מסלול משפחתי: סיפורם הלא ייאמן של האחים רדליך
עם מותו של אחיו חנוך ממחלת הסרטן לפני 36 שנה, ירש ממנו אברהם רדליך את כל חייו: התחתן עם אלמנתו, גידל את ילדיו והוסיף שלושה משלו, ולקח ממנו גם את האהבה לאופניים. כיום, כשגם הוא נאבק במחלה, שחזרה המשפחה את מסע האופניים שעשה חנוך לפני 50 שנה, מתל אביב לאילת
אחרי הכול, תמיד אומרים שהדבר הכי חשוב בחיים הוא המשפחה, ולא הרבה היו מסרבים למשפחה שכזו, עם ארוחות חג ענקיות ושמחות בהן משתתפים 50 בני משפחה, עם טיולים משפחתיים בכל רחבי הארץ, עם הפקות ענק לימי הולדת ועם הילת האושר האופפת את שני האנשים שהקימו את כל זה בהחלטה משותפת שעשו, לפני 36 שנה, להמשיך הלאה כנגד כל המוסכמות.
חנוך רדליך, גיבור מלחמה, ציווה במותו לאחיו, אברהם, את חייו: את ביתו, את ילדיו ואפילו את אשתו. אברהם התאהב באשת אחיו המנוח, פנינה, גידל את שלושת ילדיו, הביא לעולם עם פנינה שלושה ילדים נוספים (שאחד מהם נקרא על שם האח) ועכשיו כולם חיים יחד כמשפחה אחת גדולה ומאוד מאושרת.
חנוך, שהיה חובב ארץ ישראל ומכור לאופניים, יצא בשנת 1958 לטיול אופניים בן חמישה ימים מביתו בראשון לציון ועד אילת. לפני שבועיים שחזרה משפחת רדליך בהרכבה הנוכחי את אותו המסע בדיוק, עם סיפורים, זיכרונות ואזכורים בלתי פוסקים של מי שהתחיל את הכול: חנוך ז"ל.
חנוך הוא סוג של סמל במשפחת רדליך. כשאחיו אברהם מספר עליו, עיניו נוצצות. ילדיו דולים זיכרונות עבר ממי שהיה אביהם והתחלף באב אחר, וגם אשתו, היום אשת אחיו, מדברת עליו בהערצה.
הוא נולד בשנת 1937, 11 שנה לפני אחיו הקטן אברהם. כשהיה אברהם ילד, התנדב חנוך לשרת בחטיבת הצנחנים והיה ממקימי פלוגת הסיור הראשונה של החיל בפיקוד אריאל שרון. במסגרת הלחימה השתתף בפעולות התגמול שנערכו באותה תקופה שעל אחת מהן, במבצע קדש, אף קיבל צל"ש. הוא אף צנח ונלחם במתלה ובפעולות קלקיליה, שם נפצע מרסיס בצווארו תוך שהציל את חברו הטוב ששירת עמו.
לאחר הפוגה קלה באזרחות, בה עבד בתעשייה האווירית, בחר חנוך לחזור לשרת בצה"ל כקצין בקבע ומילא בהצלחה שורה של תפקידים, בהם מ"פ צנחנים. בסוף שנת 1972 נתגלה בצווארו של חנוך גידול ממאיר ובאוגוסט 1973 נפטר ממחלת הסרטן. אברהם מספר כי לאחר מותו הרופאים העריכו שהרסיסים שנותרו מצווארו מאותה פציעה בה הציל את חברו הטוב גרמו להתפתחות גידול.
"כשהוא נפטר הוא היה אב לשלושה ילדים", מספר האח. טרם פטירתו ביקש חנוך מאשתו ואם ילדיו, פנינה, שכשימות היא תקנה לכל אחד מהם את כלי התחבורה האהוב עליו, אופניים. "בשבעה חיכו לגילת בת ה-9 ולצחי בן ה-7 שני זוגות אופניים, וחן, שהיה אז רק בן 5, קיבל קורקינט מעץ, של פעם", נזכרת פנינה, "הוא המתיק להם את הגלולה. כך הילדים ידעו שאבא מת, אבל לפחות יש להם אופניים".
סיפור האהבה של משפחת רדליך עם האופניים מתחיל אפילו קודם לכן. לפני יותר מ-50 שנה יצא חנוך על אופניו למסע ספונטני ממרכז הארץ ועד אילת, ללא הכנות ובלי יותר מדי ציוד, ותיעד את המסלול במכתבים.
אברהם מספר שהחיבה לאופניים ולטיולים בארץ לא פסחה גם עליו וכשאחיו היה בצבא הוא נהג לקחת את אופניו באופן קבוע, אופניים שהפכו לשלו לאחר שחנוך נפטר. את האהבה לאופניים הוריש אברהם לבנו הצעיר, חנוך הקטן, שהיום רוכב עליהם באופן מקצועי ונחשב לאחד המובילים בתחום בארץ.
חנוך הגדול הוא הרבה יותר מזיכרון בבית משפחת רדליך, אולי בגלל שאברהם בחר להיכנס לנעלי אחיו בצורה הכי טוטאלית שאפשר. "כשחנוך נפטר אני זוכר שהייתי בפעולה של הצופים וקראו לי להגיע לבית החולים", מספר אברהם, "כשהגעתי, הוא ביקש שאכנס לחדר ואז ביקש ממני לשמור על המשפחה", הוא מוסיף, מנסה אולי להעניק איזושהי רציונליזציה לכך שעבר להתגורר בבית אחיו, התאהב באשתו וגידל את ילדיו כשלו.
בנקודה כלשהי, כבר קשה היה להבחין איפה חייו של חנוך פסקו ואיפה מתחילים חייו של אברהם. בכלל, אברהם מספר שהוא ואחיו היו מאז ומתמיד אישיות כמעט זהה: "כמובן שהערצתי אותו, הוא היה ממש גיבור בבית, ורציתי להידמות לו. מלבד זאת, היינו מאוד דומים חיצונית, היו מתבלבלים בינינו ברחוב. שנינו גם אהבנו את הארץ ואהבנו לרכוב, וכמובן - טיפלתי במשפחה שלו לאחר מותו".
דימיון נוסף ופחות מעודד בין אברהם לאחיו היא מחלת הסרטן: 36 שנה לאחר שנפטר אחיו, מתמודד כיום אברהם עם אותה המחלה, כבר שלוש שנים. "אני חולה בסרטן המעי הגס וסרטן העור. עברתי שבעה ניתוחים ואני עובר טיפולים באופן קבוע. האחרון היה לפני שלושה חודשים.
"הרכיבה, הספורט והמשפחה הם הסיבה העיקרית לכך שאני בריא, מאושר וחזק. אני עושה את כל הדברים האלה למרות שאני חולה בסרטן. אני עובד ורוכב ומרגיש מצוין".
אח קטן המנסה להידמות לאח הגדול הוא דבר די שגרתי. אך במקרה של אברהם, נראה שהוא לא רק ניסה להידמות לאחיו אלא פשוט שעתק את חייו.
למה לקחת על עצמך את המשפחה של אחיך?
"קשה לי להסביר. כשאחי התחתן עם פנינה אני זוכר שכעסתי עליה שהיא לקחה לי אותו. ואז כשהוא נפטר, זה היה ברור לי שאני מתייחס לילדיו כאילו שהיו שלי".
פנינה מספרת שב-1973 גויס אברהם למלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה כתב לה ולילדיה גלויות: "הוא היה כותב לילדים שהוא יחזור בשבילם, שהוא שומר על עצמו בשבילם. הוא קרא להם ילדיו".
איך אתה ופנינה הגעתם למצב שהפכתם לזוג?
"נכנסתי לגור בבית של חנוך בשביל לטפל בילדים. בהתחלה ישנתי בחדר משלי, אחר כך עברתי לתוך החדר של פנינה ואז פשוט הפכנו לזוג".
גילת, בתו הבכורה של חנוך הגדול, מכנה את אברהם כפי שהיא מכנה את אביה המנוח - לשניהם היא קוראת "אבא". "הייתי רק בת 9 כשהוא עבר לגור איתנו וזה היה מאוד טבעי מבחינתי. אני זוכרת שכשהתייתמתי זה נחשב מאוד חריג, להיות בלי אבא. הייתי היחידה במחזור שלי שלא התגוררה עם שני הוריה. זה לא כמו היום, שזה נפוץ. היה מבחינתי קל יותר לקבל את אברהם כאבא ולהיות שוב במשפחה נורמטיבית מאשר לגדול בלי אבא".
זה לא כל כך נורמטיבי, שמי שהכרת עד עכשיו כדוד, הופך פתאום לאב.
"אברהם היה דוד שכמעט לא היה מגיע אלינו לפני שחנוך נפטר. זה היה דוד שבקושי ראיתי. הרצון להיות דומה לכולם היה חזק יותר מכל דבר".
אברהם, איך אמא שלך הגיבה לכך שאתה מחליף את חייך בחייו של אחיך?
"היא העדיפה את זה על פני החלופה. הרבה אלמנות לחיילים שנהרגו ניתקו קשר עם משפחתו לאחר מותו, ואמא שלי לא רצתה שזה יקרה עם פנינה".
פנינה: "מצד אחד היא אמרה לי בשבעה שיש לי ילדים קטנים ושאני חייבת להמשיך לחיות כי הילדים צריכים אבא. מצד שני, היא הרגישה שהיא הרוויחה אותי ואת הילדים מחדש, במקום להפסיד אותם במקרה שהייתי מתחתנת עם מישהו זר. אני זוכרת שהיא אמרה לי בטלפון שאברהם רוצה להיות אצלי בבית יותר מאשר אצלה. זה היה למעשה סוג של אישור".
המשפחה החדשה היתה בחירה מצדו של אברהם או כורח המציאות?
פנינה: "כשהחלטנו שאנחנו כנראה נתחיל לחיות ביחד, נסענו לחופשה בארצות הברית בשביל לראות אם אברהם רוצה לחיות איתי רק בשביל להיות אבא של הילדים, שזו מבחינתי הקרבה גדולה מדי שלא הייתי מוכנה אליה, או אם הוא רוצה אותי בגלל מי שאני. כשחזרנו מהטיול החלטנו שאנחנו חיים ביחד כי זה מה ששנינו רוצים".
לאחר ביצוע ההחלטה ששינתה את חייהם, החליטה פנינה שהיא רוצה לעשות עוד כמה שינויים: "חלק מהרצון לעזוב את הבית בראשון לציון ולעבור לגור בשדי חמד היה בשביל שאברהם לא יהיה לחלוטין חנוך ולא יחיה את חייו במדויק. הרי האוטו, הבית והילדים, הכול היה חנוך. אני רציתי שיהיה לנו משהו משותף של שנינו, חיים חדשים משל עצמנו".
כחלק מאותם חיים חדשים, פנינה ואברהם לא רק עברו לגור במקום חדש, אלא גם הביאו לעולם שלושה ילדים נוספים, המשותפים לשניהם: קרן, מיה וחנוך הקטן, שקיבל את שמו של הדוד הנערץ וגם ירש את האהבה הגדולה שלו - האופניים. בין לבין, גם אימצה המשפחה חייל בודד, אדוארדו, שכבר הספיק להתחתן בעצמו, ועדיין נחשב לחלק בלתי נפרד ממשפחת רדליך.
"תמיד זה היה בית מלא באנשים", מספרות גילת וקרן, הבנות לשני האבות השונים. "כשקרן, מיה וחנוך נולדו, מבחינתי זה היה אושר. קיבלתי אותם כאחים לכל דבר, בצורה הכי טבעית בעולם", מספרת גילת.
כאמור, "חנוך הקטן" לקח את האופניים צעד אחד קדימה. אברהם מספר שלפני 15 שנה, כשבנו היה נער, החל לרכוב איתו: "היינו נוסעים בסופי שבוע לטייל, ומכיוון ששנינו אוהבים את הארץ היינו גם מנווטים ומספרים את ההיסטוריה של המקום תוך כדי.
"בסוף שבוע אחד רכבנו מגבול מצרים לגבול ירדן, פעם אחרת מים תיכון ועד רמת הגולן, רכבנו גם לכל אורך ים המלח. האהבה לאופניים ולמדינה זה משהו שהיה טבוע בי ושהשרשתי גם בו".
אך לא רק בחנוך הצעיר הושרשה חדוות הרכיבה, אלא ברוב בני המשפחה: "גם אחותי בת ה-63 נדבקה בחיידק והיא רוכבת היום למרחקים ארוכים. בערך שבעה בני משפחה מהווים גרעין קשה של רוכבים והשאר, כולל הנכדים הקטנים שלי, גם רוכבים מדי פעם", הוא מספר בגאווה.
גם לאברהם עצמו רקורד די מרשים ברכיבה: הוא בין הראשונים שעבר את שביל ישראל ברכיבה, במשך 23 ימים ("לא רצופים"), לפני 8 שנים. מלבד זאת, הוא הפך את האהבה שלו לארץ למקצוע: במפעלו בשדה ורבורג מיוצרות בין היתר בובות העדלאידע ומצעד האהבה, המודלים של מיני ישראל, פסלים סביבתיים בולטים בערים הגדולות בארץ ועוד מאות עיצובים דרכם אנו חולפים מדי יום.
תחת השפעת אביו, החל חנוך הקטן להתמקצע באופניים בגיל 17, וכיום משתייך לעילית רוכבי האופניים בארץ. הוא מדריך ומורה לרכיבה, מנהל בלוג פופולרי לחובבי התחום וכותב מאמרים בכתבי עת מקצועיים המוקדשים לנושא. התחביב המשפחתי, שהיה למקצוע עבור 'חנוך הקטן', הוא זה שהפך את הרעיון למסע אופניים משפחתי לאפשרי.
איך הגעתם לרעיון לצאת לאותו המסע שיצא חנוך הגדול לפני 36 שנה?
פנינה: "כשחנוך (הגדול, ע"ט) השתחרר מהצבא הוא רצה לעשות משהו משוגע וקבע לרדת עם חבר באופניים לאילת. הוא חיכה לחבר וכשזה לא הגיע הוא פשוט יצא למסע לבד, ותיעד את נקודות הציון במכתבים. חן מצא את המכתבים האלה, שתמיד היינו מודעים אליהם, אבל משום מה שכחנו מקיומם. חן גם זה שהציע לעשות מסע בעקבות חנוך".
בני המשפחה מסבירים שחן היה רק בן 5 כשאביו נפטר: "הוא לא ממש זוכר אותו. גם כשהיה בחיים, הוא כל הזמן היה בצבא וחן בקושי ראה אותו. אני חושבת שדרך האופניים שהוא כל כך אוהב, הוא מצא דרך להתחבר מחדש לאבא שלו".
קרן מאמינה שלא במקרה, גם המסע הזה כרוך בסמל המשפחתי, האופניים: "עבור כל המשפחה ההחלטה לעשות את המסע באופניים היתה סגירת מעגל לאדם שעיצב את דמותנו ושבלעדיו המשפחה לא הייתה נראית כפי שהיא נראית", היא אומרת.
איך התכוננתם למסע?
אברהם: "רצינו לצאת למסע באוגוסט, כפי שיצא אליו אחי, אבל העברנו אותו לנובמבר בגלל מזג האוויר. באופן סימבולי, יצא שהמסע נפל על יום ההולדת של חנוך הגדול, אותו חגגנו בשטח. הארגון לא היה פשוט אבל ידענו שאנחנו עושים בדיוק את המסלול של חנוך, ועל אופניים.
"לאורך המסלול שזרנו נקודות עצירה הקשורות לחייו הפרטיים והצבאיים. התחלנו את המסע שבעה ובמהלך המסלול נוספו אלינו כל הזמן בני משפחה לחלקים מסוימים. בסיום המסע, באילת, היינו כולם, כל משפחת רדליך המורחבת".
איך היתה ההרגשה לעבור באותם המקומות בהם עבר אחיך לפני כל כך הרבה שנים?
"זה היה מאוד מרגש. קודם כל יצאנו מהבית בתל אביב בו נולדנו, שלושת האחים. רכבנו בשש וחצי בבוקר לכיוון ראשון לציון, שם התגורר חנוך ושם גם מוקמת אנדרטה לזכרו. ערכנו שם טקס וקראנו קטע. לאחר מכן המשכנו לאנדרטת הצנחנים בגדרה, במקביל למסלול שלו, וגם שם קראנו קטע שכתבו עליו לאחר מותו.
"מגדרה המשכנו לנקודה בצומת דימונה, שחנוך כתב שישן שם תחת עץ, וכך גם עשינו אנחנו. למחרת המשכנו לירוחם, חצינו את המכתש, את מעלה עקרבים, את כביש הערבה וחוות האנטילופות, שם הצטרפו אליי חלק מהנכדים.
"ביום השלישי רכבנו לאורך כביש הערבה עד ליטבתה כשבדרך עצרנו אצל כושי רימון, שהיה חייל של חנוך וסיפר לנו סיפורים עליו. המשכנו ועצרנו ליד קיבוץ יהל, שם לחם חנוך בפעולת תגמול ונפצע".
איך חגגתם את יום הולדתו של חנוך?
"יכולנו לסיים את המסע ביום שישי אבל ידענו שרבים מצטרפים בשישי בערב ולכן השארנו את 50 הקילומטרים האחרונים לשבת בבוקר. ציינו בלילה כל המשפחה את יום ההולדת של חנוך שהיה אמור להיות היום בן 72. בשבת בבוקר נסענו לאילת וסיימנו את המסע בטאבה. כל בני המשפחה שלא רכבו והצטרפו לסיום קנו בלוני הליום לבנים והפרחנו 72 בלונים לאוויר. בסוף כולנו עמדנו במעגל, החזקנו ידיים ושרנו שירים לסיכום המסע. ואז חזרנו הביתה בשיירת מכוניות".
קרן מספרת שבשביל להרים מבצע שכזה צריך משפחה ייחודית באמת: "אמא הייתה אחראית לארגן את הלוגיסטיקה. יוסי, חבר טוב של ההורים, צילם ותיעד את המסע, חנוך הקטן הדריך אותנו לאורך כל הדרך ודאג שהכול יתקתק. סיימנו את המסע בלי נפילות, בלי תקלות ואפילו בלי פנצ'ר אחד".
נא להמתין לטעינת התגובות
