ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

לילה לבן: הצצה לחיי הלילה בנווה שאנן

מוחבאים מהמדרחוב המוזנח של נווה שאנן, מוסתרים מתל אביב הלבנה, מתנהלים חיי הלילה הסואנים של הקהילה האפריקאית בישראל. צוות המגזין של מעריב הצטרף ללילה בלב המאפליה, וגילה שהיא לא אפלה כל כך

אתם לא יכולים להיכנס", אמר השומר הישראלי בכניסה למועדון האפריקן סנטר שליד מדרחוב נווה שאנן בדרום תל אביב. היום: שישי. השעה: אחת אחרי חצות. בפנים עשרות סודנים ואריתראים רוקדים עצמם לדעת.

שני בחורים סודנים מחייכים ונכנסים. "כבר היינו פה קודם", ניסינו להסביר לשומר שענה לנו שמדובר במסיבה פרטית. כשאתה לא עובר סלקציה במועדון הכי נמוך בתל אביב, אתה יודע שהבעיה לא בך.

שעתיים לפני כן, בדיוק באותה הנקודה, פתחנו את סיור הברים שלנו במעוז הסמים והזונות בתחנה המרכזית הישנה. כמה בחורים בבגדי ראפרים רחבים רוקדים לצלילי מוזיקה אפריקאית קצבית, על הקירות מסכי טלוויזיה שמשדרים קליפים היישר מתחנת MTV אריתריאה. באפריקן סנטר לא משנה אם יש ניירות, אין ניירות - כולם שותים. כמעט על כל שולחן יש נרגילה שמוקפת בקבוקי בירה ריקים: אי אפשר לדעת מי פליטים, מי עובדים זרים.

בהמולה בולטים שלושה אנשים לבנים שמושכים את כל המבטים: אנחנו. המלצרית ניגשת אלינו, לוחצת ידיים לנציגיו של האדם הלבן שהגיע ליבשת השחורה שצמחה בחצר האחורית של תל אביב. "מה תרצו לשתות?", היא שואלת בעברית אנגלית, כשבעצם נראה שהתכוונה לשאול מה לעזאזל אנחנו עושים פה. בירות בבקבוק, אנחנו לא מסתכנים במשהו אחר.

"סיבוב של צ'ייסרים?", ניגש אלינו האשם, בעל המועדון, מפגין גינונים אופייניים לבעל פאב צפון תל אביבי, "זה יעזור לכם להשתחרר". נדמה שזה מה שעושים פה כל הבחורים שרוקדים סביבנו: משתחררים אחרי שבוע ארוך של עבודה מאומצת, במשרות שאנחנו מעדיפים להתעלם מקיומן. "המקום הכי טוב לנקות את הראש אחרי העבודה", כתוב בכרטיס שהאשם נותן לנו.

שתיים שלוש בירות, מוזיקה מהבית, לאף אחד כבר לא אכפת מניידות המשטרה שאורבות בחוץ, מהעוני, מהזרות, ומריח הביוב שעוטף אותך מכל כיוון - הם באים לכאן כדי לרקוד ולשכוח לכמה שעות מהצרות ומהגעגועים.

מעניין אם ככה נראה גם מועדון באריתראה, אנחנו שואלים את האשם שניצב בלב הבר המושקע יחסית, על התאורה העמומה והמערפלת ומסכי הפלזמה. "כן", הוא אומר ומחייך. "ככה זה האריתראים, יודעים לבלות".

את מדרחוב נווה שאנן אנחנו מכירים בעיקר מפשיטות של המשטרה, דיווחים על מעשי שוד ורצח וכתבות על עוני בלתי נתפס. בלילה, כשמקלפים את שכבות העליבות, מגלים סצנה שוקקת.

לאלכוהול ולמוזיקה, מתברר, אין צבע. לא תמצאו כאן פלזמות, אף אחד לא יזמין אתכם לצ'ייסר. חצות, אבל חנויות הירקות פתוחות. ניידת משטרה חונה ליד המדרכה המנותצת. על הספסלים, מרחק קצר מה? מקום שבו נרצחה זונה לפני שבועיים, יושבים כמה אנשים.

אישה עם מבט מיואש עומדת מאחורי הקו?

פה במה שנראה כבית קפה קטן וריק. מאירי הצלם מזמין בירה. "אלכוהול זה רק מאחורה", היא מצביעה על מסדרון צר שבסופו חצר גדולה. מאירי לא לבד.

בערך מאה גברים שחורים - פליטים, מהגרי עבודה - מעדיפים את הטי? פה המרה על פני הקפה. הם מצטופפים בחצר האחורית עם בקבוקי בירה ביד, מוסתרים מהמדרחוב. שקט. אף אחד לא מוציא מילה. הם יושבים מהופנטים מול שישה מסכי טלוויזיה, וצופים בשלושה משחקי כדורגל שונים. אין צהלות שמחה. אף אחד לא צועק "גולללל".

לרחובות באזור המדרחוב יש שמות, לפאבים לא תמיד. אין טעם להיקשר למשהו שלא בטוח יהיה פה מחר. "דיס פלייס דונט האב אניים", זקי הברמן מחייך במבטא אפריקאי כבד. המקום שלו הומה אנשים ובטלוויזיה מוקרן משחק של סלטיק.

המבלים מדברים בקול נמוך, כמעט בלחש, חוץ משולחן צדדי אחד של צעירים שקולות הצחוק שלהם מצליחים להתגבר על המוזיקה. נדמה שהם כבר למדו מאיתנו משהו. מאירי שואל מתי מגיעות הבחורות: בכל המקומות ראינו רק גברים, וזה מתחיל להימאס.

שואל ומקבל תשובה: הסבר מפורט על מעמד הנשים - או היעדרו - באריתריאה. "זה לא שלנשים באריתריאה אסור לצאת לשתות ולבלות", מסביר לנו טדי שיושב על הבר ואוכל אינדרה. "אבל שיעשו את זה בבית, לא במקום שאפשר לראות אותן, אחרת יחשבו שהן זולות".

שתי המלצריות מחייכות חיוך רחב למאירי ונעמדות מול המצלמה. כשהוא בא לתקתק ולהנציח אותן, אחד הבחורים חוסם את העדשה בידיו. "אני מצטער", אומר לנו זקי במבוכה, "זה יום שישי ואני לא רוצה בלגן. תבואו בכל יום אחר כשאין אנשים ותצלמו".

באמברה פפ שמחים לראות אותנו. מתוך הבית המתפורר מחוץ למתחם המדרחוב עולים צלילים של מוזיקה אפריקאית, על קיר הבניין גרפיטי שמציין את שם הפאב. מי שלא יודע לא ינחש שמדובר בעוד קשקוש חסר משמעות.

בפנים, בתוך דירה שכורה שהערב פינו מרהיטיה ומיושביה, פועל בר קטן ומחתרתי בתחושתו. כדור דיסקו מציף את הרחבה הריקה ברסיסי אורות. בצד אחד של הרחבה, שני נגנים בנבל ובקלידים מנגנים געגועים ליבשת השחורה. בצד השני שולחנות צפופים של גברים ששותים ומדברים בלחש.

ברמנית יפה בבגדים אפריקאיים מסורתיים מוזגת לנו וודקה זולה לכוסות מפלסטיק. ושוב השקט הזה. פתאום נשמע אקורד אחד של שיר מוכר, והשולחנות מתפנים ברגע. כמו בעקבות פקודה בלתי נשמעת, כל הגברים קמים בבת אחת ועוברים לרחבת הריקודים המאולתרת, שמתמלאת מעגלים של רוקדים.

המוזיקה סוחפת, הכתפיים קופצות מעצמן במין ריקוד אפריקאי שמשולב בדיסקו של שנות ה-80. החיוך לא יורד לאף אחד מהפנים. "איפה הנשים?", מתעקש מאירי. "עוד מעט הן יבואו", עונה הברמנית.

אחרי חצי שעה הוא מבין שזה כבר לא יקרה הערב. המעגלים ממשיכים להסתובב מעצמם. בבוקר יחזרו כל המבלים לעבודות הרגילות שלהם. הבר יחזור להיות הבית של מישהו, דאגות הפרנסה והמציאות היומיומית יכו כהרגלן. בינתיים, רק לכמה שעות, הם יכולים לעצום עיניים ולרקוד. 

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...