רוקנ'אולד: שופטת, כלכלן בכיר ומנהל מחלקה בבי"ח הקימו להקה
זו לא בדיחה: שישה חברי ילדות תל-אביבים בשנות השישים לחייהם ובהם אוצרת אמנות, כלכלן בכיר ושופטת מחוזית, הקימו הרכב מוזיקלי. הם מתאמנים בכל שבוע, ואף הספיקו להופיע בפני קהל. לעולם לא מאוחר לרוקנ'רול
ובכן, מזה שנה חבורת אקדמאים תל אביבים בני שישים פלוס שוקדת על ניפוץ המיתוס הזה, וממש כמו בשיר "לב שבור לרסיסים" של שלמה ארצי - אנשי החבורה נפגשים שבוע אחר שבוע במרתף של מכללת הד בבניין התחנה המרכזית החדשה כדי לעלות על הבמה, לנגן ולשיר, ובעיקר כדי להיות ביחד. לפני כשבועיים הם אפילו מילאו את המרתף, כשנתנו קונצרט מוצלח מול קהל של 120 איש.
אף שללהקה אין עדיין שם (בחזרה השבוע הוצע השם "החברים של אופיר", ההקשר יובן בהמשך הכתבה), אין מנוס מלהציג את הנפשות הפועלות: על הבס - עורך הדין אופיר כץ, מומחה למוסדות ללא כוונת רווח (מלכ"רים) ויועץ משפטי במגוון עמותות וארגונים חברתיים.
על הפסנתר - מירי בן משה, אוצרת אוסף הפניקס הישראלי; על הגיטרה - הפרופסור מוני פייגין, מנהל מחלקת היולדות
מדי פעם, כמו בהופעה האחרונה, מצטרף אל החמישייה גם הכלכלן דוד בועז, לשעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר.
"אנחנו קיימים בערך שנה, ומתאספים פעם בשבוע לנגן למשך שעתיים או יותר", מדווח הבסיסט כץ. "אנחנו מנגנים ג'ז, מוזיקה מתוך מחזות זמר וקצת רוק ישראלי. אין לנו מוזיקה מקורית משלנו. פעם בכמה זמן אנחנו גם מופיעים להנאתנו".
הרעיון להקמת הלהקה עלה בזמן לימודי החבורה בבית הספר לאנשי עסקים ולאנשים עסוקים ועובדים שהמכללה למוזיקה הד מפעילה. עבור רובם מדובר בחזרה לתחביב שטיפחו בצעירותם, ומפאת חוסר זמן ועיסוקים שונים זנחו עם השנים. יוצאת מן הכלל היא השופטת צ'רניאק, שלמדה לתופף לפני שמונה חודשים בלבד, והצטרפה ללהקה רק בדצמבר האחרון.
לאחר שהשתכנעה צ'רניאק כי פליאתה של הכתבת בנוגע לכלי שבחרה להכות בו התעוררה עקב העובדה הפשוטה שבאמת אין נשים מתופפות רבות במקומותינו וכי המעטות שבוחרות לעשות זאת אינן שופטות בית משפט בזמנן הפנוי אלא משקיעות את מרב מרצן בעיסוק, היא ניאותה להסביר: "תמיד רציתי לתופף, מאז שאני זוכרת את התיפוף שהתלווה להנפת הדגל במסדרי בוקר של ימי שישי בבית הספר העממי. התיפוף בלהקה מעניק לי רגעי אושר חדשים".
"הקישור העיקרי בין כולנו הוא שאנחנו מכירים כבר עשרות שנים", מספר כץ. "הכי פחות זמן אני מכיר את טליה, ואני מכיר אותה כבר 45 שנה. את מוני אני מכיר מגיל אפס כי ההורים שלנו היו חברים טובים. השנייה בתור היא מירי, שאני מכיר ממשלחת בתי הספר לפריז. היא למדה בגימנסיה הרצליה, ואני בתיכון עירוני א'. את כל היתר אני מכיר מבית הספר, מהצופים, מתל אביב".
אף שכץ אינו מבין מדוע הלהקה זקוקה לשם ("אנחנו חברים, מה שם?!"), בחזרה ביום שלישי האחרון, אז ניגנה הלהקה קטע ג'ז שאזניים לא מקצועיות לא היו מעלות על דעתן שהיא מנגנת אותו בפעם הראשונה, עלה שוב נושא השם, ועמו כאמור ההצעה - "החברים של אופיר".
"אם זה עובד בשביל נטאשה, למה שלא יעבוד עם אופיר?" שאלה הפסיכולוגית אתגר, בוגרת תיכון עירוני ה' ושבט צופי דיזנגוף, על הבמה. "מה שאנחנו עושים פה הוא פשוט כיף", מוסיפה אתגר. "כולנו עובדים קשה בכל מיני דברים, ואז אנחנו מגיעים הנה ופוגשים חברים. בשבילי אלה שעתיים של גן עדן מחוץ לדברים הקשים שאני עוסקת בהם".
תמיד שרת?
"מה פתאום? אני מעשנת כבדה, אז זו לעולם לא תוכל להיות הקריירה המרכזית שלי".
"לקחתי פה בהד קורס בפסנתר", משחזרת בן משה את צעדיה הראשונים בהרכב, "ואמרו לי שאני די טובה במוצרט, אבל שבג'ז יש לי עוד מה ללמוד. בפעם הראשונה שניגנתי עם הלהקה היה לי כל כך כיף עד שממש קיוויתי שייתנו לי להישאר. בסופו של דבר הם כמובן נתנו. זה פרויקט מיוחד מאוד שמאפשר לאנשים בגיל שלנו לחזור לתחביבים הישנים, ומה שמעצים את החוויה זה הקטע של הקבוצה - אנשים נחמדים וגם איכותיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם