ת"א: בניין העירייה הראשון נפתח מחדש
בית העיר, בניין העירייה הראשון ברחוב ביאליק, נפתח מחדש כמוזאון לתולדות העיר. בין המסדרונות אפשר להיזכר בראשי העירייה שהתגוררו פה, במסעות ההלוויה שיצאו מפה וביום ההולדת שחגגו למאיר דיזנגוף בין כותלי הבית
מוזאון בית העיר במתחם ביאליק שופץ בשנתיים האחרונות על ידי עיריית תל אביב, שוקם ושוחזר בתכנון האדריכלית מאירה קובלסקי.
בית העיר מתוכנן להיות בית לתושבי העיר, לאמנים, ליוצרים, לאנשי רוח, לתיירים ולאורחים המבקשים להכיר את תל אביב ולהיות שותפים בהווייתה, מרכז של תצוגות ומידע על אודות העיר בכל הזמנים ובמה עירונית לשיח אזרחי וקידום תהליכים אורבניים.
בית העיר נבנה כבית מלון יוקרתי בתל אביב של 1925, בד בבד עם בניית ביתו של השכן ממול, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. זמן קצר לאחר מכן הגיע המשבר הכלכלי, החיים הטובים נגמרו, והמלון מעולם לא נפתח.
הבעלים, משפחת סקורה, משפחה של יזמים יהודים מארצות הברית, נתקעו עם בניין גדול וריק. עיריית תל אביב הייתה באותם ימים בתוך מגדל המים בשדרות רוטשילד, עם מכבי האש, וכשצר המקום מלהכיל את שני הגופים הוכרזה תחרות לבניית מעון קבע לעירייה. בינתיים, עד שייבנה הבניין החדש, הוחלט לשכור זמנית את המלון של סקורה לטובת העירייה. המעון הזמני נהיה קבוע, ועיריית תל אביב נשארה שם ארבעים
המעון הזמני נראה כאילו תוכנן מראש לעירייה - עם חזית נאו-קלאסית, סימטרית וקמורה ושני גרמי מדרגות, שמוסיפים נופך אירופי. מעל הכניסה ניצבת מרפסת ארוכה, שמחברת את שני צדי הבניין, כאילו מיועד לנאומי העומדים בראשה.
מי שהשכיל לתכנן מלון שמתאים להיות גם בית העירייה הוא משה צ'רנר, אדריכל פורה ומוכשר, שבאותה תקופה תכנן בתי דירות מפוארים, שניים מהם משופצים ומשוחזרים בימים אלה. צ'רנר נולד בגליציה המזרחית, וחתימתו בפולנית בחזית בניין העירייה הישן היא מזכרת מהאדריכל שנשכח מלב בערוב ימיו, חי בעוני ומת בודד ב-1961.
"בית העיר" הוא אחד הבתים הפוטוגניים בעיר, שתועד רבות, לא רק בסטילס, אלא גם בסרטים בשחור-לבן, שצולמו עוד לפני שהומצאו מצלמות הווידאו. בסרטים נראים שועי העולם והארץ במיטב מחלצותיהם, מהלכים על המדרגות, ובהם כמה אישים, ששמותיהם מוכרים לכולנו היום כשמות רחובות: מאיר דיזנגוף ולצדו ממשיכו ישראל רוקח, הרברט סמואל, שושנה פרסיץ, יהודה גור ומשפחת שלוש.
הטקס הראשון שנערך בין כותלי הבניין היה דווקא הלוויה, כאשר הובא ד"ר מקס נורדאו, אבי יהדות השרירים, מאירופה לקבורה בארץ. פחות משנה אחריו נפטר בתל אביב אחד העם, ועוד מסע הלוויה רב-רושם נערך במקום. ב-1931 חגגו כאן יום הולדת לאבי העיר וראשה מאיר דיזנגוף. שנתיים לאחר מכן, ב-1933, התנקשו אלמונים בחייו של חיים ארלוזורוב בן ה-34, ושוב נמלא רחוב ביאליק השקט באלפי מלווים. שנה לאחר מכן מת בווינה חיים נחמן ביאליק, השכן ממול, ועוד מסע הלוויה יצא מכאן לבית העלמין הקרוב שברחוב טרומפלדור.
גולת הכותרת בבית העיר היא חדרו של ראש העירייה, שהתגוררו בו דיזנגוף וממשיכו רוקח. ד"ר דורון לוריא שיחזר למופת את החדר הצופה אל הכיכר ואל הרחוב. לוריא הקפיד בשחזור על פרטים קטנים כגדולים, כדי להחזיר את החדר במידת האפשר למראהו הראשוני.
דווקא בראשית שנות השבעים נהרסה הרצפה, כשהניחו עליה לינולאום, וכך נדרשה מלאכה רבה לתיקון. בעת שחזור קילף האמן שי פרקש 12 שכבות צבע מהקירות עד שמצא את הצבע הראשוני ואת ציורי הקיר. שלמה רוטלוי הבחין בנישה בחדר, ובחושיו המחודדים הבין שאם יש נישה אחת, בוודאי תתגלה גם אחרת.
כשהתגלתה הנישה השנייה נמצאו בה מכתבים שהוחבאו שם לפני כשמונים שנה וחושפים פרשת שחיתות ציבורית בעברית מליצית. מי שטמן את המכתבים ודאי קיווה שהם ייחשפו שנים רבות קודם לכן.
בבית העיר מוצגת התערוכה "העיר הנגלית אל העין", יוזמה של מנהלת המאה, שניהל עדי יקותיאלי והאוצרת נירית שלו כליפא. לצורך התערוכה פנה יקותיאלי אל הציבור המחזיק בתצלומים ישנים בבקשה להביאם לסריקה, וכך נחשפו עשרות אלפי תמונות משנותיה הראשונות של תל אביב, שהיו עד כה ספונות בבתים.
בית העיר היה בקדנציה הקודמת שלו מוזאון היסטורי - המוזאון לתולדות תל אביב, שנפתח ב-1971, בחנוכה , בדיוק כמו מועד פתיחת הבית המחודש. אני זוכר איך כילד באתי למוזאון מבית ספר עם עבודת שורשים, ונשארתי. הוקסמתי ולא רציתי ללכת. במשך שנים אחדות הייתי חוזר, וגם עוזר: מוצא מסמכים ותמונות, ומראה למנהלת המוזאון, אז אנינה פומרוק קפלן, בת למשפחת שלוש, אישה מרשימה עם הדרת מלכות. בשנים הראשונות עבד שם גם המדריך זלמן כהן, פנסיונר מלבב, חביב הנשים.
כיום, עם פתיחתו מחדש, אני רואה בעיני רוחי את האנשים והנשים המעניינים שפגשתי כאן. את יעקב פבזנר, ממייסדי תל אביב, ישיש שעון על מקלו, שהיה בא מדי פעם ומבקש בכל לשון של בקשה שיצרפו את שמו לשמותיהם של 66 מייסדי תל אביב, ובצדק, ואני יודע שמת בצער על כך שסירבו לבקשתו; אני רואה את מזכירתו של דיזנגוף גילה אוריאל, ובמקור אולגה שטאם, שהייתה מסבירה בדיוק כיצד פעלו דיזנגוף ורוקח.
באולם הכניסה הצר אני יכול לראות את המרצים והמרצות, שבאו בהתנדבות לספר זיכרונות מראשית ימי תל אביב; את ציונה קטינסקי ממשפחת שרתוק, את סימה ציזלינג ממשפחת איזמוז'יק, את האדריכלים הראשונים, את באי הבית, אחרוני מייסדי תל אביב יהודית הררי, מנחם גילוץ ושושנה רסקין, את פירה, בתו של הרופא הראשון חיים חיסין, את הילדה ואלה, בנותיו של הרופא המנתח מיילד הראשון של תל אביב, ד"ר פוחובסקי, את התינוקת הראשונה של תל אביב אחוזבית ויס, שבשמה הנציח אביה את מפעל חייו.
לדאבוננו, איש מהם כבר לא ממש אתנו, אלא ברוחנו. אילו חזרו אל החיים האלה ודאי היו שמחים לראות את הבניין במתכונתו הנוכחית: את המצגות הדיגיטליות, את פלאי הטכנולוגיה ואת תצלומיהם, שבלחיצת כפתור אחת נראים במסכי מחשבים.
נא להמתין לטעינת התגובות
