משוק להון: פרידה מהשוק הסיטונאי, רגע לפני בוא המגדלים
בנייני היוקרה שיקומו במתחם השוק הסיטונאי יקברו תחתיהם פרשיות פשע מסמרות שיער, אינטריגות ישנות וים של נוסטלגיה. עם סגירת המכרז לתוכנית הבנייה במקום, חוזרת ענת משה אל סיפורי המתחם שהיה המערב הפרוע של תל אביב
בשבוע שעבר נסגר המכרז למתחם השוק הסיטונאי ובתוך כמה שנים, במקום בו מכרו בעבר תוצרת חקלאית, יתנשאו רבי קומות יוקרתיים. מרביתם של סוחרי השוק המיתולוגי כבר עברו מזמן לשוק החדש בצריפין, ובקרוב יעלו הטרקטורים והמשאיות על הקרקע השווה מיליארדים, ויקברו תחתיהם היסטוריה של 53 שנה.
השוק הסיטונאי ב-1954. חמישים אחוז מכלי הרכב היו סוסים עם עגלות
צילום באדיבות פנינה מנור
צהלות סוסים וצפירות אופנועי תלת אופן
השוק הסיטונאי של תל אביב הוקם בשנת 1952 על ידי חברת "השוק" שבבעלות תנובה יחד עם סיטונאים פרטיים, לאחר שהשוק הסיטונאי הקודם ברחוב העלייה לא הספיק עוד לצרכיה של אוכלוסיית העיר, שגדלה במהירות.
בספר "תל אביב. עיר גלויה" כתבו יוסי גולדברג, שולה וידריך וד"ר עירית עמית כהן על ימיו הראשונים של השוק: "בניית השוק ארכה שלוש שנים, וכשהסתיימה זכו תושבי העיר לשוק רחב ידיים, המשתרע על שטח של שישים דונם בפינת הרחובות כביש תל אביב פתח תקווה, רחוב החשמונאים ורחוב תוצרת הארץ (היום רחוב קרליבך).
השוק כלל מחסנים, מרתפים, גישה ישירה למכוניות, רציפים, משרדים וחדרי קירור. על השטח שנותר הקימה עיריית תל אביב בניין ובו 28 חנויות שנועדו עבור משווקים זעירים. תפקידו העיקרי של השוק הסיטונאי החדש היה שיווק יעיל ומרוכז של התוצרת החקלאית הישראלית. התוצרת הובאה בשעות הלילה, ולאחר שפרקו את הסחורה, היו המשאיות יוצאות מרחבת השוק ועוברות דרך שלושה שערי יציאה שברחוב תוצרת הארץ".
ותיקי הסוחרים, שרובם עדיין מחזיקים בדוכן או עסק בשוק החדש בצריפין, נזכרים עד היום בנוסטלגיה בשנותיו הראשונות של השוק, אז התנהל הממכר באופן שונה לגמרי מאשר היום. עמירם מוארמן, מוותיקי השוק שירש את העסק של אביו, זוכר את המעבר
מהשוק הקטן ברחוב העלייה לשוק הגדול והחדיש:
"כנער, עוד בזמן המנדט, הייתי מסתובב בשוק וולפסון, בין הגמלים, מפני שהוריי עבדו בשוק ביחד - אמי כקופאית ואבא שלי כבעל העסק: הוא היה משווק ענבים מעזה וירדן ותפוחים מאיטליה. השוק החדש הוקם על אדמת שרונה, וכשאנחנו הגענו לפה הייתה במקום ביצה, ובקרליבך היה בית הקברות ההודי".
במהרה הפך השוק החדש לזירה המרכזית לממכר תוצרת חקלאית, ולמעשה האכיל את המדינה כולה: "זה היה שוק ששרת כמעט את כל הארץ, ולמרות זאת, זה היה שוק אינטימי שכולם מכירים בו את כולם, והייתה מחוברות חזקה בין כל הגורמים - סוחרים, סבלים וכדומה. בהתחלה חמישים אחוזים מכלי הרכב היו סוסים עם עגלות וחמורים. צריך לזכור שבכל זאת, אנחנו מדברים על חמש שנים מקום המדינה, והיה פה אוויר של ראשוניות ואחווה. היה כיף לעבוד פה".
"שוק תל אביב היה השוק המרכזי", מוסיף שאול גבע, בן 62, סוחר פירות, בעל עסק בן ארבעים שנה בשוק, וחבר ועד השוק הסיטונאי. "כל הסיטונאים מחיפה, ירושלים ואילת היו באים ועושים את הקניות בשוק תל אביב. אני זוכר את השוק עוד כשהיו נשמעות בו צהלות סוסים וצופרים של אופנועי תלת-אופן, שהיו מחוברים לעגלות. אין ספק שהייתה ססגוניות בימים ההם, והשוק היה צבעוני ובולט יותר".
המסחר בשוק פעל על מנגנון של מכירה פומבית, קולנית מאוד. פנינה מנור, שאביה היה סוחר בשוק במשך 52 שנים: "היו מביאים תוצרת והמסחר התנהל כמו בורסה, בשיטת ה'דלאל', כך קראו לזה. בעל החנות היה עומד על הרכב שלו ומכריז 'על האונו, על הדואה' ואנשים היו מציעים מחיר.
השוק. ויכוחים בערבית, רוסית, יידיש וספניולית צילום: באדיבות פנינה מנור
"אחרי שסוחר קנה את סחורה, הוא היה מתחיל למכור לסוחרים משווקים אחרים והרבה פעמים, הוא אפילו לא היה מכניס את הסחורה לחנות כי הכל היה נמכר ישר מהמשאית. אם הוא לא הצליח למכור את הסחורה עד 12:00 בצהריים, כבר הייתה רוויה, ובמצב כזה הסחורה הייתה נכנסת לחנות והמחיר שלה היה יורד".
"המסחר היה תמיד מעניין", נזכר מוארמן. "הרי זה לא מסחר באבני חן, אז תמיד היו ויכוחים בכל מיני שפות – ערבית, רוסית, יידיש, ספניולית. בסופו של דבר, אלה לא אנשים שבאו מהאקדמיה, אבל בכל זאת, הכל היה ברוח טובה ועם כבוד הדדי, מה שאין היום אפילו בכנסת".
בימים שלא היו מונחים כמו "כרטיסי אשראי" ו"פריסה לתשלומים", נעשה המסחר כולו בכסף מזומן, ודרש מידה לא מבוטלת של אמון בין הסוחרים המוכרים לסוחרים הקונים. "היינו מוכרים בהקפה", נזכר גבע, "וידעת שמי שלקח סחורה – ישלם. היום אני רק מקווה שהוא ישלם, וצריך תמיד להיות עם יד על הדופק. וכן, יש גם נפילות".
"היום מתוך מאה קונים, שמונים לא משלמים", אומר רפי מזרחי, בעל עסק בשוק הכרמל, שכמו סוחרים רבים אחרים, עד היום רוכש את הסחורה שלו בשוק הסיטונאי בצריפין. "זו בעיה כי אנשים, בעלי חנויות, לא מוצאים את הכסף. פעם היה כבוד. אם בן אדם היה נכנס לקשיים, הוא היה דואג להחזיר את הכסף במקום לאכול".
גמליאל (81), אביו של רפי, היה גם הוא סוחר בשוק הכרמל, ונהג לקנות סחורה מידידיו הסוחרים בשוק הסיטונאי מאז שנות החמישים. "האווירה הייתה טובה", הוא אומר, "זה היה אחרת. היתה אמונה אחד בשני. היו מוכרים לנו סחורה ושואלים 'מתי אתה בא להביא את הכסף? עוד שבועיים? בסדר'. היה אמון אחד בשני, והיינו כמעט חברים של הסוחרים בשוק הסיטונאי. אני לא עובד כבר 15 שנה, אבל עד היום כשאני הולך לשם עושים לי כבוד ומביאים לי קפה".
כפי שהסוחרים מעידים, השוק היה עבורם הרבה יותר מרק מקום עבודה. ילדים רבים גדלו בין ביתני השוק, כמה מהם הפכו בבגרותם לסוחרים בעצמם, ולעתים קרובות העבודה לצד אביהם הייתה ההזדמנות היחידה שלהם לבלות עמו מעט, שכן שעות העבודה של סוחרי השוק היו רבות וארוכות.
"זה לא קל, גם למשפחה", אומר מוארמן. "עובדים במוצאי שבת, אין חופשות, ואתה חייב להיות כמו חייל – תמיד על המשמר. במשך כל השנים האלה הילדים שלי לא ראו אותי, אשתי לא ראתה אותי, ושום דבר לא פיצה על זה. היום, כסבא, אני הולך לימי ההולדת של הנכדים שלי, מה שלא עשיתי כאבא. בסופו של דבר, זו לא פרנסה אלא דרך חיים".
"אבא שלי עבד כל הזמן, ואני בקושי זוכרת אותו בבית", מספרת מנור. "הוא היה מגיע הביתה ביום שישי בצהריים, ומיד עם צאת השבת היה הולך לעבוד. הוא היה בבית שעה פה, שעתיים פה". כאמור, אביה של מנור היה אחד מסוחריו הוותיקים של השוק, ואת העסק שלו בשוק הסיטונאי ממשיך בעלה של מנור. "זו עבודה קשה", היא אומרת. "צריך מאוד לאהוב מישהו כדי להסכים לחיות ככה, אלה חיים בלי בעל ובלי בית".
גופה במרתף ביתן ג'
לצד הרומנטיות המלווה את סיפורי השוק, כמה מהסוחרים מעדיפים לשכוח - או אולי להדחיק - את כותרות העיתונים משנות השבעים ואילך, שמשתקף מהן גם הצד הפחות נעים של השוק הסיטונאי.
עמירם מוארמן. מת לחזור צילום: ענת משה
שכן, במשך שנים סבל השוק מתדמית, מוצדקת יותר או פחות, של ג'ונגל עירוני, כר נוח לעבריינות ולאלימות. עוד בשנת 1975, בפסק דין שניתן במשפטו של מוכר ירקות אשר תקף את אחד ממנהלי השוק מטעם תנובה, הועלו חשדות בנוגע להעדפת סוחרים מסוימים על חבריהם.
"קיימת קבוצת סוחרים קטנה", כתבה בזמנו השופטת חנה אבנור, "המצליחה לקנות את מיטב הסחורה במחיר נמוך יחסית, ורגליהם של סוחרים אחרים נדחקות מהמקום. אם הצלחה זו נובעת מיחס העדפה שהם זוכים לו מהמנהל במקום או מעובדים אחרים, או אם יחס זה נוצר מטובות הנאה המתקבלות בתמורה - אין הדבר משנה".
בשנת 1976 התבססו החשדות כשדוח מודיעין של משטרה קבע כי בשוק הסיטונאי מקובלות תופעות של גביית דמי חסות (פרוטקשן), סחיטה, עבריינות אלימה והעלמות מס.
בשנות התשעים, לאחר שעמדת המשטרה בשוק ננטשה ב-1996, עלו האלימות והפשיעה מדרגה. תגרות אלימות ודקירות הפכו לעניין שבשגרה, ובאוגוסט של אותה השנה נרצח ואליד אשור, שומר בשוק, בגלל ויכוח עם שני אחים, סוחרי ירקות, שניסו לחסוך את דמי הכניסה לשוק, בסך 18 שקלים.
בנובמבר 2003 תיעדו מצלמות האבטחה של השוק את רצח הירקן דוד עובד, שהגיע לשוק כדי לקנות פירות וירקות, ונדקר למוות בגלל ויכוח. הדוקר, גרה תאבת מבקה אל-גרבייה, נידון לפני ארבע שנים לעשרים שנות מאסר, במסגרת עסקת טיעון. בפברואר 2006 נמצאה גופתו של ג'מאל אבו-סעדה, תושב קלנסוואה, במרתף ביתן ג' בשוק, לאחר שרוצחיו זרקו את גופתו ונמלטו.
לצד האלימות הקשה והרציחות, נחשפו הונאות מיליונים והשתלטות העבריינים, שהמשטרה הצביעה עליה עוד בסוף שנות השבעים. העבריינים פעלו בשיטה קבועה: הגיעו למחסן של סוחר ירקות, לקחו סחורה, ושילמו כמה שראו לנכון. סוחרים שלא שיתפו פעולה עם הגנבות חטפו מכות, ורובם גם לא טרחו להתלונן במשטרה משום שחששו לחייהם.
כאמור, רוב סוחרי השוק מעדיפים לשכוח או להדחיק את הצדדים האלה, ומגדירים אותם "בעיות נקודתיות בלבד". "לא היה פרוטקשן", אומר אחד הסוחרים הוותיקים, שביקש להישאר בעילום שם. "זה היה בצורה אחרת, של אלימות מוסווית, בריונות והשתלטות על סחורה, אבל זה לא משהו שטיפוסי רק לשוק הזה. היו קורים מקרים שבא אחד ולא שילם, ואחר שלקח משטח ירקות, אמר 'תרשמו' ונעלם, אבל לא הייתי אומר שזו תופעה, זה בטל בשישים. היו מקרים חריגים ויחידים, אבל לא הייתה אלימות, לא היה מערב פרוע".
אבל יש גם עדויות אחרות. "היה שם ג'ונגל", מספר גורם עירוני. "המקום נוהל על ידי משפחות פשע, בכניסה הייתה שמירה של כנופיות פשע, שקבעו מי ייכנס והבריחו סחורות. גם כשהכניסו חברת שמירה פרטית העבריינים השתלטו על החברה. לא היו סוחרים שניסו להתנגד, וכל מי שעשה טעות קיבל קנס. מי שהיה נדפק מזה הם המגדלים, שנאלצו למכור את הסחורה שלהם במחיר נמוך, לפי דרישת העבריינים".
"אז לא היה דבר כזה שנקרא משפחות פשע, זו הגדרה חדשה", מספר העיתונאי בוקי נאה. "היו פשוט 'חבר'ה טובים', שהיו להם עניינים ועסקים. אלה לא הבבונים של היום, אלא אנשים מבוגרים ורציניים עם הרבה כסף. היו מיליון פשעים בשוק – רציחות בין העובדים ומעשי שוד. הסוחרים היו מפקידים את כל הכסף המזומן בסניף קבוע של הבנק הבינלאומי, וכשהם עברו את הכביש כדי להפקיד את כספי הירקות היו הרבה מעשי שוד, ולפעמים גם רצח ויריות".
אחת הבעיות העיקריות שהתמודדו אתה בשוק היו השב"חים (שוהים בלתי חוקיים) הפלסטינים שעבדו בשוק. כמה מהם היו בעלי רישיון עבודה, אך שעות העבודה המרובות בשוק גרמו לכך שהפועלים הערבים לא נסעו בחזרה לשטחים בסיום יום העבודה אלא נשארו ללון במחסנים החשוכים במתחם השוק ללא אישור, ואל רובם התייחסו בחזקת חשודים בתכנון פיגועים וכאל סיכון ביטחוני.
הרס השוק הסיטונאי. סוחר: "זה היה כמו שריפת המקדש" צילום באדיבות פנינה מנור
"בחנות של המשפחה שלי הסתובב פועל ערבי, שנראה בסדר והיו לו רשיונות", נזכרת פנינה מנור, "יום אחד הוא פשוט לא הגיע לעבודה יותר ואחר כך קראנו בעיתון שהוא רצח חייל".
ניצב בדימוס דוד צור, מפקד מחוז תל אביב לשעבר, זוכר גם הוא שעיקר העיסוק המשטרתי בשוק היה סביב נושא השב"חים: "היו שם הרבה הלנות שב"חים ועובדים זרים, דברים שגרתיים, אבל אני לא זוכר משהו מיוחד מלבד אותו רצח אלים מאוד בגלל קטטה, שהרוצחים גלגלו את גופת הנרצח וזרקו אותה באיזשהו מקום.
בסופו של דבר מצאו את הרוצח, גם הוא שב"ח ערבי, אבל אני לא זוכר את הרצח באופן מיוחד, בסופו של דבר, זה היה רצח בין שב"חים, אני לא זוכר אפילו מי הרוצח ומי הנרצח".
אבנר מלכה (63), יושב ראש ועד השוק הסיטונאי הישן, שמחזיק עסק בשוק מאז שנת 1966, תולה את האשמה בתדמית העבריינית שיצאה לשוק, בעיריית תל אביב ובמשטרה: "עיריית תל אביב הוציאה סטיגמה שבשוק הסיטונאי יש חבר'ה עבריינים. זה לא נכון, הסיטונאים הם האנשים הכי נחמדים בעולם. הבעיה היא עם הלקחות. יש לקוחות מכל מיני סוגים, ואותם אני לא בוחר.
"משנות התשעים לא היה פיקוח במקום, לא הייתה נקודת משטרה, זה היה הפקר: ערבים מהשטחים ישנו בשוק, היו גנבות ואפילו מקרי רצח. אחרי הצהריים היה ממש מפחיד להיות בשוק. זה היה שוק עירוני, למה העירייה לא שלחה פיקוח? לכן הסתובבו פה גורמים פליליים ועשו מה שרצו, עד כדי כך שאנשים פשטו רגל. העבריינים לקחו תוצרת ולא שילמו, היה פרוטקשן.
"בזמנו, ישבנו בוועדת הפנים של הכנסת והתרענו בפני צחי הנגבי וקציני משטרה נוספים על המצב, ואף אחד לא עשה כלום. אני מכיר סוחר, לא רוצה להיכנס לשמות, שלא היה יכול לעמוד בזה אחרי שעקצו אותו כספית, והוא פשט רגל, אז הוא פשוט עזב. וחבל, הוא היה ממשפחה טובה, סיטונאי ותיק, שלא רצה להתלונן במשטרה כי הוא פחד".
מטרד בלב העיר
במרוצת השנים, עם התרחבותה של תל אביב, השוק שהוקם בשנות החמישים במה שהיה אז פרוורי העיר, הפך למתחם בעייתי שניצב בלב לבה של העיר. השוק שפעם שרת כמעט את כל המדינה, הפך בעיקר למטרד. פקק קבוע של משאיות השתרך בכניסה לשוק, וגרם לעומסי תנועה ברחובות הסמוכים. בעיית התחבורה הצטרפה לבעיות תברואה ולריחות ריקבון שעלו מהשוק.
הדמיית תכנית הבנייה. 600 יחידות דיור .
"כשבנו אותו הוא היה פרוור של תל אביב, אבל בנו אותו בקוצר ראייה מבחינת המיקום, הגודל והבנייה", אומר עמירם מוארמן.
גם מבחינה כלכלית איבד השוק מכוחו. "שיטות השיווק השתנו ונגסו בנו", מספר הסוחר שאול גבע, "כוחן של רשתות השיווק גדל, והיום הן צורכות ארבעים אחוז מהירקות, ומשפיעות על השוק".
"רשתות השיווק מחקו את השווקים", מוסיף רפי מזרחי משוק הכרמל. "פעם היה מדד העגבנייה, שנמדד לפי השווקים. היום רשתות מוכרות מוצרים בשני שקלים, אז זו לא תחרות הוגנת".
בשנות השישים דובר לראשונה על אפשרות פינויו של השוק, ובמשך השנים הוקמו אין ספור ועדות שתכליתן הייתה להמליץ על מקומות חלופיים לשוק, אך מלבד סיורים של חברי הוועדות בשווקים סיטונאיים בחו"ל, לא הניבו הוועדות תוצאה של ממש.
באמצע שנות התשעים - ביוזמת תנובה ובאישור משרד החקלאות - החל תהליך של איתור מקום חלופי עבור השוק. בסופו של דבר נקבע כי השוק יועבר לצריפין, ובעתיד יוקם שוק קבוע בצומת מסובים. וכך, ארבעה עשורים לאחר שהועלה לראשונה לאוויר רעיון הפינוי, ב-18 במאי 2006, פונה השוק.
מרבית הסוחרים עברו, על דוכניהם, לשוק החדש בצריפין. מוארמן, אחד מוותיקי הסוחרים וממובילי הההתנגדות לפינוי, לא קיבל דוכן בשוק החדש, לטענתו, כנקמה על התנגדותו התקיפה לפינוי, והיום הוא אינו עוסק עוד במסחר סיטונאי אלא בחקלאות בלבד.
"אני לא אשכח את היום של הפינוי בחיים", הוא מספר. "סירבתי לפנות את התוצרת שלי במשך ארבעה ימים. השוק פונה ביום חמישי, ואני עוד מכרתי סחורה גם ביום שישי. זו הייתה טראומה בלתי נשכחת ובלתי נסלחת, זה היה בשבילי שרפת המקדש, אבדן הר הבית. זה היה ביתי, פה ביליתי את רוב שעות היום. עד היום אני מתעורר שלוש פעמים ביום לפי השעות של השוק ונזכר. הייתי רוצה לחזור לשם, אני מת לחזור".
כאמור, השבוע נסגר המכרז למתחם השוק הסיטונאי הישן, ובקרוב נדע את זהות החברה הזוכה. למכרז ניגשו שלוש קבוצות, הראשונה כוללת את חברת הבנייה "תדהר", חברת "בריטיש ישראל" וחברת הביטוח "מגדל". הקבוצה שנייה כוללת את החברות "שיכון ובינוי", "אביב", "אמות השקעות", "יורוקום נדל"ן" ו"קנדה ישראל", ואילו הקבוצה השלישית כוללת את חברת "האחים משה ויגאל גינדי" וחברת "גינדי השקעות".
על פי התכנית הגרנדיוזית, על הקרקע בה מכרו פעם ירקות ופירות, ייבנו ארבעה בנייני מגורים בני 40 קומות, בניין בן 20 קומות, ושורת בניינים בני 12 קומות. בסך הכל - 600 יחידות דיור. עוד יכלול הפרויקט בית ספר, גני ילדים, קאנטרי קלאב, פארק ומוזאון.
שוק, אם בכלל יהיה שם, יהיה לבטח שוק אורגני.
נא להמתין לטעינת התגובות
