האב, הבן ורוח הרוקנ'רול: רון ליטני הולך בעקבות אביו
דני ליטני, אחד האמנים הענקים והמפוספסים של ישראל, ייעץ לבנו רון שלא להיכנס לתעשיית המוזיקה. אבל התשוקה בערה, והיום הבן, איש לילה תל אביבי, בדרך לאלבום ראשון. אהבה לאלכוהול ולסטוצים יש לו לפחות כמו לגרסת המקור. כישרון? ימים יגידו, בינתיים אבא משבח
"הוא לא מגיע הרבה", מאשר הבן. "קודם כול הוא גר ברעננה. ושנית, הוא אלכוהוליסט שלא נוגע באלכוהול כבר עשרים שנה. יש לו חבר בליין שגר בחו"ל ומדי פעם מגיע לארץ, אז קורה שהוא קופץ איתו לבר. אבא שלי ניסה פסיכיאטרים ופסיכולוגים, והדבר היחיד שהוציא אותו מהשתייה הוא הבאולינג. הוא נהיה שחקן מקצועי והתמכר לבאולינג במקום.
דני ורון ליטני
צילום: אריק סולטן
"הפעם הכמעט ראשונה והאחרונה שראיתי אותו שותה היתה כשמאיר אריאל נפטר (ב-1999, ק"ס). זה הדבר היחיד שהצליח לשבור
אותו, ואז גם שתינו ביחד. למזלי, הוא הפסיק לשתות כשהייתי ממש קטן, אז אין לי זיכרונות ממנו חוזר הביתה גמור".
לעומתו, אתה בטח שותה הרבה.
"אני בדיוק נמצא בתקופה שהפחתתי שבעים אחוז מכמות האלכוהול ששתיתי עד עכשיו".
איך חישבת שבעים אחוז?
"בקלות. עד לא מזמן שתיתי בכל יום המון. משהו כמו 15 או 20 צ'ייסרים בלילה. לפני חודש הפסקתי לשתות במשמרות. אני עובד ארבע-חמש משמרות בשבוע, ובגלל זה הפחתתי בשבעים אחוז".
החיים על פי ליטני
"סיפרת שמילדות את כבר דפוקה
רצית להיות מלכה תמיד
נשארת הבת של השכנה ממול
לקחו אותך תמיד די בקלות
חיכית להזדמנות
איבדת את הראש
סיפור נדוש"
מתוך: "משבר אמון", מילים ולחן: דני ליטני
עטיפת "תקופת החיץ". "אם היתה לי אמביציה הייתי ממלא פארקים" עטיפת האלבום
לא רק האהבה לטיפה המרה מעידה על דמיון בין האב, אמן הרוק והבלוז שנודע בעבר כ"בוב דילן הישראלי", ובין בנו, מבעלי הבר התל אביבי "15 דקות". לפני זמן מה החליט רון ליטני, בן 28, לממש את התשוקה שבערה בו, ולתחזק לצד עבודתו בתעשיית המועדונים בעיר, גם קריירה מוזיקלית כמו אביו.
לפני כשנתיים יצא הסינגל הראשון של ליטני "ונישן קצת", שיר שכתב והלחין עבור אלבום האוסף של אביו, שבוצע על ידי השניים כדואט. כיום הוא עובד במרץ על אלבומו הראשון.
האם יצליח? לכאורה אין סיבה שלא. נראה כי ליטני ג'וניור קורץ מכמה חומרים נכונים: הוא נראה טוב, יש לו אהבה עזה למוזיקה, זיקה לחיי הלילה ואבא עם עבר בתחום. הוא גם תל אביבי מלידה, ולמד בבתי הספר שנחשבים כיצואני אמנים וסלבס: בית הספר לאמנויות ברחוב אוליפנט בתל אביב ובתיכון תלמה ילין בגבעתיים.
דני, אביו של רון, פרץ לתודעה בסוף שנות השישים העליזות עם ההצגות "גבעת ספון ריבר", "איש חסיד היה", מופעים משותפים עם יהונתן גפן והלהקות "שמים" ו"כלים שלובים", ונתפס בעיני הבורגנות כילד פרחים ואמן מחאה.
את אלבומו הראשון - "יחס חם" - הוציא רק בשנת 1977, ואת אלבומו השני - "תקופת החיץ" - רק 15 שנה לאחר מכן. בשנים האלה - שנות בלבול, גירושים, הרבה אלכוהול ולמעשה שנות ילדותו של רון בנו - הוא התפרסם דווקא כאמן מפוספס אשר לא מילא את הציפיות שתלו בו.
"הייתי מסתובב עם חבורת הזבל לפאבים כמו 'שופטים' או 'הרצל', והיינו שותים", אמר פעם בריאיון. "הייתי שותה הרבה, אבל שלא יישמע מזה שהייתי אלכוהוליסט. אז החיים נראו חרא. היו לי המון רחמים עצמיים, כמו לכל אמן, וגם הילדות שלי לא הייתה מצופה זהב".
בריאיון אחר אמר: "אם הייתה לי אמביציה חזקה יותר, הייתי יכול למלא פארקים, אבל הייתי אדם הרוס ובודד. זמרי רוק צריכים לסבול, ואני לא בנוי לזה".
מאוחר יותר הוציא ליטני עוד כמה אלבומים, ואלה נצרבו בזיכרון הציבורי בזכות גרסאות הכיסוי המרגשות שעשה לקלאסיקות כמו "סוף הקיץ", "קח לך אישה", "כלים שלובים", "פתאום כשלא באת", "זה קורה" ו"הנסיך הקטן".
בקרב אנשי הדור הצעיר יותר, כמה מתאים, הוא מזוהה עם דמותו של צ'רניאק - זמר ופסנתרן הבית של הפאב שעלילת הסרט "החיים על פי אגפא" של אסי דיין מתרחשת בו. לליטני האב גם עבר עשיר למדי בדיבוב דמויות מסרטים מצוירים דוגמת השף לואי ב"בת הים הקטנה", המושל רטקליף ב"פוקהונטס" וג'ון הקטן ב"רובין הוד".
"זה שאבא שלי מפורסם לא היה עבורי דבר לא רגיל", מסביר רון. "זה היה חלק מהילדות שלי. נסעתי אתו תמיד להופעות, והיו אצלנו תמיד כל מיני אנשים מפורסמים בבית.
"דווקא ההשתתפות שלו בסרט 'החיים על פי אגפא' הייתה בשבילי טראומטית. הייתי קטן מאוד, בכיתה ג', ובסוף הסרט יורים בכולם, גם באבא שלי. היום אני חושב שזה סרט ענק, אבל אז זה היה דבר מאוד לא פשוט לראות. כילד, הדבר הכי גדול שחשבתי שהוא עשה זה לדובב את באלו הדוב ב'ספר הג'ונגל'".
לדבריו, גם גירושיו של הוריו כשהיה בן חמש (אמו היא ג'ודי ליטני, שחקנית לשעבר ששיחקה בסרט המקורי "שיער" וכיום עובדת כמלבישה במשכן האופרה הישראלית), לא השפיעו עליו השפעה יתרה. "זה משהו שהיה נראה לי תמיד נורמלי", הוא אומר. "בכיתה היו מלא ילדים שההורים שלהם גרושים, וזה לא היה דבר מוזר כמו שזה כנראה בערים אחרות".
בשנים האחרונות ליטני האב ממעט להופיע וליצור בשל ליקוי השמיעה הקשה שהוא סובל ממנו, שנגרם לו לדבריו מחשיפה ממושכת לרעש. עם זאת, לאחרונה נחשף עם ישראל מחדש לזמר, המשתתף בפרסומת ל"ויזה כ.א.ל" שמשודרת השכם והערב בערוצים המסחריים.
בפרסומת מבצעים כמה אמנים (שלא לומר "אמני עבר"), ובהם אדם, שולה חן, אילנה אביטל, סי היימן, אלי לוזון וכמובן ליטני, גרסה חדשה לקלאסיקת שנות השמונים של אלון אבידר ודוד קריבושי "עם אחד עם שיר אחד".
"בינתיים יצא לי לראות את הפרסומת רק פעם אחת, ואני חושב שזה ממש חמוד", אומר רון. "מצחיק, לפני איזו חצי שנה נזכרתי בשיר הזה אחרי ששמעתי אותו בטקס של עמותה לילדים במצוקה, והבאתי אותו לבר והתחלתי לנגן אותו שם. אנשים דווקא התחברו לזה מאוד, וזה הפך שם לסוג של להיט".
עף ברוח
"הלילה הקסם את גופך ישטוף
הלילה באור לבן נשוט רחוק
אך אם תעזביני, אנא הביני
אין לילה בו תוכלי אליי לבוא"
מתוך: "הלילה", מילים ולחן: ארז הלוי, ביצוע: דני ליטני
ליטני ג'וניור. שנים של כתיבה למגירה צילום: ראובן קסטרו
על השכלה אקדמאית החליט ליטני הצעיר לוותר כבר לפני שנים רבות: "עוד ביסודי, כשילדים דיברו על מה הם יעשו כשהם יהיו גדולים, אמרתי שאני לא הולך לאוניברסיטה. זה אף פעם לא משך אותי".
עם שחרורו משירות בחיל המודיעין, עשה את דריסת הרגל הראשונה בחיי הלילה, בהתחלה כברמן. המקום הראשון בו עבד היה המועדון הסוג "קמלוט תל אביב" ז"ל, ומאוחר יותר בירמן ב"ג'ואיס בר" באלנבי ובברים "גולדן בר" ו"אקמן", בשדרות רוטשילד ובכיכר דיזנגוף בהתאמה, יהא גם זכרם ברוך.
בשנת 2006, כשהיה בן 24 בלבד, פתח עם כמה שותפים נוספים את ה"אילקה" שבדיזנגוף. המקום עדיין קיים, אך ליטני אינו שותף בו עוד.
בו בזמן, ולאורך כל הדרך, לא מש חיידק הנגינה מהילד שלימד את עצמו לנגן בפסנתר ולמד שיעורי גיטרה. "אבא אמר לי תמיד לא להיכנס לתעשייה הזאת", מספר ליטני, "שזאת תעשייה הפכפכה וקשה מאוד מבחינת האנשים שבתוכה, ומבחינת הלחצים והמחיה. הוא אמר תמיד שיש הרבה עוגמות נפש במקצוע הזה".
אלא שמרגע שעלה לראשונה על במה - בערב ארבעים שנות יצירה של אביו באמפיתאטרון של חולון שהתקיים לפני כשמונה שנים - הוא ידע שהגיע לנחלה, והחליט שלא לקבל את עצתו של אביו. "הייתי אז בצבא, ועליתי עם אבא שלי על הבמה. ביצענו בעברית את השיר Blowin' in the Wind של בוב דילן.
"מרגע שעליתי על הבמה פשוט התאהבתי בזה. במשך המון שנים פשוט כתבתי למגירה והתביישתי מאוד להוציא את זה החוצה. היום רק שייתנו לי כל במה בשביל לעלות עליה עם חומרים שלי - ואני שם. אני אוהב את הלחץ של לפני ההופעה ואת העוצמה שיש על הבמה".
ליטני החל להופיע בחשאי, בעיקר בפני חברים ובני משפחה, ובפברואר 2008 הוציא לרדיו את הסינגל "ונישן קצת", שכתב לאלבום האוסף של אביו. "הד ארצי רצו שיהיה בדיסק האוסף גם שיר חדש", הוא מסביר. "ראיתי שאבא שלי לא עושה שום דבר בעניין אז פשוט באתי אליו עם השיר ואמרתי לו 'קח'".
בשיר, שמדבר על פחדיו של רון מפני מערכת היחסים שנמצא בה בשעתו, האב והבן שרים את אותו הטקסט בדיוק, רון מביא עמו את הרוח החדשה של התקופה, ודני, בקולו המשופשף - את האינטרפרטציה שלו. אגב, קברניטי הפלייליסט בתחנות הרדיו השונות משום מה החליטו כי אין מקום תחת קורתם עבור השיר המצוין הזה.
לצד קולו החם של ליטני האב, בעל התלתלים והכריזמה, ואהבתו לבלוז ולרוק, הוא התפרסם גם כהולל וכוכב בקרב הנשים."נשים היו אצלי בעדיפות גבוהה. זו הייתה המטרה של החיים באותה תקופה: לצאת, להסתובב ולמצוא מישהי כדי לא לגמור את הלילה לבד. היו לי מאות נשים", אמר פעם בריאיון.
פנטזיה על חיים בין 8:00 ל-17:00
גם כאן, באופן לא מפתיע, התפוח לא נפל רחוק מהעץ.
דני ליטני: "לדעתי הבלתי משוחדת רון כותב דברים יפים מאד" צילום: אריק סולטן
"הייתה לי חברה במשך שלוש שנים, מגיל 22 עד 25, ואת השיר הזה כתבתי על החרדות שלי מהקשר", מספר ליטני על המניעים ל"ונישן קצת". "אפילו שהיא לא באמת הייתה כזאת - מושכת אותי וגוררת אותי - אני הייתי צעיר מאוד, והיא הייתה גדולה ממני. פחדתי שזה הולך מהר מדי, ורציתי שקצת נירגע. זה היה באמצע החיים המשוגעים של הברים והזיונים".
איפה אתה נמצא היום מהבחינה הזו?
"אני לא חושב שאני לא בנוי לקשר. בשיר של דודו טסה 'בסוף מתרגלים להכול' יש שורה שאומרת 'נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות באמצע הלילה', ואני מזדהה אתה מאוד. זה נהיה 'מינינגלס' לאללה, כל הזיונים האלה. באיזשהו שלב זה פשוט נהיה זול.
"פעם הייתי מתחיל עם בחורות רק כדי שיהיה לי זיון בסוף הלילה, והיום כבר אין לי הלהט הזה, ולרוב אני פשוט מעדיף ללכת לישון כי אני עייף. לעומת זאת, סקס בשירותים זה משהו שאף פעם לא מתי עליו, אבל זה דבר שלא יפסיק אף פעם. הרצון היום הוא באמת לחיות חיים מסודרים יותר אחרי המון שנים של בלגן".
חשוב לך שהיא תהיה חלק מנישת הלילה?
"בכלל לא. הפנטוזים הם דווקא על חיים רגילים מ-8:00 עד 17:00 עם מישהי שהיא חיצונית לחיי הלילה, אבל זו פנטזיה כמעט לא מושגת. אחרי הכול, זה בעייתי להיות עם מישהו שהולך לישון בכל יום ב-6:00 בבוקר".
רון מצהיר שבחודש מאי הקרוב הוא יתחיל לעבוד ברצינות על אלבומו הראשון, שכל השירים שלו כבר כתובים ומולחנים. הוא מסביר כי אביו יעזור לו בעניינים הטכניים - במציאת נגנים, אולפנים, בעיבודים ובעצות. "יש לי בבית איש עתיר ניסיון, למה לא לנצל את זה?" הוא אומר.
באלבום העתידי יהיה אפשר גם למצוא שיר בשם "מלאך משמים", שליטני נוהג לכנות אותו "שיר הפייסבוק": "יש לי חברה בפייסבוק, עדי פאר, שכתבה מילים ופרסמה אותן בדף הפייסבוק שלה.
"כשראיתי את זה ב-Feeds (דף העדכונים של הרשת החברתית, ק"ס) החלטתי לקרוא אותו. כשנכנסתי ראיתי שמישהי רשמה שם בהערות שמישהו חייב להלחין את זה. אחרי שעתיים שלחתי לעדי את השיר מולחן ומצולם כשאני שר אותו. היא אהבה מאוד את מה שעשיתי, ומוכנה שהשיר יופיע באלבום".
לצד "בנים של" מצליחנים כמו אסף אמדורסקי ואביב גפן, אפשר למצוא גם לא מעט ניסיונות כושלים להתחקות אחר הצלחת האבות כמו אלה של בן ארצי, טל טולדנו ואורי בשן.
אתה מפחד מהשוואות?
"האמת היא שלא. בסופו של דבר המוזיקה שלי היא המוזיקה שלי. אם אפחד מהשוואות, אהיה בבעיה. השוואות יהיו תמיד, ואני לא נותן לעצמי להתעסק עם זה יותר מדי. אני גם פתוח מאוד עם אבא שלי, ולא מרחיק אותו מהפעילות המוזיקלית שלי".
מה ההשפעות המוזיקליות שלך?
"דברים ישנים יותר - ביטלס, סטינג, שלום חנוך, תמוז, וכמובן אבא. אהבתי מאוד את הדיסק האחרון של אסף אמדורסקי, ואני גם אוהב מאוד את הזמר אסף ארליך".
אתה חושב שאם אבא שלך היה עושה משהו אחר, היית בוחר בקריירה שונה מזו שבחרת בה?
"אני לא חושב שאני יכול לדעת אם אני מושפע ממנו או לא, אבל כן גדלתי על המון מוזיקה בבית. מה שכן, תמיד היה בי פחד להשמיע לו את הדברים שלי, אבל ברגע שעשיתי את זה, בערך לפני שנתיים וחצי, והתחלנו לעבוד ביחד, הוא החליט לדרבן אותי מאוד ללכת על זה, ונהיה לי קל יותר".
תלונות לכחולי המדים
"ותשו כוחותיי, ונפלתי חזק והוטחתי על הרצפה
את מושכת אותי, את גוררת אותי
בתוך הגוף הקר, אז
למה שלא תיפלי גם את? למה שלא תיכנעי, ונישן קצת?"
מתוך "ונישן קצת", מילים ולחן: רון ליטני
רון ליטני. חומר ויכולת כבר יש צילום: ראובן קסטרו
לפני כחודשיים וחצי פתח ליטני את הבר השכונתי "15 דקות". בין שותפיו למיזם הנוכחי נמצאים גם דב נולדמן, מבעלי הבר "70 פילים", וצביקה שוורץ, מבעלי "המגדלור" והבר "ברגמן" בבן יהודה - שעל חורבותיו נפתח המקום החדש. לדברי ליטני, כל אחד מהשותפים אחראי לנישה משלו, והוא עצמו אחראי לאופי הערבים ועל הצוות.
כמו אביו, שמקיץ מדי יום ב-17:00 אחר הצהריים, ושעות הפעילות העיקריות שלו הן בין 22:00 בלילה ל-7:00 בבוקר , גם לרון - כאיש לילה - סדר יום לא שגרתי: הוא מתעורר בסביבות 12:00 בצהריים, מסדר את סידוריו, מתאמן בחדר הכושר, ומפרגן לעצמו שעה-שעתיים כדי לנגן ולנסות לכתוב.
לבר הוא מגיע בערך ב-20:00 בערב, ונשאר שם עד 5:00-4:00 בבוקר, אז "יוצאים לבירה או שהולכים לאכול ארוחת בוקר ב'בראסרי'".
את טראומת ליל הסילבסטר, אז פשטו שוטרים על ברים ומועדונים בעיר וחילקו לבעליהם צווי סגירה בגלל אי-עמידה בתקן התפוסה, הוא עדיין לא שוכח. לליטני אמנם שיחק המזל, ולובשי המדים לא התדפקו על דלתות "15 דקות", אולם כבעל בר ותיק וחבר קרוב של רבים מבעלי הברים שנפגעו, גם לו יש השגות על התנהלות פקחי המשטרה בעניין אכיפת חוקי הברים בכלל ובערב הסילבסטר בפרט:
"הם בחרו ביום הסילבסטר שהם יודעים שלשום מקום לא יהיה סיכוי להישאר פתוח לאחר שיבדקו כמה אנשים יש בו. מתי בפעם האחרונה יכולת לעמוד בבר, לפרוס את הידיים, ולהסתובב חופשי? אם זה ככה, זה אומר שהמקום לא עובד.
"זה לא ככה לא בארצות הברית ולא באירופה. זה חוק מיושן, שאינו תואם את המציאות. התגובה של המשטרה בתקשורת הייתה שהיא עושה פשיטות כאלה פעמיים בחודש. זה ממש לא נכון. היא עושים את זה רק במועדים מיוחדים כמו הסילבסטר, פורים ויום העצמאות".
ליטני מותח ביקורת גם על אכיפת חוק העישון, שנכנס לתוקפו לפני כשלוש שנים: "החוק נכנס לתוקף כשהייתי הבעלים של ה'אילקה'. התקשרתי לכל בעלי הברים באזור, שהם חברים, וסיכמנו שננסה כולנו ביחד לאכוף את החוק. הבעיה היא שלעירייה אין מספיק כוח אדם כדי להגיע למקומות ולקנוס, ובגלל זה ברים התחילו לאט לאט להישבר.
"בארץ אוהבים לחוקק חוקים, אבל לא אוהבים לאכוף אותם. אפילו שאני בעצמי מעשן, אין לי בעיה עם החוק הזה, אבל צריך שיהיה קונצנזוס. לא ייתכן שאני בבר שלי אאסור על עישון, ובבר ליד אנשים כן יוכלו לעשן. זה משאיר אותנו בתחום האפור".
לאחרונה, לצד ההפחתה בכמויות האלכוהול שנזכרה בפתיחה, החל ליטני להתאמן בחדר כושר. ייתכן מאוד כי את אורח החיים הפחות או יותר בריא שהחליט לסגל לעצמו הוא חב לטרנד האופנתי - שפעת החזירים שנדבק בה לדאבונו לפני כחודש: "אני ממליץ לכולם ללכת ולהתחסן", הוא אומר בנחרצות.
"אלה היו עשרה ימים של סבל שאני לא יכול להסביר, ושהייתי מושבת בהם. במשך ארבעה ימים החום לא ירד מ-39 מעלות, וחייתי על הרבה אקמולים, אנטיביוטיקה ומקלחות קרות".
מה התכניות שלך לעתיד?
"זה השלב הקריטי עכשיו. עד מאי בערך אמשיך לעבוד ב-'15' בין ארבעה לחמישה ערבים בשבוע, ואחרי זה התקווה היא להתחיל לעבוד על המוזיקה ברצינות. לקבל את ההחלטה ולרוץ. חומר ויכולת כבר יש, עכשיו צריך למצוא להקה ולהתחיל להשקיע כסף".
כבר חשבת על שם לאלבום?
"עדיין לא, אבל בדרך כלל האלבומים הראשונים הם על שם האמן, לא?" ושם, זה ברור, כבר יש לו.
"רון בהחלט ממשיך דרכי, ואני לא אומר שזה טוב"
דני ליטני מאמין מאוד בכישרון של בנו, אך אינו סבור כי הקשר המשפחתי בין השניים הוא אשר יסלול עבורו את הדרך. "לא יהיה אפשר להגיד שהוא הצליח בגלל אביו", הוא קובע. "לפני עשר שנים הייתי יעיל הרבה יותר לניצול, היום כבר אין לי כל כך קשרים".
דני ליטני. "לפני 10 שנים הייתי הרבה יותר יעיל לניצול" אמיר מאירי
בכל זאת, אתה לא חושב שישפטו אותו בצורה חמורה יותר מכיוון שהוא "הבן של", כמו שעשו למשל לבן ארצי?
"בן ארצי קיבל את כל התנאים האפשריים, ובכל זמן שהוא רצה להקליט הוא הקליט. זה לא המצב של רון, שצריך לפלס את הדרך. אני בעצמי הייתי עם רון באולפן כשביקשו מאתנו לפנות את המקום בשביל החזרה של בן ארצי. מה גם שהוא מתחיל להיכנס לעניין בגיל די מאוחר, אם הייתי עוזר לו, הייתי עושה את זה קודם לכן, ולא מחכה עד עכשיו, שאני כבר לא שומע כל כך טוב".
ליטני האב דווקא לא זיהה ברון נטיות אמנותיות כשהיה צעיר יותר: "האמת היא שנטיות היו יותר לאחיו הגדול תום, שלמד פסנתר והיום הוא מהנדס ב'אלישרא'. דווקא הוא חשבתי שילך יותר לכיוון. רון התחיל טיפה יותר מאוחר, ולדעתי ה'בלתי משוחדת' הוא מוכשר מאוד וכותב דברים יפים מאוד".
למרות זאת, ניסית להניא אותו מלעסוק בתחום.
"זה לא עולם קל. כמו כל אבא פולני טוב, אפילו שאני רוסי במקור, רציתי שיהיה לו משהו מוצק ביד. זה מקצוע בוגדני וסוחט מאוד, שמלא תככים וקנאה. עם זאת, ידעתי שרון לא רוצה ללמוד וידעתי שאין פה מה לשכנע אחרת. שיטת ההורות שלי אינה לכפות על הילדים שלי מה שאני רוצה.
"רון הוא יותר אני: פאבים, שתייה, מוזיקה. הוא בהחלט יותר ממשיך דרכי, ואני לא אומר שזה טוב. הייתי שמח לראות אותו מאורגן יותר עם עצמו. הכישרון שלו עדיין לא מנוצל, וכל הזמן הוא דוחה את העבודה על האלבום".
הוא עסוק עם הבר.
"יש לו גם כישרון להפעיל ברים, זה נחמד, זה יפה, ואני מבין את דרך המחשבה: אם הוא יעשה כסף, אז הוא יהיה חופשי יותר לעסוק במוזיקה. מנגד, לא תמיד זה מסתדר, ואפשר גם ליפול בדברים האלה".
כאמור, ליטני אינו מרבה להגיע לבר של בנו: "מה יש לי לעשות שם?" הוא שואל. "אני סבא של כולם, בן 67, פור קרייסט סייק. אני גמול משתייה כבר עשרים שנה, ולא שותה משקאות חריפים, והרעש באוזניים הורג אותי".
לדבריו, הוא שומע את מה שנעשה מסביב, ויודע שרון יכול בקלות להשתלב בסצנת המוזיקה המקומית.
כי מה שקורה לא כל כך טוב?
"בלשון המעטה. לא, סתם, יש דברים טובים ויש דברים טובים פחות. אם הוא ייקח את עצמו בידיים ברצינות, אני צופה לו עתיד יפה מאוד. הוא אמנם לא כותב מילים ומוזיקה פופולריות ולא מוזיקה מזרחית, שזה עכשיו המיינסטרים.
"הוא כותב דברים עם משמעות, והיום מעט מאוד מקשיבים למילים, אבל יש לו את זה, ואני בטוח שהוא ימצא את הקהל שלו. לא יודע אם זה יהיה קהל גדול, אבל היום מגיעים לקיסריה אנשים שמעולם לא חלמתי שיגיעו לשם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם