מורה לחיים: פרידה מד"ר כרמי יוגב
השבוע הלך לעולמו מנהלה המיתולוגי של גימנסיה הרצליה, ד"ר כרמי יוגב שחי ונשם את בית הספר במשך ארבעים שנה. בוגרי הגימנסיה נזכרים במורה שכל התלמידות התאהבו בו, והוציא תחת ידיו מפורסמים רבים
יוגב, מעמודי התווך של החינוך הציוני והאידאליסטי, אך במידת מה גם החדשני, חי ונשם את הגימנסיה הרצליה, התיכון העברי הראשון בעולם, במשך יותר מארבעים שנה:
כתלמיד, כמורה, כסגן מנהל, כמנהל, ולבסוף כנשיא בעל סמכויות של התיכון, ועבור רבים מבוגרי הגימנסיה, היה יוגב חלק משמעותי ובלתי נשכח מנעוריהם.
יוגב נולד ב-1918 בבאר יעקב בכרם של אביו (ומכאן שמו הפרטי). הוא התקבל ללימודים בגימנסיה כשהיה בכיתה ט'. עם סיום לימודיו שם, ב-1936, למד באוניברסיטה העברית לתואר מוסמך למדעים, והתפרנס ממכירת עיתונים.
בשנת 1946 החל ללמד בגימנסיה מתמטיקה ופיזיקה, ובעקבות החלטתו להמשיך לעסוק בחינוך נסע כעבור שנתיים לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. אף שיוגב היה בעל דעות ימניות, הוא לא התנדב לאף אחד מהארגונים הצבאיים והמחתרתיים בימים שלפני הקמת המדינה, ואת מלחמת העצמאות החמיץ מכיוון ששהה בארצות הברית ללימודיו.
יוגב קיבל לידיו את ניהול הגימנסיה עם פרישתו של ד"ר ברוך בן יהודה מהתפקיד, והיה למנהלה הצעיר ביותר, בן 31, לאחר מייסדה ומנהלה הראשון של הגימנסיה ד"ר חיים בוגר
ההתמודדות עם עובדה זו, כמו שאפשר לנחש, הייתה לא פשוטה עבורו, ובריאיון שהעניק לעיתון "חדשות" בשנת 1988 סיפר כי הוא הרגיש בזמנו כ"מתהלך בין הטיפות". את הגימנסיה ניהל יוגב במשך 24 שנים, ועם פרישתו מניהול, בגיל שבעים, החל לכהן כנשיא הגימנסיה. את התפקיד הזה מילא עד אמצע שנות התשעים.
בגימנסיה הרצליה מינויו של המנהל נקבע לא על ידי העירייה או משרד החינוך, והוא נבחר על ידי הוועד הפדגוגי של המורים הקבועים והוועד המפקח, המורכב מאנשי ציבור. במשך כל שנות כהונתו של יוגב כמנהל, לא עלה על דעת איש להתייצב מולו בבחירות לתפקיד המנהל, שהתקיימו בבית הספר אחת לשנתיים.
לצד הביקורת שספג יוגב מדי פעם בפעם, בעיקר מצד תלמידיו, הן על דעותיו הפוליטיות והן על הפיכת הגימנסיה לכאורה ל"בית חרושת לציונים", הוא היה אחראי להישגים חינוכיים מרשימים למדי: בשנת 1971 הביא אל הגימנסיה את בשורת האינטגרציה, ובכך שינה את תדמיתה הבורגנית והאליטיסטית, וכן היה בין האחראים להכנסת יחידות הלימוד לבגרות למערכת החינוך במקום המגמות שהיו נהוגות עד אז ולהעברת חטיבת הביניים בתל אביב מבית הספר היסודי לבניין התיכון.
בד בבד עם תפקידו של יוגב כמנהל הוא נשא בתפקידים ציבוריים רבים, ובהם ראש איגוד בתי הספר התיכוניים בארץ, ראש הנהלת קופת הפנסיה של מורי התיכון, חבר הוועדה להוצאת ספרי לימוד של עם עובד, חבר ועדות שונות במשרד החינוך, מרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית וחבר מערכת האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער".
בין לבין נישא יוגב לבתיה, בעצמה בוגרת הגימנסיה, שלימים שימשה בבית הספר פקידה. לזוג נולדו שני ילדים, מיכל וחיים, ומהם נולדו להם ארבעה נכדים. בעבר סיפר יוגב על בתיה בעיתון "חדשות": "היא השתפה באופרות של הדסה שרמן, הייתה הסוליסטית, יש לה קול יפהפה. התאהבתי בה כאדם – לא כפקידה".
"הקשר בינינו נוצר דרך ידידה משותפת, שהייתה מורה בבית הספר", סיפרה השבוע בתיה, אלמנתו של יוגב. "התחתנו לפני שישים שנה. הוא היה איש טוב, ישר, עם חזון, שאהב את עבודתו בגימנסיה. עניין האינטגרציה היה חשוב לו מאוד, והוא עשה הכול כדי שילדים מהדרום יוכלו לסיים את הלימודים.
"הוא פתח עבורם את כיתת הבגרות, שם לימדו אותם מורי הגימנסיה לחוד בעיקר את מקצועות הבגרות, ורבים מהם אכן הצליחו בסוף. בשנתיים האחרונות הוא היה חולה מאוד, וכבר לא הצליח לרדת מהמיטה, ובזמן האחרון המצב שלו הורע. השבוע הוא נפטר, ואני חושבת שהוא האדם הנפלא ביותר שהכרתי".
במשך ארבעים שנות עבודתו של יוגב בתיכון הוא הספיק לחנך אלפי תלמידים, ובהם העיתונאים רם עברון וירון לונדון, השחקנים אילן דר, דליה פרידלנד, יהודה אפרוני ועודד תאומי, הפרופסור יצחק זמיר, חבר הכנסת וחבר מועצת עיריית תל אביב לשעבר, עורך הדין מרדכי וירשובסקי ועוד.
"הוא נחשב קפדן מאוד, ולא הִרבה לחייך", מספר השר לשעבר והיום נשיא משרד החוץ העסקי, ד"ר יוסי ביילין, שלמד בגימנסיה בשנים 1962-1966. "הייתה הקפדה יתרה למשל בנוגע לבנות שהגיעו עם לק על הציפורניים ונשלחו על ידו מיד לחדר האחות כדי להסיר אותו באצטון.
"עם זה שהוא עסק במקצועות ראליים, היו חשובים לו מאוד נושאים של היסטוריה ועברית, בעיקר עברית תקינה. הייתי התלמיד המצטיין של הגימנסיה, ומטבע הדברים היה בינינו קשר. הוא דאג תמיד שאייצג את בית הספר באירועים, כמו בהלוויה של משה שרת. הוא הקפיד תמיד על גימנסיה לאומית מאוד, ואהבנו אותה ככזאת".
על ההבדלים בהשקפות הפוליטיות של שניהם הוא אומר: "נפתחתי אליו יותר דווקא אחרי שסיימתי את לימודיי בגימנסיה. עד אז לא ידעתי שדעותיו ימניות קיצוניות, וכנער בתיכון אף לא הרגשתי בהן. במשך השנים הוא היה מגיע להרצאות ולחוגי בית שקיימתי, ושאל תמיד שאלות, אף פעם לא פרובוקטיביות, אלא מתוך הערכה ואהבה. הוא היה ג'נטלמן, ועם זאת, היה בעל דעות ברורות לכיוון מסוים. היו בינינו ויכוחים, אבל רכים מאוד, אף פעם לא בעימות קשה".
"בזכותו הייתי נוסע לשחק בנבחרת על חשבון הלימודים", מספר כדורגלן ומאמן העבר גיורא שפיגל, שלמד בגימנסיה הרצליה בשנים 1961-1965. "כשנסעתי לאליפות אסיה, מלבד זה שהוא אישר לי לנסוע ושחרר אותי מהלימודים, הוא נתן חופש לכל התלמידים כדי שיוכלו לשמוע ברדיו את השידור של המשחק. הוא היה פתוח מאוד, העריך מאוד את זה שיש לו ספורטאים בגימנסיה, ואהבתי אותו מאוד. אני חושב שגם הוא אהב אותי, אפילו שלא הייתי תלמיד מצטיין. הייתי תלמיד מאחר, ובכל זאת הוא אף פעם לא עשה מזה עניין".
כשאני למדתי בגימנסיה הוא היה רק מורה", נזכרת זיוה להט, רעייתו של ראש העירייה לשעבר שלמה (צ'יץ') להט, שלמדה בתיכון בשנים 1946-1949. "אני זוכרת מורה צעיר ומסעיר מאוד, וכולם דיברו על זה והתרגשו ממנו. כל הבנות התאהבו בו, ומכיוון שהיינו תמימות מאוד, היינו תמיד מגחכות כשהוא היה עובר".
גם בנה של להט, חבר המועצה דן להט (הירוקים), זוכר היטב את יוגב, אם כי בשנים שלמד בגימנסיה, 1972-1978, כבר כיהן יוגב כמנהל בית הספר: "הוא היה סמכותי מאוד, אבל מסוג המנהלים המוערכים גם על ידי חבר'ה צעירים. אני זוכר שפעם אחת, כנראה בגלל ציונים נמוכים, הוא ביקש ממני להביא את אבא שלי, שהיה אז ראש העירייה.
"זאת הייתה הפעם היחידה שאבא שלי היה בבית הספר בתור הורה ולא מתוקף תפקידו. השיחה ביניהם גלשה מיד לבעיות בית הספר והעירייה, וממני נחסכה לבסוף כל מסכת ההטפה. בתקופתי, בזכותו כנראה, הגימנסיה הייתה שם דבר. אחר כך המעמד והרמה שלה ירדו, ואני מקווה שעכשיו היא בחזרה על דרך המלך".
"הוא היה אדם כריזמטי מאוד, שניהל את הגימנסיה ביד רמה, אבל הצליח להפוך אותה לבית", מספרת המורה לספרות נילי ציוני. "אני זוכרת שבבוקרי יום העצמאות הוא היה מכנס אצלו קהילה של מורים וחברים שלו שהיו שחקנים בהבימה, והם היו משוחחים וקוראים שירה. בשנותיי הראשונות בבית הספר לא זכיתי להיכנס ל'היכל התהילה', וברבות השנים, כשהוזמנו בעלי ואני למפגש הזה בפעם הראשונה, מאוד-מאוד התרגשנו".
"לדברי ציוני, כשנולד בר, בנה השלישי, מצאו לנכון בעלה והיא לבקש מיוגב להיות סנדקו של בנם, והוא ניאות ברצון. "להיכנס לשיחה בחדר שלו הייתה זכות, זה היה ממש אירוע", היא מוסיפה. "אפילו שמאוחר יותר התברר כי האינטגרציה והמעבר לחטיבות הביניים לא היו הדברים הכי טובים, ייאמר לזכותו שהיה לו ראש של יזם".
"בין כל המורים המבוגרים, הזקנים, היה נחמד מאוד להיתקל במורה צעיר ונמרץ, שהביא רוח חדשה", מספר הסופר פוצ'ו (ישראל ויסלר), שלמד בתיכון בשנים 1944-1948. לדבריו, ביום הלימודים הראשון שקיימו בני מחזורו – ימי לימודים, שמתקיימים בשבע השנים האחרונות בכל חמישה במאי ומטרתם להחזיר להם את הימים "שנגזלו" מהם בשנתם האחרונה בתיכון לאחר שנאלצו להתגייס למלחמת העצמאות – נתנו בני המחזור את הכבוד ליוגב כדי שילמד אותם שיעור:
"הוא נתן לנו הרצאה ביום הלימודים הראשון ב-2003, ורצינו שהוא יגיע להרצות גם ביום הלימודים הבא שיתקיים, אבל אשתו כבר הודיעה לנו שמצב בריאותו לא מאפשר זאת. לצערי, המורים שלנו הולכים ונגמרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם