ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

עשור למות הזמיר: החברים משכונת התקווה מספרים על עפרה שלהם

לפני היריבות המפורסמת עם ירדנה, החשיפה באירוויזיון והפריצה בחו"ל, עפרה חזה הייתה קודם כל "הזמיר משכונת התקווה". במלאת עשר שנים למותה, חברי הילדות מעלים זכרונות

עפרה מעולם לא שכחה מהיכן הגיעה, ולכן אנחנו המשכנו לאהוב אותה גם אחרי שעזבה

אלה היו ימים יפים, ימי עם עפרה, ולעולם לא אשכח את הילדה החייכנית, מלאת שמחת החיים הזו, שכבר איננה אתנו.

למדנו באותה הכיתה במשך 12 שנה, מכיתה א' עד כיתה יב'. היינו תמיד אחד בקרבת השנייה, לא נפרדים. עד כיתה ט' למדנו בבית הספר הדתי שהיה אז בשכונה, עירוני יג', ובו הכיתות של הבנים והבנות היו מופרדות. בשנים האלה אמנם לא למדנו ביחד, אבל בילינו בהפסקות ובשיעורים המשותפים בהקבצות באנגלית ובמתמטיקה. לאחר שעות הלימודים חיכינו תמיד אחד לשנייה בחצר, ואהבנו לשחק במיוחד מחבואים ברחבי השכונה.

אחר כך עברנו לתיכון עירוני ח', שם כבר הכיתות היו מעורבות. בכיתה שלנו בתיכון אגב היתה עוד מישהי שאחר כך התפרסמה - שושי, שלימים התחתנה עם איש העולם התחתון יחזקאל אסלן. שושי גם הייתה בחבר'ה שלנו, ובילתה אתי ועם עפרה בהפסקות המשותפות.

עפרה הייתה חרוצה - בזמננו קראו לזה "שקדנית" - אבל יש להודות כי היא לא הייתה מהמצטיינים בלימודים. גם לשירה היה חלק בכך. אחרי הצהריים, לאחר בית הספר, כשאני והחברים מהלימודים היינו יוצאים לטייל או להסתובב בשכונה, עפרה הייתה עושה חזרות במועדון. לפעמים הייתי מלווה אותה לשם דרך גן התקווה.

כשאני נזכר בתקופה הזאת עולים לי הרבה זיכרונות. 12 שנים הן תקופה ארוכה, לא משהו שהולך ברגל. היה בעפרה קסם מיוחד, הרבה בנים מבית הספר היו מאוהבים בה. היה אפילו ילד אחד שהיינו צוחקים עליו כי הוא אהב אותה, היינו מקניטים אותו בדרך שילדים מקניטים ילד אחר על כך שיש לו חברה. הרי היינו ילדים בבית ספר דתי, תמימים ושמרנים, לא כמו היום, שילדים בבית ספר מתנשקים בפומבי.

למרות זאת, אני לא הייתי מאוהב בה, יותר הרגשתי שהיא חלק מהמשפחה שלי. הכרתי כמובן גם את המשפחה שלה. אמא שלה הייתה מזכירה אותה באופי, גם היא הייתה מלאת שמחת חיים ואוהבת לשיר. אבא שלה היה שמרן יותר, גבר תימני מסורתי של פעם. אני רואה אותו עד היום בגן התקווה מדי פעם, כשהמטפלת הפיליפינית שלו עוזרת לו לצאת לטיול.

אני לא מופתע שעפרה הגיעה רחוק כל כך, כי היא עבדה תמיד קשה. בבית הספר היא הייתה חברותית לכולם, מקסימה. גם כשהיא התחילה להופיע ולהתפרסם, בעודה תלמידת תיכון, היא לא הפכה לסנובית.

אחרי הרבה שנים, בכל פעם שערכנו הופעה בגן התקווה לקהל המקומי בשכונת התקווה היא הייתה באה ומופיעה לפני כולם בהתנדבות. היא מעולם לא שכחה מאיפה היא באה, ולכן אני ורבים אחרים בשכונה המשכנו לאהוב אותה גם אחרי שעזבה.

איתן שרעבי (52), למד עם חזה בבית הספר היסודי ובתיכון

כששמעתי את עפרה שרה לראשונה - את אותו שיר מפורסם של אסתר עופרים - התרגשתי עד עמקי נשמתי

כמו בשיר "סיפור המכולת" של להקת כוורת, גם את עפרה אני זוכר מהמכולת. שם פגשתי אותה בפעם הראשונה. לאבא שלי היתה חנות בשכונת התקווה, ברחוב מושיע, המקביל לרחוב בועז, שם גרה עפרה. היא הייתה מגיעה למכולת מדי פעם כדי לקנות כל מיני מצרכים לבית. לפעמים היא היתה מגיעה עם אמא שלה, לעתים לבד. כבר מאז אני זוכר אותה כילדה טובה, כזאת ששומעת בקול של אמא ועוזרת במלאכת הבית, וכלל לא ידעתי על הכישרון העצום שלה.

כשהייתי בן 21, אחרי צבא, השתתפתי בסדנת תאטרון של בצלאל אלוני בשכונת התקווה, וגם ניסיתי את כשרוני במוזיקה ובשירה. התארגנתי עם כמה חברים, הקמנו להקה חובבנית, ומדי פעם עשינו חזרות בבית של אחד החברים. אחותו של אותו בחור הייתה חברה טובה של עפרה. יום אחד, כשערכנו חזרה, השתיים הגיעו הביתה ושמעו אותנו מנגנים.

עפרה התחילה לשיר אתנו, היא הייתה רק בת 13, אבל מיד זיהיתי שיש לה קול מדהים. הפעם הראשונה ששמעתי אותה שרה ריגשה אותי עד עמקי נשמתי. אני אפילו זוכר עד היום מה היא שרה לנו - את השיר "שחרחורת" של אסתר עופרים. היא אהבה מאוד את אסתר עופרים, ממש העריצה אותה.

באותו הרגע החלטתי שאני חייב להביא אותה לסדנה כי כישרון כזה לא רואים בכל יום. באותה תקופה היה קשה מאוד לגרום למשפחה של ילדה בת 13 לתת לה לצאת החוצה לסדנאות ולחוגים, מה גם שעפרה באה ממשפחה מסורתית, ואבא שלה התייחס בחשדנות לדברים מסוג זה. אבל הלכתי לאבא שלה וביקשתי ממנו שייתן לה להשתתף בסדנה הזאת, ומשום שהוא הכיר אותי אז הוא הרשה לה.

באותם ימים, בשכונת התקווה כמעט כולם הכירו את כולם, היתה מן הרגשת ערבות והדדיות בין התושבים. את אבא של עפרה הכרתי עוד מבית הכנסת בשכונה, והוא הכיר את אבא שלי, אז עברתי את המבחן.

אחרי שנה עפרה פרצה בלהקה, ואז אני כבר עזבתי כי התחתנתי ונולדו לי ילדים, אבל את עפרה לעולם לא אשכח. בסדנה הזאת כולנו היינו כמו משפחה, ועפרה הייתה כמו האחות הקטנה שכולם אוהבים ומפנקים.

במלחמת יום כיפור נסענו לכל המוצבים של צה"ל בסיני. היו פעמים שהופענו מול חיילים עם דרבוקה ופח זיתים ממתכת שתופפנו עליו, ממש כמו בימים עברו. עפרה הצליחה להסתדר עם כל אלתור, ונתנה תמיד הופעה. בלהקה כולם היו כמו אחים, כולנו אהבנו אותה אהבה אפלטונית, ושמרנו עליה כמו שאחים גדולים שומרים על אחותם הקטנה.

כשהופענו מול חיילים דאגנו תמיד שלא יתחילו אתה ושלא יטרידו אותה יותר מדי, הרי חיילים שנשארים יותר מדי בבסיס הופכים להיות קצת תוקפנים כשהם רואים בחורה צעירה ומצודדת.

כשהיא רצתה להחליף בגדים היינו פורסים עבורה סדינים כדי שתוכל להחליף בגדים בלי חשש שמישהו יציץ לה. הופענו בכל רחבי הארץ, ובנסיעות הארוכות היינו קונים לה כל מיני דברים קטנים כמו שוקולד או גלידה.

עפרה הייתה תמיד במרכז ההוויי של הלהקה, היא משכה תמיד תשומת לב, כולם אהבו להיות בחברתה. המוות שלה השאיר אותי בהלם, עד היום אני מתקשה להאמין שהיא לא בחיים.

מיכאל סינוואני (60), הביא את חזה לסדנת התאטרון של שכונת התקווה.

בשבילי עפרה הייתה הילדה שהבטיחה להיות זמרת, שהכירה אותי יותר מכולם ושאני הכרתי אותה

עפרה ואני למדנו ביחד באותו בית הספר, היא היתה בשכבה מתחתי. מדי יום בדרך לבית הספר, עירוני יג', הייתי עוברת ברחוב בועז, שם היתה גרה, והייתי רואה אותה בחצר, עוזרת לאמה ולדוד האלמן שלה. בהתחלה חייכתי אליה בחזרה, ועם הזמן התחלתי גם לדבר אתה, ובתוך זמן קצר הפכנו לחברות טובות.

הלכנו ביחד לתנועת נוער שנקראה "ל.ה.ב.ה", שמטרתה הייתה לצמצם את הפערים בחברה הישראלית. אני זוכרת שגם בתנועות הנוער היא היתה תמיד שרה וכולם נדהמו מהקול שלה. היינו חברות טובות לאורך כל גיל ההתבגרות, אלו השנים שהאופי שלי ושלה התעצב.

באותן שנים שתינו היינו הבנות היחידות בלהקה של סדנת תאטרון שכונת התקווה, עם עוד שישה בנים. בני עציוני ויאיר אלוני, זכרם לברכה, היו מסופחים לחיל הוויי ופיקוד, ולכן היינו נוסעות להופיע בבסיסים. כולם היו נחמדים מאוד, כולם היו חברים מהשכונה, חוץ מבני, שהיה האשכנזי היחיד, מעין עלה תאנה.

עולם הזמר משך את עפרה מאז ומתמיד. אני נמשכתי אליו פחות, אולי בגלל זה מעולם לא התחרינו זו בזו. לדוגמה, כשקיבלתי זימון למבחנים ללהקה צבאית עפרה התחננה אליי שאלך.

היו לה שני חלומות ילדות גדולים: החלום הראשון היה למצוא אהבה ענקית. בזמנו היו עיתונים של פוטו רומן, סיפורי אהבה בתמונות. אני ועפרה אהבנו מאוד לעיין בהם, משם קיבלנו את הרעיונות שלנו על רומנטיקה ואהבה.

היינו החברות הכי טובות, חלקנו את כל הסודות והמאוויים והרגשות. היה לנו אפילו סוד קטן בהופעות. כשהיינו שרות שיר אהבה היינו בוחרות מישהו בקהל שנראה טוב, ומדמיינות שאנחנו שרות לו את השיר. כמובן היינו עושות את זה בסתר, בשפה פרטית שלנו.

הייתי אומרת לה "מירלו", שזה "תסתכלי עליו" בספרדית, אבל הכול היה נעשה בביישנות ובתמימות. אלה היו תקופות אחרות. היום אני רק יכולה לקוות שהיא חוותה אהבה גדולה.

החלום השני היה כמובן להיות זמרת ענקית. אני זוכרת שכשהיינו הולכות לעשות קניות בגיל 14 ועפרה הייתה מבקשת הנחה כי היא הולכת להיות זמרת גדולה. צריך להבין, אפילו שהיתה ילדה חמודה, לא הרגשת שהיא שונה מילדות אחרות עד הרגע שהיא פתחה את הפה, וכשזה היה קורה הבנת שיש פה משהו מדהים.

היא רצתה להיות זמרת מפורסמת כמו שירלי בייסי, ותמיד אמרה שהיא תהיה גדולה היא תקרא לעצמה ככה. אני, בחיבה, הייתי קוראת לה שירלי בוסי, על שם המשפחה המפורסמת משכונת התקווה.

אומרים שהלוויים שרו בבית המקדש מזמורים שהרטיטו את לב שומעיהם, הקול של עפרה זה הקול של הלוויים. קולם זה הקול של עפרה, זה הקול וזה הכול, בשני המובנים. היית רוצה שזה יהיה רק אתה, היא והכוכבים למעלה, יותר מזה לא צריך.

אולי עפרה הייתה מיוחדת מדי, ולכן היא מתה בגיל צעיר. אנשים גדולים לא מתים בשיבה טובה.
היא הייתה כמו האחות הקטנה של כולם, אהבו אותה מאוד. גם אני. עפרה ואני אהבנו מאוד כשהיו מבטלים הופעה, היינו יושבות עם החברה, והייתה אווירה של גיבוש, של משפחה.

אחרי הופעות כולנו היינו הולכים תמיד לאכול באחת המסעדות בשכונת התקווה. קשה היה לאמין שמהשכונה יצא כזה דבר כמו עפרה, הרי שכונת התקווה של אותן שנים היתה מקום מוזנח של עוני ופשע.

כששמעתי שעפרה נפטרה התרסקתי. לא קלטתי שזה הסוף שלה, בכיתי כמה ימים בלי להפסיק. הייתי גאה מאוד בעפרה הזמרת, כמו כולם, אבל עפרה בשבילי הייתה יותר הילדה הקטנה שהבטיחה להיות זמרת, זאת שהכירה אותי יותר מכולם ושאני הכרתי אותה. כשאני שומעת שיר שלה ברדיו אני מנמיכה את הווליום ומתחילה לבכות. קשה לי עם זה, עד היום.

כשהביאו את הארון שלה לבית דני לא התחברתי לכל ההמולה שהיתה שם. עמדתי בצד עם עוד כמה חברים. אחר כך אחד השוטרים לקח אותי לבית שלה והביאו לשם את הארון, בלי שיהיה לי מושג על זה. נפרדתי ממנה שם בשקט, באותו מקום שפגשתי אותה לראשונה, בחצר שמחוץ לבית של הוריה, ברחוב בועז בשכונת התקווה.

זהבה ברזל (53), חברת ילדות

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...