ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

רץ על הקצה: אביב כפיף מכור למירוצים המטורפים בעולם

ריצת 160 ק"מ למשך 27 שעות, משחה לילי באגם נורבגי קפוא וריצה של שבוע במדבר גובי. הכל קטן על אביב כפיף מהוד השרון, שכעת מתכונן למירוץ "באד ווטר" - 217 ק"מ בעלייה ובחום של 55 מעלות. בין לבין הוא מתחזק משפחה וקריירה מצליחה. ראיון עם אדם ביוני

רק הרצים מבינינו יכולים באמת להבין את ההתמכרות. הריצה יכולה לגרום לי לקום בשעות מוקדמות מדי, לצאת לריצה גם כשאני עייפה, גם כשאני רעבה, גם כשחם, גם כשקר וגשום. אם אפספס ריצה שהייתי צריכה לצאת אליה, ארגיש את זה בכל עצמות גופי, בדם הזורם בעורקיי, ולא ארפה עד שלא אשלים את אותה הריצה ביום למחרת.

אבל למשמע סיפורו של אביב כפיף, אני נבלעת בכיסאי, מתביישת אפילו לדבר על עשרה הקילומטר שרצתי אתמול עם אדם שרץ ארבעים קילומטר עוד לפני ארוחת הבוקר. אני מקשיבה לו ומנסה להבין את החוזק הנפשי והפיזי שצריך אדם בשביל לעבור את התחרויות שעבר, ויותר מכך, בשביל להתאמן עבורן, ומתוך דבריו של האיש הביוני אני שואבת השראה. אולי יום אחד תהיה זו אני.

כפיף, בן 46, מנהל פרויקטים בתחום בניית בתי יוקרה מהוד השרון, הוא למראית עין אדם רגיל. אבל מלבד לו"ז מטורף של עבודה ונישואים (להראל) פלוס שלושה ילדים, שהבכור שבהם משוחרר טרי מהצבא, כפיף גם מתעורר בכל בוקר בשעות בהן רובנו עוד ישנים, על מנת לרוץ את ריצת הבוקר שיכולה להגיע, בימים מסוימים, גם ל-80 קילומטר (המרחק מביתו לחיפה בערך).

קשה להאמין שעברו רק שש שנים מאז שהתחיל לרוץ. כיום תחרויות רבות מאחוריו, ביניהן מרתונים, תחרויות "איש הברזל" ואינספור תחרויות שטח. גולת הכותרת היא מירוצי האולטרא-מרתון שעבר כפיף בהצלחה עד כה, ביניהם מירוץ מדבר גובי בסין שאורכו 250 קילומטר, אותו רצים לאורך שבוע, ומירוץ ה-100 מייל (160 קילומטר בשבילכם) בדרום קרוליינה, ארה"ב, אותו עבר ב-27 שעותו רצופות.

נראה בלתי אפשרי? עבור כפיף הכול אפשרי. רק חצי שנה עברה מאז שחזר ממירוץ ה-100 מייל והוא כבר מתכנן את היעד הבא, או יותר נכון רץ לכיוונו בצעדי ענק - מירוץ באד ווטר, שנחשב לאחד הקשים מסוגו בעולם.

אדם לא קם בבוקר ומחליט שהוא ירוץ 160 קילומטר. איך התחלת לרוץ ריצות ארוכות כל כך?
"כשהייתי מאוד צעיר הייתי אתלט מחונן. הייתי קופץ לגובה ולרוחק, בהתחלה לקחתי אליפויות הארץ במסגרות בית ספריות, ואחר כך במסגרת אס"א ת"א. גדלתי ברמת גן, שיחקתי כדורסל בהפועל רמת גן והייתי בנבחרת הארצית. אחר כך המשכתי לשחק כדורסל כשלמדתי בטכניון.

"בכל התקופה הזו ליווה אותי חבר קרוב שהיה חזק בעניין הריצות. הוא עשה מרתונים ותחרויות ארוכות עוד לפני שזה הפך לפופולארי כל כך. אני רצתי בשביל הכושר בערך חמישה או שבעה קילומטר והוא שכנע אותי ללכת לתחרות של עשרה קילומטר".

כפיף מספר שלא היה נלהב בהתחלה ללכת לתחרות ריצה ולא הבין את הריגוש שבכך, אבל לבסוף השתכנע ורץ לראשונה עשרה

קילומטר במירוץ כפר סבא. "אפילו לא התכוננתי לזה, פשוט מריצה חובבנית של שבעה קילומטר בשבוע הלכתי למירוץ, רצתי עשרה קילומטר וממש נדלקתי על זה. היה לי כיף לא נורמלי".

מכאן האש פשטה כמו בשדה קוצים. שבוע לאחר מירוץ כפר סבא כפיף סבר שאם הוא הצליח לרוץ עשרה קילומטר, אולי הוא יכול לרוץ גם חצי מרתון. "שבוע לאחר המירוץ נסעתי לחצי מרתון באילת. סתם ככה. עשיתי תוצאה לא רעה של שעה ו-52 דקות.

"שבוע אחרי חצי המרתון עשיתי את מירוץ רעננה, כי היה לי כיף והייתי מבסוט. אפילו לא הבנתי שצריך לנוח בין לבין, לא לקחתי תוספים, לא הבנתי בכלום וזה לא היה מסודר. סתם בשביל הכיף".
 
מתי הבנת שאתה רוצה לקחת את הריצה צעד אחד קדימה?
"השיגעון האמיתי התחיל לפני חמש וחצי שנים בערך, כשהחלטתי אחרי כמה מירוצים שאני רוצה לעשות מרתון. אז נרשמתי למדריך רן שילון מקבוצת אנדיור שהוא מתמחה בטריאתלטים והוא בנה לי תוכנית אימון למרתון. אחרי זמן קצר עשיתי את המרתון הראשון באמסטרדם ואחריו כבר ישר עברתי למטרה הבאה - "איש הברזל" (במקור: איירון-מן, ע"ט).

"עשיתי את התחרות הראשונה של "איש הברזל" בארצות הברית וזהו. משם כבר לא הייתה דרך חזרה. בתקופה של פחות משנה מהרגע שהתחלתי לרוץ עשיתי כבר מרתון ואיש הברזל".

לאלה שאינם מעורים בעולם תחרויות המרתון, ו"איש הברזל" נשמע להם כמו מושג השאוב מחוברות קומיקס, כדאי להבהיר כי אורכה של ריצת מרתון הוא כ-42 קילומטר. תחרות "איש הברזל" לעומת זאת משלבת בתוכה, 3.8 קילומטר שחייה, 180 קילומטר רכיבה על אופניים ולקינוח - ריצת מרתון.

"כשסיימתי את האיירון-מן הייתי כל כך מבסוט שהחלטתי לעשות עוד אחד. נרשמתי לעוד תחרות זהה אבל התאריך שלה היה רק שנה לאחר מכן ולא התחשק לי לחכות כל כך הרבה זמן. לכן נרשמתי לתחרות באנגליה שנקראת 'קוסט-טו-קוסט' (חוף אל חוף), שהיא תחרות של בערך 200 קילומטר בשטח, שמשלבת ריצה, רכיבת אופנועי שטח וחתירה בקייאקים.

"זו תחרות של יומיים עם הפסקה לילית לשינה. תוך כדי המשכתי להתאמן לאיירון מן אבל בתוכי הבנתי שאולי זה ישעמם אותי, וחיפשתי אתגר יותר רציני".

בנקודה זו התחיל כפיף להיכנס ממש לליגה של הגדולים. תחילה הוא נרשם לתחרות "נורת'מן" שנערכה בנורבגיה. כפיף מתאר את התחרות, הזו כ"איירון-מן באקסטרים". לאדם מהיישוב סביר שתישמע כמו סבל טהור:

"את השחייה עושים באגם קפוא באמצע הלילה, שוחים לעבר החוף, עולים לחוף ועושים מסלול קצר של ריצה ואז חוזרים לשחייה באגם הקפוא. הכול באמצע הלילה. בהמשך גם רוכבים על אופניים למשך כ-200 קילומטר ומטפסים המון בדרך, ובסוף רצים מרתון בעלייה", מתאר כפיף בהנאה.

עוד הוא מוסיף שאומנם התחרות נערכה בקיץ, אבל מזג האוויר היה רחוק מחמים: "היה קר מאוד, רוחות ושלג בפסגות. בסוף עשיתי שם 16 שעות, שזו תוצאה שנחשבת גבוהה לתחרות כזו". רק להבנה כללית, רצי עילית בתחום תחרות "איש הברזל" עושים תחרות כזו סביב ה-11 שעות. כפיף, שלא מעניק חשיבות יתרה לתוצאה, עשה אותה ב-16 שעות מעוררות הערכה.

אל מדבר גובי בסין הגיע כפיף לפני כשנה וחצי כשהוא כבר די מאומן. למרות שלמשמע תלאות התחרות, קשה להאמין שאפשר להגיע מאומן נפשית או פיזית לאתגר שכזה.

איך התחלת עם ריצות השטח הארוכות באמת?
"בזמן האימונים לנורת'מן, בגלל שהייתי צריך להתאמן הרבה בריצות בעלייה, התחלתי לרוץ בהרי ירושלים ומאוד התחברתי לריצות השטח הארוכות בטבע: ביערות, בהרים, במדבר. אחרי שראיתי כמה אני נהנה באימונים האלה, החלטתי לעשות מירוץ שטח ארוך. הדלקתי עוד חבר שלי על זה ויחד נרשמנו למירוץ במדבר גובי בסין".

אם חשבתם שהמירוצים הקודמים קשים, מדבר גובי הוא כבר אתגר מסוג אחר: מרחק מצטבר של 250 קילומטר, אותם רצים לאורך שבוע. בנוסף לכך, הריצה אינה נעשית על שבילים מסומנים אלא בשטח, על פי סימון אקראי שעושים באותו היום.

"אין תוואי מוגדר, לכן יש הרבה עליות וירידות. רצים לפי איך שבנוי המסלול, חוצים הרים, נחלים ומה לא, והכול במדבר בחום גבוה", מסביר כפיף. את המצרכים הבסיסיים לאותו שבוע לא סוחב רכב מלווה, אלא כל מתחרה ומתחרה על גבו: "רצים עם תרמיל על הגב בו יש את כל האוכל, הבגדים, שק השינה וציוד מילוט למשך כל השבוע. הדבר היחיד שמקבלים הוא הקצבה של 10 ליטר מים ביום, אותם אפשר לקבל תוך כדי המסלול".

המנוחה המשמעותית היחידה שמקבלים במהלך השבוע היא בלילה, אז מגיעים למאהל ריק בו צריך גם להכין משטח שינה, לבשל ובקיצור להחזיר מאגרי אנרגיה לקראת היום הבא, והכול לבד ללא סיוע.

"אי אפשר הרי לסחוב הרבה אוכל כי הכול על הגב, מצד שני חייבים לאכול טוב כי מאוד רעבים. לכן אוכלים אוכל יבש של טיפוס הרים. אני איבדתי הרבה משקל מגופי באותו שבוע" מסביר כפיף.

הריצה בתחרות זו היא בערך 40 קילומטר ליום בארבעת הימים הראשונים. ביום החמישי רצים 80 קילומטר, שאם מצליחים לסיים באותו היום אז מקבלים למחרת יום מנוחה. היום השביעי הוא "ריצה קלילה" של 15 קילומטר לקו הסיום.

כפיף חזר לארץ לאחר התחרות בסין וכבר התחיל לחפש אחרי האתגר הבא. "כשחזרתי החלטתי שאני רוצה לעשות ריצה באמת ארוכה, רציפה, ואז החלטתי ללכת לתחרות הריצה של 100 מייל. זו תחרות שנמשכת יום שלם, ללא שינה. רוב התחרויות האלה הן בארצות הברית ואני בחרתי ללכת לזו שבדרום קרוליינה".

ריצת ה-100 מייל היא תחום יחסית חדש בענף הריצה, וההיסטוריה מגלה כי במקור אנשים לא עברו את המסלול בעזרת רגליהם, אלא בעזרת הסוסים שלהם: רק ב-74 עבר אדם ברגליו את התחרות, בגלל שסוסו נפצע.

איך בכלל מכינים את הגוף לריצה של 160 קילומטר רצוף?
"התאמנתי למירוץ במשך חצי שנה, זה לאחר שכבר היה לי בסיס עמוק מתחרויות קודמות. בשביל להתקבל למרוץ כזה יש דרישות מחייבות, ומכיוון שרצתי במדבר גובי 80 קילומטר רצוף באחד הימים, יכולתי להתקבל למירוץ הזה.

"היו אימונים קשים, תובעניים וארוכים. רצתי בארץ ריצות של 80 קילומטר בכל תוואי שטח אפשרי, את רובן עשיתי לבד. בתקופות האימונים האלה יש לי מקום רק לשלושה דברים: עבודה, ריצה ומשפחה. לא לשום דבר אחר".

איך בנוי המסלול של 100 המייל?
"בקרוליינה ה-160 קילומטר היו מורכבים מ-8 סיבובים של 20 קילומטר כל אחד, כאשר לאורך הדרך פזורות מספר נקודות שתייה ושתי נקודות אוכל. מעבר להפסקות קצרות לתדלוק, אין הפסקות ורצים סביב היממה. אני תכננתי לסיים בערך ב-24 שעות, אבל הייתה לי תקלה בדרך שהאריכה את זמן הסיום ב-3 שעות".

איזו תקלה?
"אחרי 120 קילומטר, כשהיה לפניי רק עוד מרחק של מרתון אחד, יצאתי לסיבוב השביעי והטמפרטורות התחילו לרדת בלי שהייתי מוכן לכך. אחרי מחצית הדרך הגעתי לתחנת אוכל והבטן שלי קצת כאבה אז החלטתי לאכול רק חתיכת פרי ולהמשיך הלאה, זו הייתה בדיעבד טעות איומה: רבע שעה לאחר מכן עמדתי מול עלייה מאוד קשה והרגליים שלי פשוט הפסיקו לזוז".

רגע לפני שיצא למקטע האחרון פגש בנקודת העצירה האחרונה את אשתו, הראל, אשר מלווה אותו לרוב התחרויות הגדולות: "החלטנו שאנחנו יוצאים לסיבוב האחרון יחד ושהיא מלווה אותי בתחילתו, אבל המשכתי לקרוס. גררתי את עצמי לתחנת שתייה, התיישבתי ואשתי בפאניקה התקשרה לרן שילון ושאלה אותו מה לעשות".

שילון, בתמיכה בשלט רחוק, הסביר לכפיף דרך הטלפון שהוא עומד בפני "הקיר", תופעה ידועה לכל רץ למרחקים. "הוא אמר לי שזו תוצאה של חוסר באוכל וייעץ לי לאכול שוקולד. אכלתי כוס של סוכריות M&M ואחרי שתי דקות הייתי על הרגליים והמשכתי לרוץ, כאילו שקיבלתי זריקת אנרגיה. סיימתי במקום טוב באמצע. מתוך 130 בערך שסיימו, אני הייתי סביב המקום ה-80".

על מה חושבים במהלך ריצה כל כך ארוכה?
"האמת היא שככל שהריצה ארוכה יותר, חושבים יותר על כלום. מתרכזים בלזכור מתי אכלת את הג'ל האחרון, מתי צריך לקחת כדור מלח, כמה זמן עבר מאז ששתית, איפה התחנה הבאה, החמצן בראש מתדלדל והמחשבות נהיות ממש מדודות ומפוקסות בתחרות".

כפיף מספר כי בסיום המירוץ הוא "קרס לשינה עמוקה" בבקתה סמוכה, עד שאשתו העירה אותו והם נסעו לבית המלון. שם הוא כבר פתח את המחשב הנייד והתחיל לחפש תחרויות נוספות. משוגע, כבר אמרנו?

מה עכשיו עולה במחשב הנייד שלך?
"עכשיו יש לי תוכנית תלת שנתית. אני רוצה להגיע עד גיל 50 לתחרות שנקראת "באד ווטר", אחת התחרויות הקשות בעולם. המרחק שלה הוא 217 קילומטר אבל פה לא עיקר הקושי, אלא בתוואי השטח שהוא מסלול עם מגמת טיפוס. רצים אותו בעמק המוות בקליפורניה באמצע חודש יולי, כשהטמפרטורה נעה סביב ה-55 מעלות ביום".

כפיף מסביר בנונשלנטיות שכל כך חם, שכשרצים על כביש צריך לרוץ על הפס הלבן על מנת שהסוליות לא יימסו. יש גם סיכון רב לכליות בתחרות הזו, כיוון שהגוף מאבד בערך 4 ליטר נוזלים בשעה. כדי להצטנן, טובלים הרצים תוך כדי התחרות בבריכות קרח.

איך מתאמנים לדבר כזה?
"אפשר להתאמן בים המלח, הטמפרטורות בשמש מגיעות שם ל-50 מעלות. רצים גם בתוך סאונות ועושים אימונים בתנאי חום קשים. צריך להרגיל את הגוף לסבול את החום ולהתמודד עם תופעות הלוואי".

על מנת להיכנס למירוץ המיוחל, כפיף יצטרך לעשות לפחות עוד שלושה מירוצי 100 מייל כמו זה שעשה לאחרונה, בכדי לעמוד בכישורים הנדרשים: "מתקבלים לא יותר מ-80 רצים בשנה. בודקים את הרזומה שלך וצריך שיופיעו שם ריצות מוכרות וחזקות על מנת להתקבל".

חישוב מהיר מוביל לכך שאם כפיף רוצה להגיע לשם בעוד שלוש שנים, הוא יצטרך כבר בקרוב לעשות מירוץ 100 מייל נוסף, לכן נרשם לתחרות של 212 קילומטר שתתקיים בחודש יוני הקרוב בהונגריה.

במידה שהכול ילך כשורה, כפיף לא מתכוון לנוח אלא להתחיל היישר לאחר המירוץ ביוני אימונים לקראת עוד שני מירוצי 100 מייל ולאחריהם להירשם למטרה הסופית, לפחות נכון לעכשיו.

אז למעשה ריצת מרתון, שאחרים מתאמנים אליה חודשים, היא בשבילך ריצת בוקר רגילה.
"מרתון נחשב מבחינתי אימון של אותו היום. בין התחרויות אני עושה כל מרתון אפשרי. אין שבוע שעובר בו אין לי לפחות ריצה אחת של מעל 60 קילומטר".

כשכפיף הציג בפניי את תוכנית האימון המפורטת שלו במחשב, חשכו עיניי. לשם ההמחשה: בשבוע עמוס ירוץ כפיף ביום ראשון ריצה של שעתיים בבוקר, בימים שני ושלישי ריצה מהירה בת שעה, ביום רביעי אימון רכיבה בן שעה וחצי, ביום חמישי יעשה ריצת שחרור קלילה וביום שישי ייצא, אחרי שבוע שלם של ריצות, לריצה בת 10 שעות, ויעבור מרחק של בערך 84 קילומטר. גשם, סופות רעמים, ברד ובוץ לא ימנעו ממנו לצאת לדרכו. להפך, הם רק מדרבנים אותו.

מלבד ריצה ועבודה, אין לך חיים?
"עושים הרבה הקרבות. למשל אני לא שותה אלכוהול, מלבד יין, למרות שפעם מאוד אהבתי לשתות. כיוון שאת רוב האימונים אני עושה מוקדם בבוקר לפני העבודה אז אני הולך לישון כל לילה בערך בשעה עשר. מצד שני אני גם משתדל לוותר מדי פעם על ריצת בוקר אם צריכים או רוצים לצאת, או לחילופין לצאת לריצה אחרי שלוש שעות שינה".

המשפחה לא משתגעת מכך שהכול סובב סביב הריצה?
"התמיכה של אשתי אדירה. זה קשה להאמין אבל מעולם לא שמעתי טרוניה מצדה. יש אנשים שאומרים לי שזה לא בריא ודואגים, אבל כולם מפרגנים, בלי פרגון קשה להגיע לאנשהו כי יש הרבה ויתורים בתחום הזה, והם באים על חשבון הזמן הפרטי שלי כי מהעבודה אני לא יכול לגזול זמן. אשתי מלווה אותי לרוב התחרויות והיא המנוע החזק מאחוריי".

הצלחת להדביק את שאר בני המשפחה בטירוף?
"הבן הבכור שלי רוכב אופניים דאון-היל שזו רכיבת אקסטרים במדרונות. גם הבן האמצעי שלי רכב הרבה שנים באופניים ואפילו היה בנוער עלית בתחום אבל קצת יצא מזה, היום הוא רוכב בעיקר לכיף. הקטן רוכב על סוסים. אשתי ממש לא בקטע, היא יותר בעניין של יוגה ופילאטיס".

מה העלויות של ריצה ברמה כמו שלך?
"רוב התחרויות לא יקרות במיוחד, סביב ה-200 דולר, אבל הרבה כסף מושקע בשגרת החיים: יש לי נעלי ריצת שטח וריצת כביש ואני צריך להחליף זוג נעליים כל חודשיים בערך כי הסוליות נגמרות. גם הטיסה לתחרויות עולה כסף ולרוב הטיסות אשתי מצטרפת כי אני חייב את התמיכה שלה.

"מלבד זאת יש ג'לים, משקאות איזוטוניים, חטיפי אנרגיה, כדורי מלח, כדורי גלוקוז. אני גם צריך צבר גדול של בגדים וצורך הרבה אוכל. תוכנית האימונים שלי עם רן גם עולה לא מעט כסף".

אפרופו אוכל, אתה אוכל כל מה שאתה רוצה?
"חד משמעית כן. אני צורך בערך 4000 קלוריות ביום, בתקופות אימונים קשות אפילו 5000 קלוריות. האמת שאני לא דוגמה טובה כי אומנם אני משתדל לאכול בריא אבל אני גם אוכל לא מעט ג'אנק פוד. הרבה פעמים אני משלם על זה בהתאוששות ארוכה של הגוף".

איזה מסלולים אתה אוהב במיוחד?
"אני מאוד אוהב לרוץ בהרי ירושלים, בבן שמן, על חוף הים - שם אני עושה אימונים בחול העמוק שמחזקים מאוד את הרגליים. אני עושה ריצות ארוכות עם או בלי משקל שמתחילות סביב חוף מנדרין לכיוון וינגייט וחזרה. מאוד אוהב לרוץ במדבר כשמתאפשר לי".

יש זמן לעוד תחביבים?
"בעיקרון אני גם גולש גלים, מפליג על יאכטות עם חברים, רוכב על אופניים. יש לי רישיון טיס והרבה מאוד שנים הייתי טס, אבל בזמן האחרון אין לי זמן, הריצות לוקחות את כל הזמן".

יש לך מודלים לחיקוי?
"לא יכול לקרוא לזה מודל לחיקוי, אבל יש אישה אמריקאית בשם פמלה ריד, שרצה ברציפות 300 מייל בלי לעצור וגם כתבה על זה ספר. אנשים כמוה משרים עליי מוטיבציה למתוח את הגבולות עוד ועוד".

למתוח עד לאן? מה המטרה הסופית?
"היום אני יכול להגיד שהשמיים הם הגבול. אני מניח שלעולם לא אפסיק, כל הזמן אחפש את המירוץ הכי קשה והכי ארוך כי קשה לי לעשות תחרויות זהות, אני תמיד מחפש לעלות מדרגה לאתגר הבא".

וכשלא תוכל פיזית לרוץ יותר?
"אני לא באמת מכיר בזה שגוף יכול להפסיק לעבוד. כשאני הולך לתחרות של 100 מייל ורואה אדם בן 84 רץ חצי מהמירוץ, אז אני אומר לעצמי שאם הוא יכול בגילו, אין סיבה שאני לא אוכל".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...