שאון מעורר: למה צריך להתחנן לשקט בין 2 ל-4 (בבוקר)?
רעש הפטישים, המערבלים והמקדחים הפך לחלק מתפאורת הצלילים הקבועה של תל אביב. והעירייה? היא אינה יוצאת מגדרה כדי להגן על זכויות התושבים
שאון הפטישים, המערבלים, המקדחים והמנופים הפך לחלק מתפאורת הצלילים הקבועה של תל אביב. אתה נס על נפשך מפני המיית המגדל המתרקם ברוטשילד-אלנבי (באמת סליחה שאני לא זוכר איך קוראים לו) ונופל היישר לזרועותיו של קרובו, שמשקיף על נווה צדק. אין רגע דל, בלי מגדל או פסטיבל.
אני לא טוען שתל אביב צריכה להפסיק להיבנות. אני גם לא מתכוון לגייס את הקלישאה על ראש העירייה החובב בנייה שלנו. הכול עניין של פרופורציה. משני צדי הרחוב שלי למשל משפצים עכשיו בניינים, ובמילה "משפצים" אני מתכוון לכל החבילה: קידוחים, קולות של לבנים נופלות, עגלת פסולת שעומדת על שפת הכביש ומעלה ענני אבק. הרעש מלווה אותנו כל היום - בשנייה זאת ממש נורה עוד צרור של קידוחים לחלל הרחוב - אבל באמת אין לי טענות: כל עוד העבודות מתבצעות משעת בוקר סבירה עד לפנות ערב אני מוכן לסבול בשקט. זכותם של אנשים לשפץ.
אבל יש תל-אביבים שאינם בני מזל כמוני. מדובר באנשים שנגזר עליהם להפוך בעל כורחם לשכניו של מגדל. הצטברות של מקרים בחודשים האחרונים מלמדת שאל"ף: להיות שכן של מגדל ההולך ונבנה זה מאוד לא נעים; ובי"ת: העירייה אינה יוצאת מגדרה כדי להגן על זכויותיך הבסיסיות, למשל מספר מינימלי של שעות שינה.
המקרה האחרון שייך להדר, צעירה רהוטה ועצבנית מנחלת יצחק. רהוטה היא כנראה
במסגרת הידידותית הזו קיבלה החברה שבונה את המגדל בנחלת יצחק היתר קבוע מהעירייה לעבוד עד תשע בערב; ולא רק זה: העירייה אף העניקה לחברה היתר לחרוג על פי הצורך עמוק לתוך הלילה, במקרים שהנסיבות הלוגיסטיות מחייבות זאת. אם כל זה לא מספיק, מדווחת הדר, החברה מצפצפת גם על המגבלות והאיסורים הקלושים ממילא שחלים עליה: הרעשים מפציעים לעתים גם בשתיים, שלוש וארבע לפנות בוקר, ומדי פעם בשבתות, וכשמזעיקים את הפיקוח העירוני, הפועלים מזהים את הפקחים מרחוק ומדמימים את המכשירים. בקיצור, אחלה שכנים.
המגדל בנחלת יצחק מצטרף למרכז הרפואי באיכילוב, שעל בנייתו החצופה מסביב לשעון, שמיררה את חיי השכנים, כבר כתבתי כאן פעם, ולעוד כמה מגדלים שמוקמים ברחבי העיר והפכו את חייהם של תושבי הסביבה לסיוט. אחרי הפצרות מרובות הסכים דובר העירייה הילל פרטוק לעלות לשידור ולספר איך הדברים נראים מבניין העירייה. "בעירייה", אמר, "לא יושבים אנשים רעים, ואין לנו שום עניין לדפוק את התושבים. אנחנו בסך הכול מנסים לאזן בין הצרכים של חברת הבנייה - הרי אם נערים עליה קשיים הבנייה רק תימשך והשכנים יסבלו עוד יותר - ובין השקט שמגיע לדיירים".
לא , אני לא חושב שבעירייה יושבים אנשים רעים, אבל אני משוכנע שיש פער גדול בין איך שהדברים נראים בטפסים ובהיתרים הפורמליים, עתירי האותיות היבשות, ובין המשמעות הכואבת שלהם עבור מי שחי את ההיתרים האלה 24 שעות ביממה. נכון, העירייה צריכה לאזן בין הצרכים, אבל היא צריכה להיות רגישה הרבה יותר לצורכי האנשים הפשוטים. מרגע שהיא מעניקה היתר לחברת בנייה תפקידה לראות את עצמה כמגנת התושבים.
כמו מורה שמכניסה לחדר אחד את הבריון של בית הספר עם ילד מבוהל מכיתה א'. היא יכולה להזהיר את הבריון אלף פעם, אבל אם לא תקפיד להיות שם בכל רגע, תחזיק אותו קצר ותפקח על כל תנועה שלו, הוא כבר ימצא דרך להחטיף לקטן מכות.
כשהייתי ילד נאסר עלינו לרדת לשחק בחצר בין שתיים לארבע בצהריים. ישבנו בבית עם הכדור ביד, עוקבים בדריכות אחרי המחוגים, ובחמישה לארבע היינו פורצים בסערה לחדר המדרגות ודוהרים למטה. מנוחת הצהריים הקדושה היא כבר מזמן היסטוריה (גם אם היא עדיין כתובה בספר החוקים). היום אנשים בתל אביב מתחננים לקצת שקט בין שתיים לארבע לפנות בוקר. אם בונים מול החלון שלהם מגדל, לא בטוח שהם יזכו לזה.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם