המדינה מגרשת העובדים הזרים שנפצעו בפיגועים
בסך הכול הם רצו לפרנס את משפחותיהם ולהחזיק את ראשם מעל המים. עד שהם נפצעו קשה בפעולות הטרור שהתרחשו בירושלים. את משרד הפנים זה כבר לא מרגש, העובדים הזרים שנפגעו בפעולות האיבה יגורשו לאלתר. עמרי מניב פגש אותם ונחשף לצלקות ולייאוש
העובדים הזרים מעוררים כותרות חדשות לבקרים אולם רק סביב שאלות הנוגעות לנזק שהם כביכול מסבים לנו: האם יש לגרשם והאם הם פוגעים בתעסוקה של הישראלים ואי אלו טענות שלעתים נותנות את התחושה שהם-הם הסיבה לכל בעיותינו.
על בעיותיהם מדברים הרבה פחות, אלא שאל תוך המציאות הסבוכה שלנו נקלעו גם אחדים מהם שנרצחו או נפצעו בפיגועי הטרור. בפיגוע ההוא בשוק נהרגו שני עובדים סינים ולשניים נוספים נקטעו הגפיים והם עזבו את הארץ תוך זמן קצר. שניים נוספים, חוזליטו מיקו ודיוויד וולדמין, נשארו כאן כדי להשתקם למורת רוחו של משרד הפנים.
בחודש שעבר, בסמיכות כלל לא מקרית, קיבלו השניים מכתבי גירוש המורים להם לעזוב את המדינה תוך זמן קצר ולשוב לארצותיהם. בסך הכול יש חמישה עובדים זרים נפגעי פעולות איבה המתגוררים בעיר, גם לשלושת האחרים משרד הפנים לא מאריך את הוויזה המאפשרת להם להישאר כאן על פי חוק. ברשות האוכלוסין לא רואים זאת כחובתנו המוסרית לפצועי הפיגועים. המשרד מצדו שומר על עמימות הן בנוגע למדיניות שלו והן בנוגע להחלטות הוועדה הקובעת בעניין, פרוטוקולים כמובן שלא מתפרסמים. יותר נוח בלי לחץ תקשורתי או חברתי.
בשיחות שניהלה מנהלת מחלקת האשרות במשרד הפנים פנינה בן שושן עם חלק מהעובדים וכן עם סריקה טנן, נציגת עמותת "קו לעובד" בעיר, היא הודתה כי מדובר בהחלטה גורפת כלפי העובדים הזרים נפגעי פעולות האיבה. המדיניות של המשרד היא לגרשם לאלתר. גם ללא עדויות אלה, התמונה ברורה: כל החמישה מצאו עצמם באותו חודש מחוץ לחוק או מחוץ לגבולות המדינה.
קומרג' קוסמאווטי (42) מקבלת את פניי בחיוך בכניסה לבניין שבו היא מתגוררת. היא מדדה דרכה במעלה המדרגות לדירה שאותה חולקים חמישה שותפים, כולם עובדים שהגיעו מסרי לנקה. היא הגיעה לכאן באוגוסט 2007 והחלה לעבוד עם קשישים במטרה לצבור מספיק כסף כדי לרכוש דירה במולדתה, אלא שהתכניות השתבשו. עשרה חודשים לאחר הנחיתה בארץ היא נפצעה בצורה מחרידה בפיגוע הדריסה של הטרקטור.
"באותה תקופה מצבה של הקשישה שבה טיפלתי הורע והיא התאשפזה בבית החולים הדסה עין כרם", מספרת קוסמאווטי. "בלילות הייתי נשארת איתה עד שעה מאוחרת, פורשת לשינה בבית עד שעות הבוקר המאוחרות וחוזרת לבית החולים לסעוד אותה שוב". בשני ביולי 2008 היא עלתה על קו מס' 13 משכונת קטמון לכיוון התחנה המרכזית, שם הייתה אמורה להחליף לקו נוסף ולהגיע לבית החולים.
"מעט לפני התחנה המרכזית הבחנתי באנשים רצים ברחוב, חלקם מדממים", היא משחזרת.
"מישהו סימן מחוץ לחלון עם יד פתוחה שותתת דם, לא הבנתי מה מתרחש, גם לא
"ניסיתי לצאת אבל הייתי המומה מדיי, אחזתי בעמוד ולא הרפיתי. בכל זאת לקחתי את התיק שלי ופתאום הבחנתי שרגל שמאל לא זזה. לא כאב לי אבל הרגל פשוט לא זזה. בהתחלה פחדתי מכדי להסתכל עליה, ואחר כך אזרתי אומץ והסתכלתי. ראיתי ששתי אצבעות עפו לחלוטין, שתיים נוספות נכרתו בחלקן ואחת התעקמה לגמרי. לבסוף צלעתי החוצה והותרתי את חלקי האצבעות בפנים. הרגל הייתה כבדה מדיי ולא הייתי מסוגלת לסחוב אותה. הלכתי על הצד שלושה או ארבעה מ' והתיישבתי ברחוב. הוצאתי בגד מהתיק וקשרתי סביב הקרסול כי דם רב נשפך החוצה".
קוסמאווטי זוכרת לטובה את אלה שהגיעו לזירת הפיגוע וטיפלו בה: "הם היו מאוד נחמדים, אנשים טובים. הם עזרו לי, נתנו לי מים והרגיעו אותי עד שפינו אותי לבית החולים". כזכור, בסמוך לבית החולים שערי צדק הישן נהג טרקטור ערבי דרס אנשים, פגע במכוניות והפך שני אוטובוסים, קו 13 וקו 60, שלושה בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. הפיגוע הסתיים כאשר המחבל נורה בראשו.
הסיוט הרפואי של קוסמאווטי רק החל. היא התאשפזה למשך חודשיים בבית החולים שערי צדק ובסך הכול עברה כבר חמישה ניתוחים. "האצבע היחידה שנותרה הייתה מתה אז הרופא נאלץ לקטוע גם אותה", היא מתארת בקור רוח. "במהלך הזמן מצאתי את עצמי בלי אצבעות כלל, רק עם גדם כף רגל שהתקצר עוד ועוד, מהרגל שלי לא נותר הרבה". כעת נדמה כי כף רגלה מהווה כמחצית מזו שהייתה שם טרם הפיגוע. את הניתוח האחרון היא עברה לפני פחות משלושה חודשים.
מבחינת רשות האוכלוסין כנראה הסבל שעברה אינו מספיק. היא נאלצה לנסח כמה פעמים מכתבים בעברית בלבד, אף שכלל אינה יודעת את השפה ונעזרה בטנן מ"קו לעובד". השיא נקבע בסוף פברואר, כמה ימים לפני תום תוקף הוויזה שלה. קוסמאווטי, המצויה בתקופת שיקום קשה וכואבת, נאלצה לגשת למשרד הפנים, אף שרק העמידה על הרגל מסבה לה כאבים קשים. "ביקשתי שיחדשו ואמרו לי שהם לא יכולים לעשות את זה בינתיים", היא מספרת.
"הם אמרו לי להשאיר את מספר הטלפון ושהם יתקשרו אליי, הם לא התקשרו".בינתיים הוויזה הסתיימה וקוסמאווטי ניגשה שוב למשרד הפנים כעבור חודש ונקבע לה תור לפגישה במאי שבה יוחלט על מעמדה. כעת היא נתונה לגחמותיהם של השוטרים שיכולים על פי חוק לעצור אותה בכל רגע. אני שואל אותה מה תעשה במקרה כזה והיא משיבה, "זה לא טוב, אני לא יודעת מה אעשה, אנסה להגיד שעברתי פיגוע. הסברתי למשרד הפנים שזו בעיה והם לא התייחסו, רק אמרו לי לבוא בתאריך שכתוב. שאלתי מה יחליטו והם אמרו שאבוא ורק אז אדע".
קוסמאווטי אינה נשואה ואין לה ילדים. את הטראומה היא עוברת כמעט לבדה, הרחק מהבית. בשבת האחרונה התארגנו העובדים מסרי לנקה כדי לחגוג בגן סאקר את חג הדיוואלי, הנחגג בהודו ובסרי לנקה. היא לא הייתה שם. "אני לא אוהבת שכולם מדברים על הרגל שלי ומתלחששים", היא מסגירה.
מתברר שהיא לא יוצאת מביתה כלל אלא כדי לעבוד מדי פעם עם קשישה שזקוקה לסיוע. עבודה של ממש היא לא מסוגלת לקחת על עצמה וכסף כדי לאכול בחוץ או לבלות אין על מה לדבר. "אני לא יכולה לנסוע לסרי לנקה כעת, הטיפול שלי לא נגמר ומצבי הרפואי צפוי להידרדר אם אחזור כעת. מי יטפל בי שם?".
עד לאחרונה קוסמאווטי אף לא הייתה מסוגלת לעבור פיזיותרפיה מאחר שהפצע נותר פתוח והכאבים היו קשים מנשוא. ביטוח לאומי קבע לה נכות זמנית של מאה אחוזים ולאחר שלושה ניתוחים גם נכות של 33 אחוז לצמיתות. כעת, לאחר שני ניתוחים נוספים שבהם התקצר הגדם, היא מבקשת לבחון מחדש את אחוזי הנכות שלה.
הרגל שהיא שולפת מבעד לנעל הקרוקס אינה מחזה נעים למראה, אלא שהקשיים שמערים עליה עתה משרד הפנים הופכים את העצב למראה קרבן פיגוע לכעס דווקא כלפי המדינה, שגם בתחום הפיגועים יודעת תחת שר הפנים הנוכחי להבדיל בין דם לדם, תרתי משמע. קשה להאמין שכך נוהגים במי שעדיין שרויה בטיפולים קשים וכואבים, ומתמודדת באומץ עם חיוך שלא יורד מפניה.
מה בוער למשרד הפנים לגרש דווקא כעת את העובדים הזרים נפגעי פעולות האיבה, קשה להבין. טנן מ"קו לעובד" מסבירה כי "אם היה מדובר בכמות גדולה של אנשים, הם היו יכולים לומר שזה עניין כלכלי, אבל מדובר בחמישה עובדים במצב הזה. ירושלים כידוע היא המוקד המרכזי של פיגועים בארץ". היא מוסיפה כי "לא נכנסנו לעניין הזה של נפגעי פעולות האיבה כי לא חשבנו שזה יכול לעלות על הפרק".
טנן מוסיפה כי "לדעתי, מההחלטה נושבת רוח האווירה הכללית היום סביב נושא העובדים הזרים. המעניין הוא שההחלטה הקודמת של משרד הפנים למעשה אפשרה להם להיות כאן כמה שהם רוצים, אף שלא הודיעו על כך באופן רשמי. ופתאום ממעמד זה עברו למעמד של מגורשים.
הייתה הסכמה שכל מי שנפגע בפעולות איבה יכול להישאר בארץ. חלק מהעובדים ביקשו לשדרג את מעמדם מוויזת עבודה לתושב ארעי, הגישו בקשה וקיבלו זימון או מכתב למשרד הפנים. הם היו סבורים שקיבלו פרס ובקשתם נענתה והתאכזבו לגלות שזכו למכתב גירוש".
ברשות האוכלוסין כמובן לא יודו כי מדובר במהלך מתוכנן. מדיניות משרד הפנים כלפי עובדים אלה אינה ידועה, לא התפרסמה כל תקנה בנושא, החלטות הוועדה הדנה בנושא לא מתפרסמות והמשרד כמובן לא הוציא כל הודעה בנוגע לכוונותיו לגבי אותם עובדים. עו"ד עדיאל גלס, המייצג את חוזליטו מיקו, עובד מהפיליפינים שנפצע בפיגוע בשוק מחנה יהודה וקיבל הודעת גירוש, פנה אל רשות האוכלוסין במטרה להפיג את מעטה הערפל האופף את החלטות המשרד.
במכתב ציין כי "מרשי מבקש לפנות לבית המשפט המוסמך לתקוף את החלטת הוועדה הבין~משרדית, אולם לצורך כך אנו נדרשים לפרוטוקולים מלאים של ישיבת הוועדה הבין-משרדית בעניינו, לרבות פרוטוקול המוגדר אצלכם פרוטוקול פנימי, ולנהלים והקריטריונים של רשות האוכלוסין לגבי עובד זר נפגע פעולת איבה.
אציין כי למיטב ידיעתנו משרדכם נהג בעבר נוהל על פיו עובד זר שנותרה לו נכות צמיתה של 15 אחוז נכות ויותר כתוצאה מפיגוע רשאי היה להישאר בישראל ואף לקבל מעמד של תושב קבע, אולם לא מצאנו את הקריטריונים הנהוגים כיום - אם בכלל קיימים כאלה - שעל פיהם שוקלת הוועדה את עניינם של העובדים הזרים נפגעי פעולות האיבה".
אלא שבניגוד לטענות משרד הפנים, היו מי ששמעו את מנהלת מחלקת האשרות ברשות האוכלוסין מנמקת היטב את העובדה שבטווח של חודש אחד מצאו עצמם כל חמשת העובדים במצב לא נעים. "כאשר הגעתי למשרד הפנים עם מיקו", מספרת טנן.
"בן שושן אמרה לי בפירוש שמדובר בהחלטה לגבי כולם, החלטה גורפת. היא נתנה לדוגמה את הסינים שעזבו (לאחר הפיגוע בשוק מחנה יהודה – ע"מ) ואמרה שזה כבר לא תירוץ להיות פצוע פיגוע, שהעובדים מנצלים את זה שהם נפצעו בפיגועים ושעל סמך זה הם מנסים להישאר כאן לנצח". פרט לטנן ולמיקו, גם דיוויד וולדמין, שנפצע באותו פיגוע שמע בפגישה אחרת דברים דומים. הוא טען כי בן שושן "הרגיעה" אותו והסבירה לו כי לא מדובר בהחלטה אישית כלפיו אלא בהחלטה גורפת.
מדינת ישראל שולחת למעשה לאלף עזאזל את אלה שספגו את נחת זרוע הטרור, אלה שבאו לעבוד וחוו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בשרם ושילמו מחיר אישי כבד. המדינה מתנערת מהם ובעיקר מנסה לעשות זאת בשקט, בלי שקיפות, כביכול כאילו מדובר בהחלטה נקודתית זו או אחרת. צריך להבין שהאנשים הללו הם לא עובדים המסתתרים במחשכים ומבלים את יומם במשחקי חתול ועכבר עם משטרת ההגירה. אין בכוונת אף אחד מאותם נפגעי איבה לעבור על החוק, דירותיהם מוכרות לכול והם אינם נמלטים מאדם.
עובד כזה, שקיבל את הודעת הגירוש ומיהר לרכוש כרטיס טיסה בכיוון אחד, הוא מיקו (42), שלא מחל על כבודו והציב סימן שאלה סביב כבודה של המדינה בדרך ההתייחסות אליו. מיקו נפצע בפיגוע שהתרחש ב~12 באפריל 2002 בעת שערך קניות. הייתה זו מחבלת מתאבדת שפוצצה עצמה בכניסה לשוק, בתחנת האוטובוס כשקו 6 נכנס לתחנה, שישה נהרגו וכ-80 נפצעו.
"שמעתי פיצוץ אדיר", מתאר מיקו את שעבר, "קמתי לראות מה קרה, לא הרגשתי כלום כי הייתי בטראומה. לא כאב לי, גם לא ראיתי עד כמה נכוויתי". אלא שכעבור זמן קצר הבחינו אנשים שהגיעו למקום כי הוא מאבד דם וחבשו אותו. מיקו הגיע לבית החולים ביקור חולים, שם אובחנו לו כוויות בדרגה שנייה על כל הפנים, בכפות הידיים ובאמות, פצעים כתוצאה מרסיסים ביד וברגל, פצעים בבטן, התנקבות עור התוף בשתי האוזניים ושיער שנשרף כליל.
לפני שהגיע לישראל עבד מיקו בסעודיה ובקפריסין וגם הספיק בין השאר לחזור לפיליפינים ולהקים משפחה. אחת משתי בנותיו נדרסה למוות על ידי נהג שיכור לפני שלוש שנים. לכאן הגיע ביוני 1999 ומאז הוא עובד עם קשישים. לאחר הפיגוע הוא שב מיד לעבודה וכן קבע לו הביטוח הלאומי 26 אחוז נכות לצמיתות. במהלך השנים רשות האוכלוסין סיפק לו ויזה המאפשרת לעבוד ללא הגבלה והאריך את תוקפה ככל שנדרש.
"בחודש ספטמבר 2008 סירבו להאריך את הוויזה", הוא מספר, "אבל היה לי מין מעמד של עובד חוקי שבשתיקה. אמנם המצב נהיה קשה יותר כי השוטרים היו מתשאלים אותי, אבל משרד הפנים הגן עליי, היו בודקים אותי מדי פעם ועוזבים אותי".
אנו נפגשים בגן העצמאות ביום שמשי וחם, מיקו מסיר מעט את שרוול חולצתו הארוכה ומציג צלקות שלא הגלידו גם לאחר שמונה שנים. אני תוהה אם בשל הבושה הוא מופיע עם החולצה הארוכה והעבה, להסתיר את הצלקות.
הוא מחייך ומסביר כי זו לא הבושה אלא הכאב, משב רוח קליל והכאבים עוטפים אותו וגורמים לו סבל רב. "כאשר יש רעש חזק או כאשר קר או חם, גם נוצרים לי כאבים עזים ובעיות באוזניים והתרופות לא עוזרות לי יותר מדיי. אני נוסע רק באופניים או הולך ברגל", הוא ממשיך ומתאר את תוצאות הטראומה בעקבות הפיגוע.
"אני לא מסוגל להיות במקום הומה או לעלות על אוטובוס. למעשה, לא סיימתי את הטיפולים, רק לפני שבוע התחלתי פסיכותרפיה כדי להתמודד עם הטראומה. ביטוח לאומי נתנו לי חודש וחצי של טיפולים". ב~25 בפברואר, רגע לפני תחילת הטיפולים, זומן מיקו אל משרד הפנים. "חשבתי שמתכוונים להאריך את ויזת העובד שלי או לקבל את הבקשה שלי לתושבות זמנית, אלא שבמקום ועדה קיבלתי מכתב גירוש".
במכתב שעליו חתמה אלינור גולן, ראש דסק מרכז במחלקה לאשרות במשרד הפנים, נכתב: "הריני להביא לידיעתך כי עניינך הובא לדיון והחלטה בפני הוועדה הבין~משרדית הדנה במקרים חריגים והומניטריים בבקשה לקבלת מעמד בישראל על פי נוהל נפגעי פעולות איבה... עליך לעזוב את ישראל תוך 30 יום מקבלת החלטה זו".
"קיבלתי את המכתב", מתאר מיקו את השתלשלות העניינים, "אבל אני לא מבין עברית אז ניגשתי אל 'קו לעובד' כדי שיתרגמו לי אותו ושם הוסבר לי שמדובר במכתב גירוש. יום לאחר מכן ניגשתי עם סריקה למשרד הפנים ושוחחנו עם בן שושן.
"היא אמרה שלא מדובר בהחלטה אישית אלא החלטה לגבי כל אלה שנפגעו מפעולות איבה וקראה לעברי, 'גו הואום', בעצבים. האנשים האלה בדרך כלל לא נחמדים, זו העבודה שלהם אבל הם היו יכולים להתנהג קצת יותר יפה, בטח במצב כמו שלי. כולם צועקים עלינו שם, הם לא אנושיים ואנחנו לא בני אדם בשבילם".
מיקו מספר כי "המעסיק שלי קרא את המכתב והחל לבכות. הוא התקשר לעורך דין והגשנו ערעור על ההחלטה אבל אני לא חושב שזה יעזור". עו"ד גלס כתב לרשות האוכלוסין כי "בנסיבות שבהן מרשי נמצא שנים כה רבות בישראל ומוכר כנפגע איבה בעל נכות צמיתה גבוהה, ניתן היה לגלות יותר רגישות, ולא לשלוח מכתב לקוני עם הוראה לעזוב את המדינה תוך 30 יום".
כאמור, מיקו מיהר לרכוש כרטיס טיסה ובשבוע הבא הוא צפוי לשוב לפיליפינים. הוא לא עבריין ואין לו כוונה לשבת בכלא, גם לא במחנה עבודה. עם זאת, 30 הימים שהוקצבו לו כבר תמו ועד הטיסה הוא בסכנת מעצר. מיקו תומך מאוד במדינה, ניתן לומר אפילו שהוא אוהב אותה. ייתכן שקשר הדם שנוצר בפיגוע בשוק יצר את הרגש הלאומי הזה אצלו. הוא מדבר כישראלי, מבין בפוליטיקה שלנו. "הישראלים טובים מאוד", הוא מסכם, "משרד הפנים לא מייצג את האנשים כאן".
בחדר קטנטן באזור שבו מרוכז נתח מרכזי מכלל העובדים הזרים בעיר ישנה ננסי גלגו (45) עם עוד ארבעה שותפים. מיטות הקומותיים מזכירות את המיטות הצבאיות והאפשרות שחמישה אנשים שונים לנים בו מטרידה. באופן יחסי גלגו הסתדרה, מיטתה היא היחידה הבודדת, ומצויה במרכזו של החדר.
זה מאפשר לה למלא את הקיר שמעל המיטה בתמונות בנה ובני משפחתה כך שלא ניתן עוד לראות את צבע הסיד. זיכרונות המשפחה לא מרפים ממנה, הגעגועים לבנה היחיד בן ה~24 אדירים, על בעלה שנפטר לפני 17 שנה לא מדברים.
גלגו הגיעה לכאן בשנת 2000 והחלה לסעוד קשישים לאחר שכבר עבדה במשך שלוש שנים בכווית. בבוקר 21 בנובמבר 2002 התיישבה בספסל הקדמי של קו מס' 20. "הייתי בדרכי לעבודה, התיישבתי מצדו השני של הנהג ואז היה פיצוץ", היא מתארת. "לא הבנתי מה קרה, רק ראיתי שהאוטובוס רועד, הבטתי למטה והבחנתי שיש לי הרבה דם בבטן". גלגו הובהלה אל בית החולים הדסה עין כרם ואושפזה למשך חודש וחצי.
היא סבלה מפגיעה חודרנית בבית חזה, בבטן ובכבד, קרע בסרעפת, כוויות בדרגה שנייה בפנים ובידיים וזרוע ימין שלה שותקה למשך חצי שנה. היו לה סימני חדירת רסיסים ביד וברגל, שיניה נפלו והיא סבלה מחרדות ומליקויי שינה. כזכור, בפיגוע נהרגו 11 אנשים וכ~50 נפצעו לאחר שמחבל מתאבד התפוצץ בתוך האוטובוס בעת שזה עבר בשכונת קריית מנחם.
גלגו קיבלה מביטוח לאומי 30 אחוז נכות לצמיתות, הצלקות עדיין מעטרות את גופה. קו ארוך מסומן על בטנה והידיים שלה לבנות מהסימנים שנותרו. היא סובלת מבעיות בשמיעה, עברה פיזיותרפיה וטיפול פסיכיאטרי ומצהירה כי "מאז אני לא נוסעת באוטובוסים, הטראומה חזקה ועד לא מזמן גם חששתי מחברת אנשים ומכל רעש".
לאחר הפיגוע היא לא הייתה מסוגלת לעבוד תקופה ארוכה ורק לפני שנה וחצי שבה לעבוד. "במשרד העבודה שלחו אותי למעסיקים שונים שראיינו אותי ומיד הבחינו בסימני הפיגוע", היא מתארת.
"ראו את הצלקות והבינו את מצבי הרפואי. הם אמרו, 'אנחנו כבר נתקשר אלייך' וכמובן שלא היו מתקשרים, היה קשה מאוד למצוא עבודה. בסוף התחלתי לעבוד אצל משפחה איטלקית". גלגו קיבלה ויזת עבודה ללא הגבלה, האחרונה הוארכה עד ל~21 בינואר השנה. "חשבתי שלאחר הפיגוע ייתנו לי להישאר כאן, נותרתי אלמנה ונכה והיה עליי לפרנס את עצמי ואת בני".
היא לא האמינה כי תהיה מועמדת לגירוש, אלא שכאשר הגיעה לבקש להאריך את הוויזה כמה ימים לאחר שפג תוקפה, קבלת הפנים שלה זכתה הפתיעה אותה מאוד. "הפקידה הייתה מאוד לא נחמדה אליי ואמרה לי שהעניין נגמר, שלא אקבל הארכה נוספת ושעליי מיד לטוס הביתה. היא התנהגה בגסות ודיברה אליי לא יפה ושאלה אותי אם אני מעוניינת שהיא תקרא עכשיו למשטרה כדי שזו תסלק אותי תוך זלזול מופגן. הסברתי לה שאני חוקית, שעברתי פיגוע, שאני עוברת כאן טיפולים, נוטלת תרופות".
גלגו הגיעה אל משרדי "קו לעובד" שייעצו לה בינתיים לשלם עבור בקשה להארכת ויזה ולהישאר עד שבקשתה תוכרע. לפני שבועיים עשתה זאת וכעת היא ממתינה מפוחדת לבשורות או לנחת זרועה של משטרת ההגירה.
אחת ההחלטות היותר מפתיעות של רשות האוכלוסין, אם ניתן לכנות זאת כך, היא זו שקשורה בוולדמין, אתיופי שאף קיבל מעמד של פליט מהאו"ם בעקבות מאורעות שחווה בארצו ונפצע בפיגוע בשוק מחנה יהודה. וולדמין התאשפז בבית החולים ביקור חולים במיטה צמודה לזו של מיקו. הוא סבל מבעיות באוזניים ומבעיות פסיכיאטריות שונות והוכר כבעל קרוב ל-30 אחוז נכות על ידי ביטוח לאומי.
מאז אותו פיגוע הכיר וולדמין בחורה קנדית וביקש להתחתן איתה בארצה. כדי לטוס לקנדה, ביקש ממשרד הפנים אישור יציאה וחזרה לארץ וכן הגיש בקשה לשדרג את מעמדו לתושב ארעי. בתגובה לבקשתו קיבל מכתב גירוש, הוא לא האמין. שני השותפים לחדר בבית החולים מצאו עצמם מגורשים מהארץ באותו שבוע ממש. גם בחברת האבטחה שבה עבד לא התרגשו במיוחד מעזיבתו של וולדמין וניצלו את העניין כדי לא לשלם לו פיצויים.
סיפורם של העובדים הזרים המסכנים הללו ממחיש יותר מכול את האטימות הממסדית, ואת העובדה שבישראל 2010 היחס לזרים מזכיר מדינות ותקופות חשוכות. יש לקוות כי המאבק המשפטי של עובדים אלה יצלח ויחול שינוי במשרד הפנים ששם לו למטרה לגרש גם את מי ששילם בדמו על זכותו להישאר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם