אני מאשים: בריאן אטינסקי מספיד את משפחתו שנספתה בתאונת דרכים
"אני מאשים. אני מאשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת כל מי שהיה לפניו. כל מי שמת בתאונה, על הגב שלהם. צריך לשים אותם בכלא. במקום להקצות משאבים למלחמה בתאונות, משקיעים בהתנחלויות. בישיבות. הורסים בתים. אם ההרוגים היו מתים על הבופור, כבר היו עושים משהו. אבל מי שמת על הכביש לא מעניין אף אחד"
במקום להזמין ליצן, בנו תיאטרון בובות מקרטונים, צבעים ומדבקות, ועשו לנעם הצגה. כל המשפחה. אבא ואמא וסבתא והאח הקטן, יערי. את סיפור ההצגה כתבה נעם. סיפור על גיבורת על בשם פיית הפרחים. פיה קסומה שעוזרת לאנשים. יש לפיית הפרחים סלסלת קסמים מלאת פרחים ונעלי קסם שיכולות לגרום לה לעוף מתי שהיא רק רוצה. היא רק צריכה למחוא כף ארבע פעמים ולהגיד "היפתחו כנפיים, נעליים, וקחו אותי לאן שארצה (בשמים)" ומשאלתה תתמלא.
זירת התאונה בה נספתה משפחת אטינסקי
.
ביום ראשון האחרון נהרגה נעם אטינסקי בתאונת הדרכים הקטלנית בצומת הנגב. בת חמש וחודשיים. טנדר צבאי חצה קו הפרדה רצוף ופגע במשאית. כתוצאה מהפגיעה פגעה המשאית ברכב המרצדס שבו הייתה נעם. הרכב עלה באש. נעם לא הפסיקה לצעוק ולצרוח, אבל אף אחד לא בא לעזור. לא היה אפשר. נעם נשארה לכודה ברכב הבוער, עד שמתה. לאט לאט שככו הצעקות.
יחד איתה נהרגו בתאונה אחיה התינוק יערי, בן תשעה חודשים ויומיים, אמה אפרת, והסבתא אסתר גמליאל. הסיפור הראשון שכתבה נעם, על פיית הפרחים גיבורת העל, הפך גם לאחרון. הפיה עפה.
"אני רוצה את הילדים שלי בחזרה", אמר בריאן אטינסקי, אבא של נעם, השבוע. זה היה ביום שלישי בערב, שעון ישראל. בריאן נשאר בארצות הברית כשהמשפחה הקטנה שלו באה לטיול בארץ. טיול שנגמר באסון ושממנו הם לא יחזרו לעולם.
גם ללוויה הוא לא הגיע. הרגיש שהוא לא מסוגל. פחד לאבד שליטה במטוס. "אני לא יכול לראות איך שמים את המשפחה שלי באדמה ומכסים
אותה בחול", הסביר . עכשיו הם כאן, קבורים בבית העלמין בנס ציונה, והוא שם. לבד.
יומיים שלמים הרחיקו אותו בני משפחה וחברים מהאינטרנט, אבל הוא התעקש. רצה לראות בעיניו את הנורא מכל. להפוך למוחשי את הבלתי נתפס. יקיריו, לכודים ברכב, הרכב שעולה באש והצרחות של בתו הבכורה, נעם. עגלת התינוק של יערי. משפחתו שהייתה ואיננה. "החיים נהרסו", אמר ובכה.
מאז שהודיעו לו על האסון, הוא רוב הזמן בוכה או ישן. תמיד פחד מתאונות דרכים, הוא אומר, אבל שום דבר לא הכין אותו לאסון הזה, מדויק ואכזר, שמחק משפחה שלמה. "החיים נהרסו", אמר שוב ושוב. "אני רוצה את הילדים שלי, אני רוצה את המשפחה שלי.
"קורבן של תאונות הדרכים? אני לא רוצה להיות קורבן. אני לא רוצה שהם יהיו קורבנות. לא אנחנו. זה לא יכול להיות. לא יכול להיות שזה קרה. לעזור לי? שום דבר כבר לא יעזור. בגלל שהכל נגמר. אני מבקש, אני רוצה את החיים שלנו בחזרה". אחר כך התמוטט והלך לישון.
אהבה ממבט ראשון
זו הייתה אהבה ממבט ראשון. בריאן אטינסקי ואפרת (אפי) גמליאל. היא גדלה בנס ציונה. בת הזקונים של משה ואסתר, שנולדה להם אחרי שלושה בנים. ילדת טבע. הוא, אמריקאי שעלה לארץ לפני 13 שנה, בשנת 1997. בבית משפחת גמליאל צחקו תמיד ש"בריאן נורא נחמד, אבל אין לו הפלפל של הישראלים".
משפחת אטינסקי. לבריאן עדיין יש שתי גיטרות בבית צילום: יוסי אלוני
אחותו הגדולה ליסה עלתה לישראל עשר שנים לפניו. ההורים נשארו במילווקי, ארצות הברית. אבל את הילדים גידלו לאהבת ישראל ולפטריוטיות. בריאן גר אז בגבעתיים. הייתה לו שותפה לדירה. בחורה ששירתה עם אפרת בצבא. ככה הכירו.
שניהם אוהבים מוזיקה. מנגנים בגיטרה. לבריאן יש עד היום שתי גיטרות בבית. אפרת אהבה גם לשיר. אומרים ששרה נפלא. היה לה קול פעמונים. הוא אוהב רוק אלטרנטיבי. היא אהבה רוק רגוע. לאונרד כהן ומוזיקה ישראלית. דיוויד ברוזה. התחילו לנגן יחד וככה התחברו.
לפני שבע שנים וחצי התחתנו, בדצמבר שנת 2002. אפרת רצתה חתונה בטבע, "באולם בלי זכוכיות ולוקסוס", בנאות קדומים, כיוון שהייתה בחורה פשוטה וצנועה. זה היה בתקופת הפיגועים, ומשה, אבא שלה, חשש מהמצב הביטחוני. בסופו של דבר התחתנו ברחובות. אוהל ושולחנות בלב פרדסים. עשו גם חינה תימנית.
הגיעו ההורים של בריאן מאמריקה, הלבישו אותם בגדים מסורתיים של תימנים. הלבישו בבגדים מסורתיים גם את אפרת. לבריאן שמו פאות של תימנים. אחר כך נסעו כולם לארצות הברית, ועשו שם מסיבה. הכל היה אופטימי, תיארו השבוע. הכי אופטימי שיכול להיות. זוג אוהב ומאוהב.
אחרי החתונה הם עברו לגור עם ההורים של אפרת בנס ציונה. יש להם בית פרטי, ומתחתיו שתי דירות. חיו אחד בתוך השני. באהבה. קשורים. כאילו ידעו מראש שהזמן שאול ותכף ייפרדו. אפרת עבדה במכון וולקני והתמחתה בהגנת הצומח ובפתולוגיה וחקר העשבים. את עבודת הדוקטורט עשתה במחקר על מנגו.
רק השבוע, כבר אחרי שמתה, גילו בני המשפחה שלה עד כמה הצליחה. מאמרים שכתבה פורסמו בכל העולם וממכון וולקני רצו שתיסע לסדרת הרצאות בסין. לפני כמה חודשים, בקיץ, לאחר שקיבלה את התואר, קרא לה אבא שלה "דוקטור". היא התרגזה. "אני לא דוקטור", אמרה . "אני אפרת".
בראיין הוא עיתונאי עצמאי, פעיל שמאל. בארץ היה פעיל בהפגנות ובמצעדים בשטחים נגד הכיבוש ונגד בניית גדר ההפרדה. הוא היה גם אחד ממנהלי אתר אינדימדיה (מרכז תקשורת עצמאי, שמטרתו לספק אפשרות לביטוי חופשי לכל). במסגרת הזו, בעקבות פרסומים באתר, הוא גם נחקר במשטרה כמה פעמים.
יחד עם אפרת, היו שניהם חשופים לאיומים. אפילו החליפו את מספר הטלפון שלהם במספר חסוי. בבית משפחת גמליאל למדו לא לדבר איתו על פוליטיקה. זה לא היה נושא לדיון. אפרת רצתה שלום, אך לא הייתה פעילה בפוליטיקה.
שניהם אהבו טבע וכך גם גידלו את ילדיהם נעם ויערי. כשהיו בארץ, דיברו עם הילדים באנגלית. בארצות הברית דיברו איתם עברית. הילדים לא צפו בטלוויזיה. אפרת לא הרשתה להם להרוג חרקים. הם אכלו אוכל טבעי ואסור היה להם לאכול שוקולד.
יום לפני האסון נסעו לשגרירות ארצות הברית בתל אביב. לאפרת הייתה בעיה עם הדרכון. היה חם מאוד והם הלכו אחר כך לחוף הים. יערי טעם ארטיק. "הארטיק הראשון שלו", אמרה אפרת אחר כך.
בית שמח, לא מסודר
בפברואר של השנה שעברה נסעו לארצות הברית, לצורך מחקר הפוסט דוקטורט של אפרת על מחלות של צמח האוכמניות. הם היו אמורים להיות שם שנתיים ואז לחזור. אבל אפרת קיבלה מלגה נוספת, והם החליטו להאריך את שהותם בחצי שנה.
נעם ויערי עם דודתם. "לאף אחד לא באמת אכפת" צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני
גרו באתנס, בה נמצא הקולג' הראשי של ג'ורג'יה, שם נולד יערי, בקיץ. אסתר ומשה נסעו אליהם לברית. את המוהל הביאו מאטלנטה. אסתר בישלה לקומץ הישראלים שגרים באתנס ארוחה תימנית ומשה ערך את הקידוש. הוא גם היה הסנדק בברית. לא רצה. התרגש מדי. פוחד לראות דם, אמר לבריאן. אבל בריאן לא ויתר.
אפרת עבדה ולמדה. בריאן המשיך לעבוד מהבית וגם טיפל ביערי. היה להם בית שמח ולא מסודר. "שלומפרים", תיארו אותם השבוע בחיוך אנשים שביקרו אצלם. אנשים רגועים שמחפשים סיבות לשמוח ומסתפקים במועט. בקיץ חגגו יום הולדת 40 לבריאן. בינואר האחרון, חגגו 40 לאפרת. מתנות צנועות. המשפחה מהארץ שלחה פרחים. החברים הביאו תלושים של מייסיס.
בהאלווין, ליל כל הקדושים, התחפשו. אפרת הייתה ערפד וגם יערי. בריאן התחפש לזומבי מפחיד, רק נועם הייתה "וונדר וומן", בחצאית ורודה, מתנפחת, כי לא הייתה מוכנה להיות "משהו מפחיד ולא יפה".
לפני כמה שבועות צלצל אליהם האב משה ואמר שחוגגים לסבתא סעדה, אמא של אסתר, 96. אסתר היא בתה היחידה. אביה עזב את אמה עוד בתימן, כשהייתה בהיריון איתה. סבתא סעדה מעולם לא התחתנה בשנית וגרה עם משה ואסתר בביתם.
"אני שולח לכם כרטיסים", אמר משה לבתו אפרת, בטלפון. הוא הפציר בה "סבתא שלך לא תחיה עוד שנים רבות. בואי, כדי שתספיקי לראות אותה והיא תספיק לראות את הנין החדש", אמר. המשפחה הייתה אמורה להגיע בפסח. אלא שזה לא הסתדר עם העבודה של אפרת, והם הקדימו את הטיסה. עכשיו אומרת סבתא סעדה "אני הייתי צריכה למות במקומם" ומבקשת "תנו לי רעל".
הנחיתה הארץ הייתה ב-25 בפברואר, בצהריים, בחג הפורים, ונעם התחפשה לבת הים. היא למדה לדבר אנגלית במבטא אמריקאי. יערי כבר החל לזחול והם רדפו אחריו בכל הבית.
בכל יום, בערב, גם ביום שלפני האסון, הם היו מדברים עם בריאן בסקייפ, מילים של אהבה וגעגוע - מתי יחזרו ומה עשו בישראל. בינתיים נסע בראיין להוריו במילווקי. אפרת חשבה שזאת הזדמנות טובה שייפגשו, אמרה שכדאי לנצל את הזמן.
"זה לא אמיתי"
במוצאי שבת האחרונה משה השכיב את נעם לישון. היא רצתה שיספר לה סיפור, אבל לא מספר. "משהו מהתנ"ך". משה סיפר לה על משה רבנו על התיבה ועל הפירמידות ועל המלך פרעה. למחרת נסעו לקיבוץ רביבים לבקר חברים, הסבתא אסתר, האמא אפרת, והילדים נעם ויערי. אז גם קרה האסון.
ארבעה דורות: הנינה נעם בידי סבתא רבא סעדה, אפרת ואסתר. צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני
זה קרה בערב. בריאן עובד כל היום מול המחשב, ופחדו שיגלה את דבר התאונה דרך האינטרנט. ליסה, אחותו, התקשרה לאחות אביה ולאחות אמה בארצות הברית. הדודות נסעו יחד לבריאן, ששהה בבית הוריו.
"קרתה תאונה", אמרו לו. בכל הזמן הזה נותרה ליסה על הקו. "אפרת, נועם, יערי ואסתר נהרגו", אמרו לו. בריאן אמר רק משפט אחד וחזר עליו שוב ושוב ושוב. "איט'ס נוט ריל", "זה לא אמיתי", "זה לא אמיתי". אחר כך נשכב על הרצפה וצרח. עוד באותו יום שינה את הסטטוס שלו בפייסבוק. אשתי ושני הילדים שלי נהרגו, כתב.
"נהרסו לי החיים", אמר השבוע. "לקחו את הילדים שלי. לקחו את האישה שלי. לקחו את אסתר. אנחנו כל הזמן רק דיברנו על זהירות בדרכים. על תאונות. פחדנו. לילדים שלנו קנינו לאוטו את שני הכיסאות הכי טובים שיש. כשלא היה כיסא, היינו הולכים איתם ברגל. תמיד דאגנו לשים חגורות בטיחות.
"מה יצא מזה? המשפחה שלי עכשיו איננה. האנשים הכי יקרים לי מתו בכביש. הטרגדיה שקרתה לי קרתה להרבה אנשים לפניי. וזה לא הפסיק. התאונות לא הפסיקו. בגלל שלאף אחד לא באמת אכפת".
"אני מאשים", הוא אומר. "אני מאשים את ראש הממשלה בנימין נתניהו וגם את כל מי שהיה לפניו. הממשלה אשמה, המשטרה אשמה. כל מי שמת בתאונת דרכים, על הגב שלהם. הילדה שלי בת חמש והבן שלי התינוק ואשתי וחמותי. צריך לשים אותם בכלא, את ראש הממשלה והשרים שלו וכל השוטרים ומפכ"ל המשטרה. הם אשמים.
"האיש המטומטם שהרג את המשפחה הקטנה שלי יכול לעשות את זה על הגב שלהם. על הגב של ממשלת ישראל ועל הגב של המשטרה. הם צריכים לקחת עליהם את האשמה. לא רק מי שעשה את זה. גם הוא אשם, אבל הם יותר אשמים ממנו.
"במקום להקצות משאבים למלחמה בתאונות בדרכים, נותנים כספים לשטויות. משקיעים במתנחלים ובהתנחלויות. בישיבות. הורסים בתים. שמים את הכסף במקום הלא נכון. אנשים מתים בכבישים, אבל אף אחד לא לוקח אחריות. אם ההרוגים בתאונות דרכים היו מתים על הבופור, כבר היו עושים משהו. אבל מי שמת על הכביש לא מעניין אף אחד'".
תוך שישה חודשים, הוא אומר, אפשר לפתור את בעיית תאונות הדרכים. "אני יכול להציע 20 דברים שאפשר לעשות, ושישימו סוף לבעיה הזאת", אמר. "במקום לבנות עוד התנחלות, שייבנו כבישים עם ארבעה מסלולים. שישימו שוטר בכל שני קילומטרים, שאנשים יפחדו. שסוף סוף נראה שוטרים ברחובות. עם לייזר, עם רדארים. יש פה שכונות שלמות בלי אף שוטר.
"בישראל עושים פרסומות, קמפיינים למניעת תאונות דרכים. מה יעזור קמפיין? הישראלים הם עם אגרסיבי. הם נוהגים רע. אתה רואה אנשים חונים בניגוד לתנועה, אחר כך הם נוהגים בניגוד לתנועה. הם חושבים 'לי זה לא יקרה'. שחצנים. רק אם המשטרה תעניש אותם ותיקח להם את הרישיון הם ינהגו יותר טוב.
"איך זה יכול להיות שבן אדם עושה עברה ועוד עברה ועוד עברה ועדיין מותר לו לנהוג? פעם אחת נותנים לו את הרישיון - נניח. פעם שנייה גם כן? פעם שלישית? למה? לא מבינים שזה יכול להיגמר באסון? כמה ילדים עוד צריכים למות?".
"כמה כסף להתנחלויות ולישיבות וכמה לטיפול בתאונות"
"אני רוצה שהציבור הישראלי יתעורר", אמר אטינסקי. "אני רוצה שנתניהו יבין. עד שהממשלה והמשטרה לא יעשו משהו, ימותו פה עוד ועוד אנשים. צריך לעשות פה משהו מאוד חזק, כדי שאנשים יבינו שדי, אי אפשר לנהוג איך שרוצים".
נעם אטינסקי. הצרחות הלכו ונחלשו צילום רפרודוקציה: יוסי אלוני
ולדעתו צריך גם 'לסיים את הכיבוש'. "בגלל הכיבוש", אמר, "אין כסף להשקיע במה שבאמת חשוב. זה הרס את החיים שלי השבוע, אבל זה יכול להרוס חיים של כל אחד אחר. בגלל זה המקרה הפרטי שלי לא חשוב.
"אנשים לא יכולים להיות חיילים באמצע השבוע, להרביץ ולהרוג, ואז ללכת הביתה ולהיות נהגים רגועים. אם אתה מתנהג רע בצבא, אתה מתנהג אחר כך רע גם בבית. אתה אגרסיבי במדים ואתה אגרסיבי על הכביש. הצעירים פה נוהגים כמו משוגעים. בגלל משוגע כזה המשפחה שלי נמחקה".
"אני רוצה לדעת מה התקציב. כמה כסף נתנו השנה להתנחלויות ולישיבות וכמה לטיפול בתאונות דרכים. כמה כסף אנחנו שמים כדי לפתור את הבעיה הזאת, שהיא של כולנו.
"אני יודע שבארצות הברית אנשים על הכביש נזהרים. הם פוחדים מעונש. בישראל זה כמו מערב פרוע. למה נתניהו לא יוצא ואומר 'אני אשם', 'אני לוקח אחריות לכך שעוד משפחה מתה בגלל שלא עשינו כלום כדי למנוע תאונות דרכים'?".
הוא כועס על המשטרה. "המשטרה בישראל היא בדיחה", אמר. "אולי הם טובים בלמצוא עובדים זרים. לא יותר. הם לא מטפלים במה שבאמת חשוב. מדברים, זה הכל. דיבורים לא יועילו. המשטרה עצלה והשוטרים עצלים. על ידיהם דם ההרוגים בתאונות, גם של המשפחה שלי, כי מה שאני אומר הוא לא חדש. אני לא מחדש כלום. כבר שנים יודעים מה צריך לעשות כדי למנוע תאונות דרכים ואף אחד לא עושה.
"תראי כמה אנשים מתים בכבישים. זה אחד מגורמי המוות המרכזיים בארץ. אנחנו התרגלנו. כותבים על מה שקרה לי, כאילו זה קרה על איזה אי. אבל זה לא קרה על אי. זה קרה על הכביש, בארץ. זה קרה בגלל החלטות של הממשלה והמשטרה.
"הולכת משפחה ועוד משפחה ועוד משפחה, ושום דבר לא קורה. מי שמת מת, וזה הכל. אני יכול לפעול בנושא. הייתי רוצה. תושבי ישראל חייבים להבין שהם לא יכולים להמשיך ככה. אסור. היום האסון הזה קרה לי, מחר הוא יכול לקרות להם".
לא יכול לחזור
ביום שני בארבע אחר הצהריים הובאו נעם, יערי, אפרת ואסתר למנוחות בבית העלמין בנס ציונה.
יומיים אחר כך, ביום רביעי בשעה 23:40, הם היו אמורים להיפרד מאסתר ולעלות לטיסה בחזרה לארצות הברית, הטיסה שאליה לא יגיעו.
בריאן נשאר בינתיים באמריקה. ישראלי, הוא אומר, אבל כרגע אין לו כוח לחזור. במילווקי הוא נמצא עם הוריו ועם חברי ילדות. בשבוע הבא תיסע אליו גם אחותו ליסה. הוא לא מסוגל לנסוע לבית שלו ושל אפרת באתנס, אמר לה. ביקש שתיסע במקומו ותארוז את החפצים של אפרת ושל נעם ויערי, ספרים, בגדים, צעצועים, כל מה שנשאר. "בגלל שהייתה משפחה ואיננה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם