לא באופנה: המוסדות שירדו מגדולתם בתל אביב
מה-TLV עד קונדיטוריה עדית, ממסעדת הפיל עד מגדל שלום, מקולנוע חן עד מכבי תל אביב. זמן תל אביב מציג: המוסדות התל-אביביים שירדו מגדולתם בשנים האחרונות
זו העיר שהמקום הכי אין בה, שכולם מבלים, אוכלים או רוקדים בו, הופך בתוך חצי שנה ל"פאסה". בעיר הזו מי שלא מתאים את עצמו לקצב המהיר פשוט נשאר מאחור. הרשימה שלפניכם היא רשימה של כמה מהמוסדות התל-אביביים שבמשך תקופה ארוכה היו הכי חמים והכי מדוברים בעיר, אלה שנאמר עליהם "אם אתה לא שם, אתה לא קיים", ואז פתאום עברו הלקוחות לדבר הגדול הבא, ופתאום הם כבר לא "הכי" אלא רק עוד מקום.
המיוחד ברשימה הוא שהעסקים והאתרים הנזכרים בה פשוט שורדים. מה-TLV עד "קונדיטוריה עדית", ממסעדת "הפיל" עד מגדל שלום, מקולנוע "חן" עד מכבי תל-אביב זמן תל-אביב מציג: המוסדות התל-אביביים שירדו מגדולתם בשנים האחרונות שורדים את השינויים, את האפנות, את הקהל המתחלף, ולא מוותרים.
אלה שמזמן ירדו מגדולתם, אבל לא סגרו את שעריהם, וממשיכים להחזיק מעמד כבר עשרות שנים. כמה מהם מתעקשים לדבוק בקונספט המקורי, במתכון הייחודי או בעיצוב המיושן; כמה מהם דווקא השתנו עם השנים, ניסו להתאים את עצמם לטרנדים המתחלפים ולדור הצעיר.
לפעמים זה עזר קצת, לפעמים לא. כך או כך, את ימי התהילה שלהם הם לא הצליחו לשחזר. עוד משהו. נכון, גם לימי האש, מים ותמרות עשן של כיכר דיזנגוף שמור מקום של כבוד. גם את גלידת "מונטנה", כוכבת "אסקימו לימון", לא שכחנו. גם את כיכר אתרים המוזנחת.
בכל זאת, בפרויקט הזה ניסינו לברוח מקלישאות הנוסטלגיה הידועות (גורד השחקים הגבוה ביותר במזרח התיכון דווקא הצליח להסתנן, בעקבות צמיחתה המואצת של העיר) ולתת מקום למקומות שדעיכתם האטית זכתה לתשומת לב מועטה והחותם הסופי, המסכם את ימי התהילה שלהם, ניתן רק בשנים האחרונות.
סגירתו של המועדון "אלנבי 58" בשנת 2000 סימנה עבור רבים נקודת שיא בסצנת המועדונים התל-אביבית. לאחר תקופת השגשוג של חיי הלילה של תל אביב, נדמה היה כי עבר זמנם של המועדונים הגדולים. אבל אז, בינואר 2001, פתחו רל נדל וזיו שני, שניים מאנשי "אלנבי58" את ה-TLV בנמל תל אביב, והוא הפך לממשיך הישיר של אלנבי המיתולוגי.
ה-TLV הביא לקהל הבליינים התל-אביבים משהו שהם לא היו רגילים אליו: מועדון ענקי עם כמה חללים, שלוש רחבות ריקודים ומערכות סאונד אימתניות.
במהרה הפך ה-TLV לאייקון תרבותי ולסמל לנהנתנות התל-אביבית, ותורים ארוכים של מבלים השתרכו מול הכניסה. ב-TLV ניגנו הדי-ג'אים הכי חמים והתקיימו המסיבות הכי לוהטות, וכל מי שהחשיב את עצמו למשהו בעיר הזו דאג להיראות שם.
"ל-TLV יש מקום נכבד, היו בו מסיבות לוהטות ושיאים גבוהים", נזכר מפיק-העל שמעון שירזי, שארגן את המסיבה הראשונה ב-TLV עם פתיחתו. שירזי, שהפיק מסיבות במקום במשך ארבע שנים, שהמועדון היה בהן בשיאו, מספר כי הוא זה שגם טבע את שם המועדון. "ה-TLV היה המועדון הכי גדול והכי מוצלח בתל אביב", אומר בעליו של "האומן 17" ראובן לובלין. "זה היה שיא הסצנה, והמצב היה מעולה".
חדרי השירותים המרווחים של ה-TLV הפכו למוסד תל-אביבי
הפרשייה הידועה ביותר שנקשרה בשמו של המועדון הייתה הרשעתו של השחקן גדי סבן בביצוע מעשה מגונה בשירותים בצעירה שהכיר במועדון. פרשייה זכורה אחרת הייתה תלונה שהוגשה נגד חמישה כדורסלנים מליגת-העל בגין עברות מין ומעשים מגונים שהם ביצעו לכאורה בצעירה בת 19 בשירותי המועדון.
אירוע פלילי נוסף שנקשר למועדון היה מעצרם של שלושה צעירים בינואר 2004 בחשד שניסו להצית את המועדון לאחר שמנעו מהם מאבטחי המועדון כניסה לתוכו. באותו חודש התברר כי אחד המאבטחים במועדון הוא פלסטיני מג?נין, שהתקבל למועדון בזהות בדויה.
ימי הזוהר של סצנת המועדונים התל-אביבית התרחקו אט-אט, וה-TLV, כאחד ממייצגיה הבולטים של הסצנה, ספג מהלומה קשה. לפי אחת הגרסאות הדומיננטיות בהקשר הזה, האנתפאדה השנייה, שפרצה באוקטובר 2000, היא האשמה בירידתה של סצנת המועדונים התל-אביבית ובפנייתם של המבלים לברים השכונתיים.
"זה אמנם לא קרה מיד, לקח לאנתפאדה שנה או יותר לחדור לנשמתנו, אבל אז זה קרה", אומר לובלין. "די-ג'יאים מחו'ל הפסיקו להגיע, אנשים פחדו ללכת למקומות גדולים. חוץ מזה, היה גם העניין הכלכלי, המיתון".
אבל מדובר לא רק במצב ביטחוני בעייתי ובמצב כלכלי מקרטע אלא גם בהסבר הפשוט והאוניברסלי ביותר - שינוי של אופנה. הקהל מאס במועדונים הגדולים, ואלה החלו להתרוקן מבליינים. את מקומם תפסו הברים השכונתיים, ומאוחר יותר - הדאנס ברים. המצאה נוספת של עידן הפוסט-מועדונים הייתה הפיק-אפ ברים.
בספר "לרקוד עם דמעות בעיניים" הסביר ניסן שור את הרציונל שבבסיס הצלחת צורת הבילוי החדשה: "הפיק-אפ בר החליף את המועדון מכיוון שהציע לבליינים את השורה התחתונה של הבילוי הלילי - מין. בחברה אינדיבידואליסטית המקדשת את הגירוי המידי היה זה הפתרון המושלם עבור מי שמאס בריקודים ובאקסטזה ההמונית של המועדונים".
בעלי ה-TLV, כנראה מתוך קריאה של מפת הבילויים התל-אביבית, החליטו ב-2005 לשנות את פניו של המועדון: לא עוד חללי ריקודים עצומים, עכשיו ה-TLV הוא פיק-אפ בר.
"טווח הזמן של מועדון בתל אביב הוא בין חמש לשש שנים, ומועדונים שמחזיקים מעמד זמן רב יותר ראויים לשבח ולציון", מסביר שירזי. "למה? כי תל אביב היא עיר שבנויה על קהל לא משתנה, וסף הריגושים צריך להתחדש, להבדיל ממועדונים באירופה, שתוחלת החיים שלהם היא 13-12 שנה כי הבסיס שלהם הוא תיירות".
אם יש דבר אחד שיכול להצביע יותר מכול על הפופולריות הרבה של מסעדת הפיל המפורסמת הוא העובדה שהצומת הסמוך למסעדה - "צומת הפיל" - נקרא על שמה. המסעדה, שנולדה בשנות השישים, הפכה עם השנים למעוזם של קציני צה"ל בכירים, שהתגוררו בשכונת צהלה הסמוכה, ובכלל של תושבי צפון תל אביב ורמת השרון. עבור רבים מאלה שבילו את ילדותם באזור המסעדה זכורה בעיקר בזכות פסל הפיל הגדול שבחצר המסעדה, שהילדים נוהגים להיכנס לתוכו ולשחק בו.
למרות מקומה הצפוני של "מסעדת הפיל", היא נשארה במשך השנים נאמנה לתפריט העממי, המושתת על בשרים על האש, סלטים ופיתות. הקהל לעומת זאת כבר עבר לדברים אחרים. בשנים שחלפו למד הצרכן הישראלי לגלגל על הלשון את המילים "קומבינציית סושי", ולהבדיל בין סתם עגבנייה לעגבנייה אורגנית.
"הרגלי האכילה השתנו אז מטבע הדברים יש פחות לקוחות, אבל עדיין יש לקוחות קבועים רבים מאוד מהסביבה הטובה של צהלה, אפקה ורמת השרון", אומר עוזי אגסי, בעל המסעדה ובנו של המייסד משה אגסי. "אנשים עדיין מגיעים, וזה משמח. נכון, היום כמה מהאנשים רוצים ללכת למסעדה עם אורח ולשים רק על יין 400 שקלים, אנשים מחפשים יותר גורמה, ובגלל הטרנדים האלה יש לנו פחות לקוחות".
לפני כחצי שנה אושרה תכנית בנייה חדשה למתחם מסעדת הפיל, שבעקבותיה יסגור המוסד ההיסטורי הזה את שעריו בעוד כשנה וחצי, ובמקומו ייבנו - הפתעה - שני מגדלי מגורים רבי-קומות. עבור אגסי, מדובר בסיום קצת עצוב אך מתבקש לקריירה המפוארת של "הפיל": "זה לא קל, אבל אנחנו מוכנים נפשית, ויש עכשיו התעניינות ממישהו שרוצה לפתוח את המסעדה במקום אחר. בכל מקרה, לקראת הסגירה נעשה מסיבה ענקית, שתנסה לאחד את כל הלקוחות שהיו במשך השנים".
לפני 58 שנה דיווחו העיתונים בארץ הקודש בהתרגשות על פתיחתו של קולנוע חן בכיכר דיזנגוף, שהיה בו אולם אחד בלבד, אבל איזה אולם: 1,400 מקומות ישיבה עמדו לרשות הצופים, והסרט שהוקרן ביום הפתיחה היה "סיפורי הופמן".
אולם הקולנוע המפואר נחל הצלחה רבה, אך בסוף שנות השבעים החלה ירידה במספר הצופים באולמות הקולנוע הגדולים בעיר, ובקולנוע חן החליטו לשנות את פניו. במשך עשרה חודשים נמשכו עבודות הבנייה במקום, ובפברואר 1982 הושק הקולנוע המחודש, קולנוע רב חן.
אולם הקולנוע הענקי חולק לחמישה אולמות קטנים, והיזמים הבטיחו לקהל חוויית צפייה אחרת: כורסאות נוחות וצבעוניות, קירות מצופים שטיחים, ואפילו - שימו לב - מיזוג אוויר באולמות.
"סוף-סוף יש לנו קולנוע עם סטייל, חוץ לארץ בלב דיזנגוף", השתפך כתב מעריב, איקי שובל, בכתבה שפרסם במרס 1982. "קולנוע סופרמודרני, המילה האחרונה - חמישה אולמות, חמישה סרטי איכות ואיזה מקום! אתה נכנס, לא חייב לעלות במדרגות שמא תתעייף חלילה, לשירותך מדרגות נעות, לובי מפואר, והאולמות - בונבוניירות, כל אולם בצבע אחר, שיגעון! וכולם עם שטיחים רכים מקיר לקיר. אתה שם את הישבן שלך בכורסה מרופדת עם משענת גבוהה, כמו בוולוו".
הקולנוע החדש זכה להצלחה במשך שנים רבות, ומשך אליו את הצופים. "עצם הפיצול היה הפתעה", מספר מבקר הקולנוע של "מעריב" מאיר שניצר. "זה משך קהל והביאו סרטים יוקרתיים, אף שבכמה מהאולמות יש מסכים בגודל של טלוויזיה ביתית".
בתחילת העשור נפתח הסינמה סיטי בצומת גלילות, ושינה את הרגלי הבילוי בקולנוע של הצופים הישראלים. אחריו הוקמו עוד ועוד מגה-בתי קולנוע, והתחרו ביניהם למי יש יותר גדול. בו בזמן אפשר האינטרנט המהיר להוריד בקלות סרטים, ושילוב של שני הגורמים הללו הביא לירידה הדרגתית אך קבועה במספר הצופים בבתי הקולנוע הקטנים.
אחד הנפגעים העיקריים מהמגמה החדשה הוא קולנוע רב חן. "הצניחה הגדולה של הקולנוע הייתה בעשור האחרון, עם פתיחת סינמה סיטי", אומר שניצר. "רב חן שמו את כל הדגש על אולם חלופי, שיתחרה בסינמה סיטי, הקימו את היס פלאנט, ושמו שם את כל הסרטים היוקרתיים.
"עכשיו קולנוע רב חן הוא שלושת רבעי נטוש. בשנתיים האחרונות מצאתי את עצמי רואה שם סרטים באולם הגדול לבד או עם הסדרן. יצא לי לפעמים לראות בשבתות בבוקר סרטים עם שישה אנשים. הקולנוע הזה כמעט נמחק מסדר היום התל-אביבי".
לאחרונה נסגר הקולנוע הוותיק. האם זהו סופו של הקולנוע שבכיכר? ב"תאטראות ישראל" מספרים כי הקולנוע נסגר לצורך שיפוצים בלבד וכי הוא צפוי להיפתח שוב בקרוב באותה המתכונת. עם זאת, נראה שבמצב הנוכחי, גם שיפוץ לא יצליח להשיב את הצופה הישראלי המפונק לבית הקולנוע השכונתי, שאינו נמצא בתוך קניון.
מלון הפאר הראשון של תל אביב נפתח בשנת 1965, בעידן שלא היו בו טייקונים ישראלים, ואפילו טלוויזיה ישראלית לא הייתה. רשת הילטון העולמית החליטה לקחת את הסיכון ולפתוח בית מלון בן 17 קומות ו-600 חדרים בעיר העברית הראשונה.
הפתיחה הייתה נוצצת: רבים מבכירי הרשת הגיעו להשקה החגיגית במטוס מיוחד שהושכר למטרה זו, ומדורי הרכילות של אותן השנים הגדירו את אירוע ההשקה כנוצץ ביותר שנראה עד אז בישראל.
מיד לאחר ההשקה החגיגית טפחה המציאות על פניהם של קברניטי המלון. מדינת ישראל לא הייתה מוכנה ללוקסוס מהסוג הזה. תיירים בקושי הגיעו, הנופשים המקומיים העדיפו מלונות זולים יותר, והמלון עמד על סף פשיטת רגל.
השינוי התרחש במלחמת ששת הימים. אז הפך המלון למרכז צוותי עיתונות מכל העולם. אגב, כך קרה גם במלחמות הבאות. בעקבות הניצחון המזהיר גילו התיירים את ישראל, והמלון בעל המותג הבין-לאומי זכה להצלחה רבה. מלבד נופשים מכל העולם, עברו בחדריו של הילטון ראשי מדינות, סלבריטאים, פוליטיקאים וספורטאים.
הנה רשימה חלקית בהחלט: ג"קי קנדי אונסיס, טינה טרנר, אליזבת טיילור, ברוק שילדס, ברברה סטרייסנד, סילבסטר סטאלון, שינייד אוקונור, דיוויד בואי, דיאנה רוס, זובין מהטה, ג'ורג' בוש, הנרי קיסינג'ר, חוליו איגלסיאס, רוברט דה נירו, מג'יק ג'ונסון וסטיבי וונדר. "כולם היו באים להילטון", מספר מנהל האירועים של המלון בשנים 1971-1966 חזי הכהן. "במלון היו נערכות גם חתונות גדולות של עשירי הארץ".
מול המלונות המפוארים שנבנו בשנים האחרונות בולט המבנה המיושן של הילטון, ובכל זאת נדמה שקסמו טרם התפוגג, והוא עדיין אחד המוסדות הנחשבים בעיר. עם זאת, מלונות דן, שרתון ודיוויד אינטרקונטיננטל יצרו במשך השנים תחרות קשה עבור הילטון, וכיום הוא כבר אינו הכתובת היחידה עבור האורחים המפורסמים וגם אלה שלא. מדונה ולאונרד כהן למשל, שביקרו אותנו בקיץ האחרון, העדיפו להתארח דווקא בדן ולא בהילטון.
"הילטון בעבר היה מקום האכסון הכמעט בלעדי של פוליטיקאים, זמרים ואנשים רמי מעלה מכל העולם", מספר בכיר בענף המלונאות. "זה קצת השתנה עם השנים. היום מלון הילטון קיבל אופי של מלון עסקים, ואנשי עסקים מכל העולם רואים בו מקום להתארח בו ולערוך בו חתונות. אמנים ומפורסמים מתפזרים היום יותר, אבל זה עדיין אחד המלונות הטובים בארץ".
"הילטון לא ירד", מוסיף הכהן. "הוא פשוט אחד מארבעה מלונות מצליחים. העניין של אירוח מפורסמים הוא פשוט עניין של שיווק, מכירות ואולי גם מחיר ועד כמה המלון רוצה את הווג'ראס סביב זה".
היום, בעידן הקניונים המפלצתיים, זה נשמע כמעט לא סביר, אבל בסוף שנות החמישים, אחת האטרקציות הגדולות בתל אביב הייתה פסז" הוד, מרכז מסחרי קטן ומקורה, שאופיין בתמהיל הייחודי של תרבות וקניות.
בימי הזוהר שלו, לצד קולנוע הוד, שעל שמו נקרא הפסז", ותאטרון הקאמרי, לפני שעבר למשכן לאמנויות הבמה בשאול המלך, התקבצו בין קורותיו החנויות הכי פופולריות של אותה תקופה, ובהן בוטיק הבגדים האופנתי מצקין.
בסוף שנות החמישים נפתח בפסז' המילק באר, ונהיה מיד מוקד משיכה עבור ילדי התקופה. שם, מול המזנון, הוקסמו הילדים מהמילקשייקים הצבעוניים, מהגלידות ומשאר משקאות החלב שנמכרו שם.
צמוד לפסז' פתח אייבי נתן את מסעדת "קליפורניה" המפורסמת, שכמו ששמה מרמז, הביאה עמה ניחוחות אמריקניים. במהרה הייתה המסעדה למקום המפגש של כל אנשי הבוהמה התל-אביבית באותה תקופה, והם נהגו לשבת בה בין סרט להצגת תאטרון.
אחת החנויות הפופולריות ביותר הייתה חנות הספורט "חודורוב מרימוביץ", שפתחו ביחד הכדורגלנים יעקב חודורוב מהפועל ויוסף מרימוביץ ממכבי. "היינו החנות הראשונה שם בפסז', נזכר השבוע מרימוביץ' (87). "היו מגיעים אלינו קונים מחיפה וממקומות מרוחקים. היה למקום מוניטין די גדול, גם בגלל השמות שלנו. זו גם הסיבה שבחרנו להקים את העסק ביחד. אחרינו הגיעו הרבה עסקים לפסז'. הוא היה אטרקטיבי, ומשך אליו אנשים. גם הבוהמה הייתה שם, הם היו מגיעים בגלל הקולנוע והקאמרי והמסעדה של אייבי נתן. במשך השנים הפסז' התחיל להיות יותר מסחרי ופחות בוהמי".
מאז נסגר קולנוע הוד, ועם הבוהמה עזבו את הפסז' הלקוחות ושאר העסקים. כיום הפסז' המוזנח אינו מזכיר כלל את ימי הזוהר ההם, ובמקום החנויות הזוהרות, בפסז' דרות היום זו לצד זו משרד כרטיסים, חנות יד שנייה וחנות סקס. מרימוביץ' וחודורוב דווקא המשיכו להחזיק את העסק עד פטירתו של חודורוב לפני כשלוש שנים.
זמן קצר לאחר מכן החליט מרימוביץ' לסגור את חנות הספורט הוותיקה: "היום עוד ישנן חנויות בפסז', אבל הוא כבר לא פופולרי", הוא אומר. "בתל אביב נפתחו מאז עוד חנויות, והן באות על חשבון הפסז'. בשנים האחרונות הקימו שם בתי קפה, וזה כבר לא אותו סוג האנשים שהיו פעם".
בספרו הנפלא של יעקב שבתאי "סוף דבר" יוצא ערב אחד גיבור הסיפור מאיר כהרגלו לסיבוב רגלי בתל אביב. הערב חם, מרפסות הבתים עם תריסולים פתוחים. מאיר הולך בדיזנגוף, שדרות ח"ן, קינג ג"ורג, רחובות שפחד אלוהים ללכת בהם היום בערב קיץ, אבל תל אביב של הסיפור היא בשלהי שנות השבעים, בטרם פרוץ הבלגן והסטוץ והסצנה, עוד יש עצי שקמים, עוד יש חניה, ועם זאת משהו לא מסתדר למאיר.
כל העסק שקט לו מדי. עם כל הכבוד לשנות השבעים הצעירות, התריסולים וכל זה, זאת בכל זאת תל אביב, והוא מרגיש שהעיר דוממת לגמרי. אולי יש משחק היום, הוא אומר לעצמו, ומתכוון, אלא מה, למשחק של מכבי תל אביב.
שמכבי ירדה מגדולתה זה חדשות ישנות. כבר כמעט אין טעם לספר על כך. בימים שמאיר של יעקב שבתאי מדד מדרכות היה ערוץ אחד וארבעים אחוז רייטינג, אולי חמישים, מי יודע אם לא יותר - איזה מספרים רצו שם. היה מה שנקרא מדורת שבט גדולה אחת ומכבי הייתה הקרטושקע היחיד במדורה.
היום יש ערוצים בשפע, ואין מדורה אחת, והכסף בצמצום, ואין למכבי אוליגרך שישפוך עליה הררי זהב בלי חשבון כמו שיש ביוון וספרד - הכול ידוע וסופר ונטחן, והבת האהובה נדחקת לקרן זווית.
כבר לא מקבלת את המחלצות היפות ביותר בבית, כבר לא הנעליים מהצעקה האחרונה בקולקציה - בקושי ערוץ חמש פלוס, אי-שם בקצה הסקאלה - השכן שלי מהקומה השנייה הרמן, אשתו דורה והחברים שלהם בשולחן הרמי של יום שישי אפילו לא יודעים שיש ערוץ כזה, הם חושבים נעבעך שכבר אין מכבי תל אביב.
עכשיו הוסיפו לסלט רצף שנים מקצועיות לא מוצלחות שהן חלק מחייו של כל מועדון מקצועי, ועכשיו באופן מפתיע אנחנו מגיעים לחלק הטוב של הסיפור. אחרי שרשרת המכות הרצופות שחוטף המותג מכבי תל אביב בשנים האחרונות, נסו להשיג כרטיס למשחק היורוליג הקרוב שלהם, אחד מתוך 11 אלף הכרטיסים שנדפסו למשחק, וקרוב לוודאי שישלחו אתכם בקופות לחפש את החברים שלכם.
מכבי תל אביב משחקת את הכדורסל הדוחה, הנחות והמרושל ביותר באירופה, הרכב שחקניה הוא הבלתי מוכשר בעליל שעלה על הפרקט בנוקיה זה שנים, מאמנה הוא אדם בעל אישיות לא נעימה, לעתים דוחה ממש, שהשאיר את שיאו המקצועי מאחוריו כבר לפני שנים, וביציעים משתוללים 11 אלף איש שרק מבקשים עוד ועוד מאהובתם הצהובה על הפרקט.
כל כמה שהיא מקרטעת וכושלת, מתקשה מול יריבות ישראליות מגבעת זרנוגה שתקציבן הוא אחד חלקי עשרים משלה, ימצאו תמיד כך וכך אלפים עקשניים שגם ביום סופה וברד סוער ילבשו שבע שכבות של צעיפים ומעילים ומטריות וישחו לנוקיה לראות את הכדורסל הצולע של אהובתם הנצחית מכבי תל אביב.
ועל כל משוגע אחד שהגיע, ישנם עשרה שפויים יותר שנשארים בבית אבל בלב הם שומרים לה אמונים ומחכים. הם מחכים שמכבי תחזור. וכשהיא תחזור, הם יחזרו. משה ודוד וסימון והרמן השכן שלי ואשתו דורה. וזו תקוותה הגדולה של מכבי, וזה הפוטנציאל העצום שטמון במותג מכבי תל אביב.
אין ספורט בישראל מלבד מכבי תל אביב בכדורסל. כשהיא תחזור, וגלגל הרי מסתובב לו ויום אחד היא תחזור, החגיגה תתחיל מחדש. תשאלו את מאיר של יעקב שבתאי. הרי גם הוא נולד מחדש. מאיר של יעקב שבתאי נולד מחדש. אולי גם מכבי.
פעם, כשבית קפה היה בית קפה ולקונדיטוריות הגענו כדי לקנות דברי מאפה מתוקים ומלוחים, הייתה קונדיטוריה עדית שם דבר. לכאן כולם הגיעו כדי לקנות סברינה עסיסית או שטרודל מתקתק, פיסה של גן עדן באמצע אבן גבירול.
בשנים האחרונות, כשכל מאפייה היא "מאפיית בוטיק", כל בית קפה מציע גם מאפה, ובכל קונדיטוריה מגישים אספרסו קצר וקפה הפוך, איבדה קונדיטוריה עדית את זוהרה.
הקונדיטוריה הוותיקה, שנמצאת באותו מקום בדיוק משנת 1965, שומרת על המסורת, ומנסה לשמור על אותו קו מוצרים שהכינו ואפו פה גם לפני עשרות שנים. פה לא תמצאו עוגות מפונפנות או מאפים בטעמים משונים.
"אנחנו עושים עוגות חדשות, אבל בעיקר את העוגות של פעם", מספר ברוך שרמן, בעל הקונדיטוריה והקונדיטור שלה. "יש לנו קליינטורה, וכל מי שמכיר את תל אביב מכיר את עדית. אנחנו משתדלים לעשות דה בסט, גם אם אני לא מרוויח הרבה. היום יש כל מיני דברים, לפעמים אני רואה בעיתון סופגנייה עם חריימה בפנים, ואני לא מבין. סופגנייה עם ריבת חלב, פירות יער, אני מקבל, גם אם לי לא טעים ולא מתאים. בסופו של דבר, כשאני לוקח ילד קטן ושואל אותו, הוא אומר שהוא אוהב עם ריבה אדומה".
אף ששרמן מתעקש להישאר עד כמה שאפשר נאמן לרוח המקום, גם הוא נשבר לאחרונה, ובשקט-בשקט הציב כמה שולחנות, והיום הוא מגיש פה גם ארוחות בוקר, בדיוק כמו שאר הקולגות שלו ברחוב. בין הקליינטים הקבועים של ארוחת הבוקר של "עדית" אפשר למצוא את מרב מיכאלי וליאור שליין, שמגיעים מדי שישי. לקוח קבוע נוסף הוא חבר הכנסת לשעבר יוסף פריצקי.
"כל השנים התעקשתי לא להיהפך גם לבית קפה", מסביר שרמן. "בשנה האחרונה נשברתי. למה להתעקש". אבל גם שרמן יודע שזה לא מה שיחזיר ל"עדית" את ימיה הגדולים:
"לפני 12 שנה הייתי המקום היחיד מהגשר עד גן העיר, והיום יש סביבי שמונה או עשרה מקומות, אז כן, יש בעיה של התמודדות. עוברי אורח לא באים. לפני עשר שנים היה פה פיצוץ אטומי, היום כבר לא, אבל צריך לחיות עם זה. הכי חשוב מבחינתי זה שלא התפשרתי על האיכות".
בשנת 1965 נחנך ברוב פאר והדר מגדל שלום ברחוב הרצל בעיר, על חורבותיה של הגימנסיה הרצליה. עם פתיחתו זכה, בזכות ארבעים קומותיו וגובהו - 142 מטרים - לתואר "המגדל הגבוה ביותר בישראל ובמזרח התיכון בכלל". בתואר הישראלי החזיק במשך 34 שנים, עד חנוכתו של המגדל העגול במרכז עזריאלי, בשנת 1999. מאז נפרץ הסכר, וקו הרקיע של תל אביב התמלא בנייני קומות ומגדלים מכל עבר.
בזמנו הצליח גורד השחקים של ישראל למשוך אליו מבקרים מכל הארץ, שרצו להיווכח במו עיניהם בפלא, והיזמים - האחים מרדכי ומשה מאיר - זיהו את הפוטנציאל, והפכו אותו לאטרקציה של ממש.
זה התחיל במצפה, שמעלית שקופה הובילה אליו, וממנו - כך הובטח - אפשר לראות חצי מדינה; והמשיך בכלבו שלום, 6,000 מ"ר של קניות. לאחר מכן נפתחה שם הגרסה הישראלית של מוזאון השעווה עם דגמי שעווה של פיגורות כמו חיים יבין, ירדנה ארזי, צביקה פיק ויזהר כהן, בשנות התשעים, הוצבו גם פסלי שעווה בדמותם של יצחק רבין וביל קלינטון.
ב-1975 נחנך ה"מאירלנד", גן השעשועים של המגדל, שהמדרגות הנעות הראשונות במדינה, אטרקציה כשלעצמה, הובילו אליו. ה"מאירלנד" התגאה בלא פחות מ-14 מתקני שעשועים, ובהם גלגל, ספינת פיראטים ורכבת הרים מיניאטורית, והיה נושא הכמיהה של כל ילד בארץ.
תושבי תל אביב בוודאי זוכרים את המגדל לא רק בשל שלל האטרקציות אלא גם בשל משרדי הממשלה שנרכשו על ידי המדינה ופוזרו בקומות המגדל, ובהם מס הכנסה ומשרד הפנים. אטרקציה כבר אמרנו?
בשל גובהו הרם של המגדל הוא היה בשנותיו הראשונות ליעד מבוקש עבור אלה המבקשים לסיים את חייהם בקפיצה, ואם כבר לקפוץ, אז למה לא מהמגדל הכי גבוה בסביבה. קלאסה. עובדי המגדל נאלצו להתמודד עם התאבדויות תכופות עד שהוחלט לנעול את החלונות בקומות העליונות ולסגור את המצפה.
"מגדל שלום היה פורץ דרך בתכנון, בעוצמה ובגודל", מספר שי מאיר (67), בנו של מרדכי מאיר. "הבניין הגבוה ביותר באותה תקופה היה בניין אל על, עם 13 קומות, ואז באו עם בניין של ארבעים קומות, וזה היה פורץ דרך, זה היה שאפתני מאוד".
השנים האלה עברו, ומגדל שלום איבד מזמן את מעמדו כמוקד משיכה וכסמל של העיר הגדולה. המצפה ננטש ממבקרים, וה"מאירלנד" ומוזאון השעווה נסגרו. עם השנים עברו משרדי ממשלה שונים שאכלסו במשך שנים תשע קומות בבניין לבניין קריית הממשלה ברחוב בגין פינת קפלן.
בשנים האחרונות מוקד המשיכה היחיד שנותר במגדל הוא משרד הפנים בקומות העליונות. תנועת המבקרים שם, שהגיעו כדי לשנות כתובת או להוציא דרכון, מעולם לא פחתה. לפני כמה שנים הועברה גם לשכת משרד הפנים לבניין קריית הממשלה, וכך הפך המגדל לעוד בניין משרדים חף מאטרקציות.
"המגדל הזה היה במשך שלושים שנה המגדל החשוב ביותר בעיר, ששבר את קו הרקיע", אומר מאיר. "אבל אז התחילה תופעת המגדלים, והיא הלכה והעצימה ב-15 השנים האחרונות".
כחלק מניסיונות ההתחדשות של המגדל מתכנן האדריכל התל-אביבי יהונתן לייטרסדורף, נכדו של אחד מיזמי המגדל, להקים דירות פאר למגורים בשתי הקומות האחרונות של המגדל. האם שוב יהיה מגדל שלום למקום הכי מדובר בעיר? כנראה לא.
"דה שואו מאסט גו און", אומר מאיר בהשלמה. "הוא זכור וידוע בתור מגדל איכותי, והוא נעים מאוד גם היום ומוחזק ברמה גבוהה. נכון, בהתחלה זה היה מרכז מסחרי, המרכז המסחרי הראשון והגדול של ישראל. היום כבר יש מגדלים שונים, אבל זה לא מעציב אותי, אני אדם אופטימי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם