המחלקה עברה לדום
מחדר המיון עברתי למחלקה האורולוגית. הציצו לי בכליות, דיממתי שלושה ימים, פגשתי חולה עם סרטן גרורתי, אבל מה? הכול על השטיחים החדשים של מגדל אריסון
בפרק הנוכחי - מחלקה.
דברים שרואים מהמחלקה האורולוגית בקומה ה-11 במגדל אריסון באיכילוב:
1. מגדל אריסון הוא סוג של בית מלון. חדש, נוצץ, שניים בחדר, שירותים בכל חדר. הסניטר שמגלגל אותי על מיטה מהמיון אומר לי, יש לך מזל, זה לא הדרעק של המחלקות הפנימיות, עשרה חדרים על שירותים אחד. איזה מזל יש לי, אפשר לדמם, להתפתל בכאבים - כמו שאני הולך לעשות בשלושת הימים הקרובים - והכול על שטיחים דנדשים מקיר לקיר.
2. במחלקה קולטת אותי האחות אולגה. ככל שהמפגש שלי עם עולם הרפואה מתרחב, אני לומד שלכל האחיות קוראים אולגה וכולן עלו לארץ לפני 12 שנה מקייב. לשותף שלי לחדר קוראים מרק. האבנים שלנו בכליות עושות הכרה. האבן שלו עלתה מרוסיה לפני עשר שנים. הייתה מהנדסת מערכות הנעה של כלי נ"מ משוכללים. הטייסים שלנו שיפציצו את הכור באיראן עוד יפגשו את מערכות הנ"מ שהאבן בכליות של מרק תכננה להן את מערכות ההנעה.
מלבד זאת מרק הוא נשמה טהורה. יודע בערך שבע מילים בעברית, וכשאני פותח בעיסוק החביב עליי בימים הקרובים - התייסרות בכאבים - הוא בא למיטה, מהדק סביבי את השמיכה ומנסר בעברית הרצוצה שלו, ילד טוב, יהיה טוב, ילד טוב.
3. קיבלתי את המיטה ליד החלון - מה שנקרא חדר עם נוף. ממזרח לחלון ולמגדל אריסון בונים את מגדל עופר - תרומת סמי עופר לבית החולים איכילוב. אני שוב הולך לספר על שלושה ימים ושלושה לילות של כאבים, ולא כדי שתרחמו עליי - זה פשוט הרבה-הרבה זמן של ערות רצופה, בלי אוכל, עם כוסות מים בודדות, פרק זמן שנותן לך פרופורציה קצת שונה ומעניינת על כמה נושאים, כמו למשל על מגדל עופר, והנה תובנה ראשונה ומעניינת: אחרי שהתבוננתי דרך החלון בקומה ה-11 במשך שלוש שקיעות רצופות, אני משוכנע שאני לא מעוניין להיות עגורנאי. אני מתכוון ההוא שיושב למעלה בתוך הבודקה הקטן על המנוף הצהוב וכל הזמן מעלה ומוריד דברים. עוד ברזלים לכאן, עוד ארגז לשם, תביא פיגום מפה, תעביר אותו לשם.
עוד שעה עוברת ועוד שעה. השמש זורחת, השמש שוקעת, ההוא בתוך הצינוק שלו, אין הפוגה, אין הפסקת פיפי. בית כלא, בחיי. נשבע לכם כבר יותר טוב אבנים בכליות. לפחות נותנים לך משכך כאבים פעם בכמה שעות. המסכן ההוא במאסר עולם.
4. והנה עוד תובנה שקשורה בשלי יחימוביץ'. לא עקבתי אחרי נפתולי השקשוקה בסיפור שינוי שם מוזאון תל אביב לאמנות לסמי ואביבה עופר. נדמה לי שהייתה איזו דרישה של המשפחה לשינוי רישום בטאבו, אבל יש לי עיקרון לא לנפח את השכל בפרטים מיותרים, וממילא יש אמסטפים כמו שלי יחימוביץ' שמקבלים משכורת לעשות את העבודה הזאת, ועד כמה שאני זוכר היא עשתה את העבודה בתאווה ובהצלחה מרובה כי עופר לקח את המיליונים שלו והעביר אותם למוזאון בלונדון שלא שאל הרבה שאלות. אחר כך באה גם שיטת השקשוקה של מיקי רוזנטל, ואז החלטתי שאני עם משפחת עופר לא עושה יותר עסקים. רק שגם לפני כן לא עשיתי אתם ביזנס גדול מי יודע כמה, ככה שמבחינתי השינוי לא היה גדול כל כך.
אלא שעכשיו, כשאני מפורק מכאבים, בקומה ה-11 במגדל אריסון, וליד החלון שלי בונים מגדל שלבנייתו תרם סמי עופר ארבעים מיליון דולר, הפרופורציה, כמו שאומרים, מקבלת פרופורציה אחרת.
כשאתה חולה, כשאתה פוגש את הכולרה בפעם הראשונה בחיים, כשאתה רואה עד כמה בריאות זה עסק שביר כשאתה מגיע לבית חולים ואתה רואה איזה זוועות יש שם, וכמה חולים הם אנשים שצריך לתת להם הכול, בלי חשבון, עד המילימטר האחרון, ומי שנותן להם רק צריך למחוא לו כפיים ולהגיד לו תודה תודה תודה.
אז בלילות הארוכים המחורבנים האלה כשהתפתלתי ולא ישנתי שנייה, והסתכלתי על הפועלים הקטנים כמו נמלים שרצו על המגדל בארבעים מיליון דולר שסמי עופר נתן לבית החולים, וידעתי שאו-טו-טו ייכנסו לשם מכונות חדשות, ושני חולים בחדר, ושירותים בכל חדר, ושטיחים מקיר לקיר, מה אני אגיד לכם - נכנסו לי בבטן אפעס לא מעט ייסורי מצפון מהווייה דולורוזה ששלי יחימוביץ' עשתה לסמי עופר.
5. הדוקטורים רוצים להציץ לי בכליה מקרוב, שולחים אותי בכיסא גלגלים לסי-טי. אני לא מעלה בדעתי לאיזה חור שחור אני מגיע. בחדר ההמתנה לסי-טי עוזב אותי הסניטר ליד שתי נשים חולות סרטן שד. אחת מהן צעירה, מלאה פלוס, דרום תל אביב צפון חולון, השנייה באזור החמישים פלוס, אלגנטית, רמת אביב הישנה. הצעירה מרצה בשטף למבוגרת: מאמי, את לא יכולה לתת למחלה להוריד לך את הראש, את צריכה לקחת מה שהחיים נותנים לך, לשמוח על כל יום, הנה אני יש לי שלושה ילדים קטנים, משחקים פה בחוץ, לא יכולה להרשות לעצמי להישבר, להיות עצובה, צריך לחיות וזהו.
האלגנטית עם הראש למטה, אם אפשר הייתה מניחה אותו על הרצפה. לא מוציאה מילה מהפה, מרוסקת לגמרי, הייאוש שלה עוטף אותה מוחשי כל כך שאפשר לגעת בו. אני מסובב את הראש לצד
זה סרט אימה. זה לא סרט אימה - זה אמיתי. זה חי וממשי ומתרחש מול העיניים שלי. בכיס שלי הטלפון הנייד עם הודעת אס-אם-אס אחרונה שקיבלתי מהיחצן החביב עליי: הערב, כמו בכל יום ראשון, ליין המסיבות שלנו עם מנכ"לים מברמנים. מחכה לך. יהיה פיצוץ.
שעה אחת אחר כך אני בחזרה בחדר שלי בקומה ה-11. הערב יורד על תל אביב. פועלי בניין בגודל נמלים זוחלים על מגדל סמי עופר. שתי אבנים בכליות של מרק ושלי יוצאות לטיול של בין ערביים. שיירות של מכוניות מתחילות להתארגן בכיוון הברים. מנכ"לים יברמנו הערב, יהיו גרורות וכתמים חומים על דופן הריאה, יהיה פיצוץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם