לא כל הנוצץ כדור דיסקו: קשים חייו של היחצן התל אביבי
צ'ק של 300 שקל בסוף החודש, איומים ממבלים שלא עברו סלקציה, מלחמות אגו והטבות רק בתור לסקס בשירותים. זמן תל אביב מגלה איך נראים חיי החוליה התחתונה בשרשרת המזון של חיי הלילה בעיר
שוב היחצן הזה. בשבוע שעבר הוא הזמין אותך למסיבה בבר ברחוב אבן גבירול, היום הוא כבר עבר לבר חדש בנמל. קשה מאוד לעקוב, ובטח כשמדובר בהזמנות לימי הולדת של אנשים שאתה כלל לא מכיר, אז אתה בוחר להתעלם.
לא שזה יעזור לך, כי פתאום הסלולרי מצפצף ועל הצג מופיעה הודעת טקסט עם המון סימני קריאה, שמזמינה אותך למסיבה אחרת, "כולל צ'ייסר חינם על כל שליש בירה"! ואז אתה מבין שאין לך מנוס, אין לך שום דרך להימלט מהם, מהאנשים האלה שיעשו הכול, אבל הכול, כדי להביא אותך למסיבה הבאה.
האנשים האלה הם היחצנים, שעבורם כל "ראש", גם שלך, שווה כסף. התחרות בתל אביב אדירה וקהל הבליינים הוא אותו קהל, כך שמבחינת היחצ"נים זה ממש לא משנה באיזה סוג של מסיבה מדובר, העיקר שתגיעו.
תרבות היחצנים נראית לנו פעמים רבות כאיזה מטרד שנולד בשנים האחרונות, אך היא מעולם לא הייתה זרה באמת בתל אביב.
רפי שאולי (67), מסעדן ויזם, היה הראשון שהביא את אופנת המועדונים לישראל הצעירה. בשנת 1965 הוא פתח את הדיסקוטק הראשון במרפסת החמאם ביפו - חידוש מהפכני שדרש יחסי ציבור ראויים, שיחברו את הקהל הצעיר לתרבות הבילוי החדשה של תל אביב.
"למה את מתכוונת כשאת אומרת יחצן? לילדים שמסתובבים עם ה"ליינים?", שואל שאולי בנימה משועשעת, אף שהוא מודע היטב לכוחם של יחסי הציבור האלה כאב גאה ליחצן מהדור החדש. "בימים ההם לא היו יחצנים כמו שמכירים אותם היום. מי שהיה לו עסק לקח משרד יחצנות שהיה מפרסם מודעות בעיתון. כאלה היו הרבה, והראשון בהם היה המשרד של מירי בן יוסף ז"ל.
"אחר כך גם הזמינו עיתונאים, והיו משתמשים בכל מיני גימיקים כדי למשוך את הקהל. אני זוכר שפתחנו בזמנו את ה"מנדי'ס שרי", הפרוזן יוגורט הראשון, אז הבאנו פרה עם קש לאמצע רחוב דיזנגוף. זאת הייתה בשבילנו יחצנות, וכאלו עשינו רבות".
בשעה שתל אביב רעשה וגעשה מתרבות הבילוי החדשה שהציע שאולי, שאפשרה צורת ביטוי שונה לגמרי של ריקוד, החלו להיפתח מועדונים נוספים, וגבר הצורך להיות הטוב, החדשני
הידיעות על ביקורי הידוענים התפרסמו במדורי הרכילות בעיתון, וזו נחשבה היחצנות הטובה ביותר.
"תל אביב הייתה קטנה אז, עם מעט מקומות, ומי שהוביל בהתחלה את היחצנות היה העיתון 'העולם הזה'", מספר שאולי. "היה המון כוח למדור הרכילות, וככזה הוא היה יכול להעניק יחסי ציבור טובים או רעים. מי שבנו אותי היו מירי זכרוני ושולה תבור עם מדורה 'רחל המרכלת', שהיו מפרסמות מי הופיע במקום".
תבור הייתה למעשה מחלוצות הרכילות הישראלית, ובזכותה צברה העיתונות הצהובה מעמד וכוח. היא פרסמה בקביעות אייטמים שעסקו בחיי הזוהר ובמועדונים אפלים בשפה קלילה ופלרטטנית.
כעיתון אנטי-ממסדי לא התבייש "העולם הזה", בראשו עמד אורי אבנרי, לפרסם סקופים שעד אותה עת נכללו בקטגוריית ה"לא לפרסום". "יחסי ציבור טובים או רעים", מגדיר זאת שאולי עצמו. אחד האייטמים המעניינים שפורסם באותן שנים היה סיפורו של יהלומן שבעקבות הפסד בהתערבות במועדונו של שאולי בחש באמצעות איבר מינו בכוס היין לעיני כל הנוכחים. לאחר שפורסם הסיפור הגיע העניין עד הכנסת. היש יחסי ציבור טובים מאלה?
תקופת הפריחה ב"עת החדשה?" של המועדונים הגדולים החלה ב-1994, עם הקמתו של "אלנבי 58" המיתולוגי. מקימי המועדון אורי שטרק ורל נדל היו הראשונים להבין את כוחו של הקהל וניתבו את מאמציהם בהתאם לכך בפעילות יחצנית.
בשנת 2000 נסגר "אלנבי 58", וחודשים אחדים לאחר מכן נפתח המועדון TLV בנמל. "אז היו המון יחצנים", נזכר שמעון שירזי, מעמודי התווך של תרבות הלילה התל-אביבית. "כל יחצן היה איש שטח, הולך ברחובות, מחלק פליירים בידיים, היינו נכנסים למקומות, מדפיסים חולצות. יחצנים היו דמויות מפתח, אושיות לילה".
באותם זמנים, בדיוק בתקופה שכל האופציות לדרינק בשעות הלילה התנקזו לציר אלנבי, צצו כמה קבוצות יחצנים שמטרתן הייתה להפיק מסיבות חיצוניות עבור ההמונים האבודים, שמאסו במתחמי הנמל ויד חרוצים.
אותם יחצנים של פעם הם-הם הקבוצות שיחזיקו בעתיד את חיי הלילה של תל אביב בביצים: נמרוד ויויו ("ליהמן ברדרס", "קלרה"), פומרוק ודיין ("בובה מרה"), אסף מזרחי ("גלינה") ורותם וחמי ("מיזוארי" לשעבר).
רואה תל אביב כי טוב, האפשרויות מתרחבות, הקהל מבולבל ובעלי הברים הטריים מבינים כי אין בררה אלא להתחיל להעסיק יחצנים בשכר, כאלה שיפנו אל פלח שוק רחב הרבה יותר. היחצנים החדשים אוספים קהל מכל הבא ליד, והביצה התל-אביבית מתחילה לבעבע.
"בהתחלה היה בתחום הזה כסף, שני יחצנים בלבד היו לוקחים ערב נתון", מספר יחצן לשעבר. "היינו עובדים אז, היה ערך למקצוע. יצאנו כל ערב לארבעה-חמישה מקומות, פגשנו אנשים, התקשרנו אישית לכל אחד, הכרנו בכל ערב אנשים חדשים. היה אז כבוד, כולם ידעו מי אנחנו כי התחום היה מצומצם. מה גם שהיה תן וקח נחמד - אם אני עוזר לו להיכנס למקום, מחר הוא יזמין אותי לדרינק בבר שלו".
כמה מהיחצנים של פעם מחזיקים עד היום ב"משרות בכירות" בתחום חיי הלילה, אך את תחום היחצנות הם פינו לדור החדש של היחצנים - דור הפייסבוק. מספרם של היחצנים בשנים האחרונות גדל בהתמדה, עד כי לעתים אפילו בעל הבר עצמו אינו מצליח לזכור את שמותיהם של אלה המועסקים אצלו במקום.
"איזה יחצנים יש היום?", שואל שירזי, בלי לצפות לתשובה. "יש פייסבוק, שהוא יחצן מרכזי. היום זה הכול בכאילו. אני אישית לא נותן לשנים של עבודה להכניע אותי. מאז ומתמיד יודעים לפי ההזמנה שלי בדיוק מה יהיה במסיבה, אני לא מוכר אוויר, ומשקיע שעות בהזמנות כי יחצן הוא איש לילה שאוהב לחיות בלילה, זו התמסרות טוטלית".
"היום יש יחצני אינטרנט", מוסיף יחצן לשעבר. "הם יושבים בבית מול המחשב, כמו באתר היכרויות ומזמינים אלפי אנשים בפייסבוק. הם בעצם לא עושים כלום. הם עובדים בלי טלפון, פעם היה קשר אישי עם האנשים, אפילו אס-אם-אסים לא העזנו לשלוח, זה היה מעליב".
ההבדל בין הדור החדש לדור הישן של היחצנים עצום, ונוגע לא רק באופן העבודה, אלא גם בתפיסתה. כיום, בשל ריבוי הברים, אפשר לומר שהיחצנים כורים את הקבר של עצמם על ידי התשת הקהל. פעם, בסוג של אסטרטגיה פשוטה למדי, היו היחצנים "מייבשים" את הקהל לתקופות כדי לגרום לו להיות צמא לעוד.
ואז, אחרי חודשים של בצורת, היו מטלפנים אל הבליין אישית ומבשרים לו על בואה הקרב של מסיבה מוצלחת. והיום? היום אבד הקשר האישי בין הקהל ליחצן, ובעקבות זאת גם הנאמנות.
את השינוי הבלתי נמנע בתחום חווה על בשרו עידו סגל, איש היי טק בן 29, מבעליו של "15 דקות" התל-אביבי, שעבד במשך העשור האחרון במסיבות רבות ומגוונות-מה"למון" באיזור השרון, דרך מסיבות טרנס עד המיינסטרים הקלאסי ב"קלרה".
"יש עניין של ותק, ניסיון וכוח שנמדד בסופו של יום לפי כמות האנשים שאתה מביא", אומר סגל. "יכול להגיע ילד שהתחיל ליחצן לפני חצי שנה והוא תותח כי הוא דמות חברתית או שהוא מסתובב בחוגים חברתיים, אני עדיין אקבל יותר כסף ממנו. הבעיה העיקרית היום בתחום היא אחרת - יש כמויות של יחצנים וריבוי מקומות שצריך לאכלס, ובעלי המקומות נאחזים בכל אירוע ובכל אדם שהיחצן יכול להביא.
"זה, מלבד פייסבוק, מביא למצב שכל אחד יכול להיות יחצן, ואם כל אחד עם ארבעה חברים בפייסבוק נהיה יחצן, אז כל אחד עם חמישה חברים נהיה בעל בר. אני גדלתי בדור הישן, אז לא היה פייסבוק ואפילו לא אס-אם-אסים, וזה היה היופי בעניין, הכול היה אישי. אם רצית דמות מסוימת שתגיע אליך, היית יוצר שיחת טלפון או פגישה. היום יש זילות במקצוע, באירועים, בכל הענף הזה".
ומה בעלי ותק כמוך יכולים לעשות בנדון?
"אני, בתור יחצן וגם בתור בעל בר, מנסה להוכיח שאפשר אחרת. עצוב לי מאוד שאת, בתור בליינית, מקבלת מיליון פוסטים בפייסבוק שלא מעניינים אותך. אני מנסה לעבוד לפי התמונה של פעם, לראות אנשים, לחוש ולדבר אתם, זו הגדולה של היחצנים הטובים".
גם אורן "קומה" פסטרנק, בן 36, עורך דין בהשכלתו, מפיק אירועים ואיש יחסי ציבור בעל חברה משל עצמו, מעיד מניסיונו האישי על חילופי הדורות בתחום. פסטרנק חוגג כיום תריסר שנים בתחום, ומציין זאת באתרו orencoma.com, בו הוסיף לא מזמן תמונות וסרטוני וידאו המתארים את המסיבות מכל הזמנים.
לאחרונה העלה מופע ענק של "אינפקטד משרום" בשיתוף פעולה עם "החברים של נטאשה", ולחשוב שהכול התחיל ממסיבה לחבר'ה. "היינו מין תרבות שכזו, לא היה לנו לאן לצאת, אז בנינו לעצמנו את מקום הבילוי", הוא מספר. "בהתחלה בטבע, ואחר כך במועדונים כמו ה"מימד" וה"זום".
"היינו עושים המון טלפונים למעגלים הקרובים. במשך השנים נכנס אלמנט האס אם-אסים, והרגשנו ממש חדשניים. אחר כך נכנס האינטרנט, ואז בכלל יצרנו מהפכה, עם הזמנות דיגיטליות ואי-מיילים. העניין הוא שהקמנו חברה והרווחנו עבור עצמנו, לא עבור מישהו אחר. לא החזקנו יחצנים, היינו היחצנים של עצמנו, כך שמהבחינה הזו זה שונה מאוד מהיום".
יש לך הסבר למה יש היום כל כך הרבה יחצנים?
"חבר'ה צעירים נהנים להתעסק בתחום מפני שהם הופכים לחלק מסצנה או קהילה מסוימת. זו תרבות בילוי שיש בה פשוט הטבה מקצועית".
אז מה, ייתכן שכולם בעיר הזו מחזיקים בכישורים הנדרשים כדי להיות יחצן? התשובה כמובן שלילית, אך המשוואה פשוטה למדי: מול מה שנראה כמו כסף קל ואלכוהול חופשי ובחינם, שום עבודה לא נראית קשה מדי. אבל כמו ברוב הסיפורים, מה שנראה מפתה ומבטיח מבחוץ, נראה אחרת מפנים.
טל בן שטרית, בן 24, מיחצני "הדור החדש", התחיל את דרכו כיחצן לפני כשנה וחצי ממש במקרה, כשחגג יום הולדת באחד המועדונים בעיר. הוא מילא את המקום לבדו, וקיבל הצעה מידית להצטרף קבוע כיחצן בשכר. מאז עבד במקומות נחשבים בעיר כמו ה"קלרה" "הלנס קלר" ו"הבובה מרה", אבל גם הוא, כבר עכשיו, מרגיש לעתים את נקודות השבירה.
"אין לזה סוף לפעמים", מספר בן שטרית. "אתה מחזיק שלושה ליינים בשבוע, ולא יכול להכריח את המעגל הקרוב להגיע בכל פעם לכל מקום. פה אתה צריך להתרחב ולהגיע לאנשים שלא יודעים מי אתה. אני מכיר אנשים שצריכים להספיק לעבור בערב אחד בשלושה מקומות רק כי לא נעים להם מהיחצנים.
"יש גם המון אגו בין יחצנים, משהו מטורף. מי לקח את המקום הכי חם, מי טוב מדי לעבוד תחת מישהו אחר, המון תחרות. מלבד זה, כדי לגרום למסיבה להיות טובה צריך להביא הרבה בחורות. אני לא מבטיח הבטחות ולא בא בהצהרות, אבל כן יש את הפלירטוט. צריך לגרום לה להרגיש שהיא מיוחדת ולשמור על קשר גם אם לפעמים לא בא לך.
"בשנה האחרונה יצאתי עם כמה בחורות, שעם כמה מהן הרגשתי שהן אתי כי טל עושה מסיבות, כי כיף לצאת אתו, שותים, מכירים, ממש קווין ופרי קורעים את איביזה. אבל לצאת עם בחורה ברצינות זה כבר סיפור אחר. זה קשה ומעיק מבחינתה כי להיכנס אתי למסיבה זה כמו להיכנס לבר מצווה".
כל אותן טרדות קטנות הן חלק בלתי נפרד מנוף היחצנות, אך אותן אפשר לפתור בקלות ולהמשיך למסיבה הבאה. הדאגה העיקרית עבור חלק לא קטן מהיחצנים, בעיקר המתחילים שבהם, היא להגיע לסוף החודש כששכרם משולם במלואו. בתעשיית הלילה, שכל אחד בה מנסה לגזור את הקופון הכי גדול, ישנם גם מקרים של ניצול, כמו שמספר בן שטרית:
"אם אין לך כוח וקצת פה בעיר הזאת, אתה עלול גם לא לקבל את הכסף בכלל כי "לא פגעת". תמיד יש כמה יחצנים מרכזיים ועוד כמה שבאים לסגור פינות. אותם לפעמים מושכים ומושכים עד שנגמרת העונה, ואז אין עם מי לדבר. במקרה הפחות גרוע אתה מקבל סכום נמוך ממה שסוכם מראש, הרי תמיד יש תירוצים למה לא לשלם. ואז קורה מצב שבן אדם ויתר על יום עבודה, הגיע לישיבות, עשה טלפונים על חשבונו וסגר את החודש עם צ'ק של 300 שקל".
אז למה לו להמשיך עם זה?
"כדי לחזק את השם שלו. זה תחום שמדגדג על האגו".
ולפעמים דאגותיו של היחצן הופכות לחרדות של ממש. "יש מקרים של איומים שעלולים להסתיים באלימות", מודה בן שטרית. "במסיבה השנייה ב"קלרה" לדוגמה היו כמה חבר'ה מדרום תל אביב, חברים של חברים של חברים, שלא הורשו להיכנס למקום. הבעלים בא ואמר לי שזה או אני או הם.
לרוב אני בעד סלקציה ומאמין שסלקטורית טובה יכולה לזהות אם בן אדם הוא בעייתי או לא, אז לא נלחמתי. אחר כך קיבלתי אס-אם-אסים של איומים, 'מחכים לך בחוץ, נגמור אותך' וכאלה. הייתי צריך לצאת מהמקום מלווה בשני שומרים".
גם סגל, היחצן הוותיק, מכיר את סיכוני התפקיד באופן אישי: "היו מקרים שתפסו אותי כשעמדתי בסלקציה, אנשים שמכירים אותי או יודעים מי אני ולא הורשו להיכנס. זה מתחיל באיומים כמו "דיר בלאק, כדאי לך להכניס אותי כי אנחנו יודעים איפה אתה גר", ויכול להסתיים במקרים יותר גרועים כמו שקרה לשותפים שלי ששברו להם את החלונות ברכב או הוציאו להם את האוויר מהגלגלים".
ולמרות הסיכונים, האלימות והניצול, בכל זאת מדובר בתפקיד זוהר, שטומן בחובו לא מעט הטבות, למשל קיצור התור לסקס מזדמן בשירותי המועדון.
"פעם במסיבות כל כרטיס עלה לא מעט כסף", נזכר יחצן לשעבר. "היה אפשר להשיג סקס בקלות רבה כי הבחורה תעבור סלקציה, תיכנס בחינם ותקבל דרינק און דה האוס, אבל בכל פעם שזיינת היית עושה חישוב שהזיון הזה יעלה לך כפול עשרה כרטיסים לעשר המסיבות הבאות".
"בואי נגיד שאתה מקבל פי עשרה יותר הזדמנויות עם בחורות מבליין רגיל, כשיש לך מפתח לחדר האחורי", חושף בן שטרית. "היו גם מקרים קיצוניים שבהם מצאתי את עצמי נכנס עם שתי בחורות לשירותים, ובהמשך הלילה לוקח שלוש אחרות לדירה של חבר".
"אולי בחורות רוצות יותר להיות בסביבה כי זה מגניב להיכנס מהר לכל מקום, אבל זו לא המהות העיקרית", מסייג היחצן עידו סגל. "יכול להיות שפעם זה היה שונה, אבל היום אני מאמין שהבחורות אחרות, יותר סופיסטיקייטד ופחות ניזונות מהרדידות והשטחיות של התחום. היום בחורות פשוט באות לבלות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם