוע ורציף עם הוריו. הם מגיעים לאזכרות, מרימים טלפון בחגים, וכמה מהם גם באים לבקר מפעם לפעם. הוריו של ניב מצד אחד מחבקים אותם, ומצד אחר מביטים בעצב על החברים, שבעשור החולף הספיקו לטייל, ללמוד ולהתחתן, אותם הדברים שניב לא הספיק לעשות.
"כשהחברים שלו התחילו להתחתן הם תמיד הזמינו אותנו, ואנחנו לא באנו כי באמת לא הלכנו לשום אירוע", מספרת עדי. "מי ששבר אותנו זו נועה פולק, חברה טובה שלו, שלא ויתרה ואמרה לנו שהיא חלמה שניב בא לחתונה".
גדעון: "היינו שם, ואני לא הבנתי מה אני עושה שם. אני הרי לא אמור להיות שם, עם החברים שלו, זה לא נורמלי. הוא היה צריך להיות שם, לא אני". "אני מרגיש כמו הבן של גדעון ועדי", אומר חבר הילדות רונן סימן-טוב. "עד היום אני הולך לשם פעם בשבוע, והקשר בינינו הוא של בן והורים. כל דבר, כל שלב בחיים, אני בא ומספר לעדי - על הלימודים, על החתונה, ואז ישר יורדות לה דמעות".
סימן-טוב, שבילדותו התגורר דלת מול דלת מול משפחת יעקבי, שירת עם ניב ביחידה, ואף השתתף במבצע שניב נהרג בו. "היינו בשני צוותים מקבילים", הוא מספר, "והמזל רצה שאסופח לצוות שלו במבצע הזה. בזמן שזה קרה, כשהוא היה על הגג, הייתי קומה מתחת, ולאחר שהוא נהרג לצערי נאלצתי לפנות אותו מהמקום. היו לי שנים לא טובות אחרי זה בגלל זה.
"זה לא דבר פשוט, וזה עוד הפעם מתקשר לחברות עמוקה מאוד שהייתה בינינו. עכשיו אני חווה את ניב גם דרך האחים שלו: טל, שמזכיר לי מאוד את ניב, ואני מרגיש כמו אח גדול שלו וכיף לי לדבר אתו, ורן, שנמצא בדרום אמריקה ועושה את המסלול שניב היה אמור לעשות. אני מקווה שעם השנים לא ייעלם הקשר עם המשפחה שלו".
"המוות של ניב הוא אחת החוויות הכי גדולות שעברתי בחיים שלי", אומרת פולק. "מתוקף החוויה הזו אני מרגישה שהכרחי לשמור אתם על קשר. אתה חווה את הכאב, אבל ממשיך עם החיים, והם במידה מסוימת תקועים קצת יותר, ואתה רוצה לקחת אותם אתך. אני חושבת שזה המינימום שאפשר לעשות בשביל ניב".
החבורה הגדולה שהתרכזה סביב ניב התרחקה בשנים שחלפו. אולי אלה נסיבות החיים שהרחיקו, אבל קשה שלא לחשוב "מה היה קורה אם". "כשהוא מת, החבורה התפצלה לשניים", אומר סימן-טוב.
"הקשרים קיימים, אבל חוץ מחבר אחד שאני בקשר יומי אתו, שאר הקשרים רופפים. אנחנו מתראים בעיקר בחתונות אחד של השני, ואין ספק שזה לא מה שחשבנו שיהיה. למה זה קרה? אולי כי ניב מת. בטח פסיכולוגים יגידו שזה קשור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם