התל אביבי היפה: אז מי באמת הולך לזונות?
יש ילדים, החיים בסדר, העבודה בסדר, אין לו טענות לאף אחד, נוסע לחו"ל פעם בשנה עם המשפחה, הוא ואשתו בסדר, יש תקשורת טובה, כבר החליטו שעוברים בשנה הבאה לבית חדש, והולך לזונות
אמרתי לו, למה, מה אתה מחזיק את זה בכיס, והתחלנו לדבר ולקח כמה דקות עד שירד לי האסימון שהוא כנראה היה קליינט של הזונה הזאת.
מאז ומעולם אני שובר את הראש מי הולך לזונה. הרי בואו נגיד את האמת, העסק שם זה לא בדיוק ריצ'רד גיר באישה יפה, שפוגש ברבורה היגיינית לבנת צוואר בדמות ג' וליה רוברטס.
יש אצל הבחורות במקצוע הרבה סבל ובטח טרגדיה, אבל עם כל הכבוד צריך להיות טיפוס די עקום כדי ללכת עם מישהי שרק בשעות האחרונות הייתה עם עשרים גברים, ולך תדע עם כמה אלפים בשנה האחרונה, ואיזה כולרות הם סחבו על הגוף שלהם וכמה מזרקים מזוהמים היא דחפה לגוף שלה.
מהחברים שלי לא החכמתי. אלה - לפחות ככה סיפרו לי - ילדים טובים. מסתפקים במה שיש בבית או שפוגשים בתל אביב. כשלא פוגשים מסתדרים לבד באמבטיה. כמוני כמוהם. אף פעם לא איבדתי שליטה עד כדי לפתוח גיליון בננה ולהרים טלפון לדבורה הלוהטת או לנסוע לתל ברוך ולפתוח חלון, לשאול כמה והיידה למזרן בדיונה.
והנה בא המכר הזה שלי, ובלי ללכת יותר מדי מסביב אומר לי שהולך לזונות. גררתי אותו לבית קפה ברחוב הארבעה. גנבתי עליו מבטים די נדהמים. אני מכיר אותו ואת אשתו אולי עשרים שנה. הוא שותף באיזה עסק מצליח - אני בטח לא הולך לחשוף פרטים, יש ילדים, החיים בסדר, העבודה בסדר, אין לו טענות לאף אחד, נוסע לחו"ל פעם בשנה עם המשפחה, פעמיים לחופשות בחגים, הוא ואשתו בסדר, יש תקשורת טובה, הולכים לחברים, כבר החליטו שעוברים בשנה הבאה לבית חדש, והולך לזונות. קלט את התדהמה שלי, התחיל לצחוק. אני חרמן, אמר לי, זאת המחלה שלי. חייב כל הזמן ללכת לנשים. להרבה נשים.
אז אתה הולך לנערות ליווי, שאלתי. לא. הוא אומר לי. ואתה יודע שיש לי מספיק כסף לבחורות יקרות. אבל צריך את זה מלוכלך. למה? שאלתי. משך בכתפיים. לא יודע. שאל את פרויד.
וככה הוא התחיל לספר לי על החיים הכמעט כפולים שלו. במשרד, אמר, לא מבינים למה אני, הבעלבית, לוקח את הנסיעות של הסוכנים ורץ בכל הארץ, לכרמיאל, לערד, לאיפה שלא יהיה. אבל אני מגיע לשם, עושה צ'יק צ'ק את העבודה, לוקח את המקומון כמו שאתה כותב בו, מחפש את המודעות עם הבחורות והולך.
אני הייתי במקומות שאתה לא יכול לחשוב עליהם. הייתי אצל רוסיות, ערביות, ירדניות, צ'רקסיות שיכולות להיות סבתות. אפילו אצל כאלו שהחליפו מין הייתי. מאוד מעניינים. מאוד. אצלי בביזנס, אמר, זה מלחמה. הורגים אחד את השני. אבל כשאני נכנס לחדרים האלה, רואה גוף של אישה, שכחתי הכול.
אין רעש, אין ריצה, רק העיגולים שלה - וכשהוא אומר העיגולים שלה הידיים שלו מלוות את התנועה, העיניים שלו נהיות עגולות חלומיות-והן אוהבות אותי, אני קליינט טוב, משלם
ישבנו כמעט שעתיים, הוא סיפר לי עוד, אני מקצר כאן, הרבה סיפורים היו מרתקים, הרבה מצאתי דוחים, לא יכולתי להסכים עם ההתעלמות המוחלטת שלו מהעובדה שאת חינגת הסקס הנפלאה שלו הוא עושה עם בשר אנושי למכירה, הוא התווכח אתי שאני מרדד אותן לדרגה תת-אנושית, הסכמנו לא להסכים, בסוף שאלתי אותו אם הוא לא מפחד שאשתו תתפוס אותו.
הוא צחק. איפה, אמר. בבית הם חושבים שאני כזה יורם. מגושם. יכול ללבוש שתי נעליים שמאליות בלי להרגיש. אני מקפיד שימשיכו לחשוב עליי ככה. אני לפני שאני הולך, רוצה להיות עם כמה שיותר נשים. תחשוב שאני משוגע? תהיה בריא. זה מה שאני רוצה. אחד משחק גולף, אחד מטפס על הרים. אני חרמן. רוצה להיות עם עוד ועוד נשים.
לפני שנפרדנו חיברתי אותו לשוטר שאני מכיר שיספר לו מה שיבקש על הרצח של הזונה המבוגרת. לא נפגשנו מאז. את השוטר פגשתי לפני שבוע. הוא לקח אותי הצדה, אמר לי, בוא'נה, אתה יודע את מי עצרנו בפשיטה על הבתי זונות בתחנה המרכזית? אתה זוכר את החבר הזה שלך ששלחת אליי עם הזונה הזקנה ההיא?
אני מדמיין את המכר הזה שלי ברגע הפריצה של השוטרים לבית זונות. זה כמו בסרטים שכולנו ראינו כשהמשטרה מסתערת פנימה: זונות עירומות צורחות, לקוחות מבוהלים בורחים מחדרים עם בטן שמנה חשופה וכר שמסתיר להם את המה שמו.
זה בטח היה שם ככה. אני לא מתכוון להתקשר לשאול מה שלומו ואם היה צריך שחרור בערבות, מי שילם ואיך נראים חיי המשפחה עכשיו. אני בטח גם לא שמח לאיד או משהו כזה וגם לא חושב שיש כאן איזה מוסר השכל.
ממני הבחורות ברחוב צ'לנוב ובתחנה המרכזית ימשיכו לא לעשות פרנסה. ממנו, אין לי ספק, הן ימשיכו לממן את המנות שלהן. הוא יתאושש ויחזור לעבודה. שאחרים ישחקו גולף ויטפסו על הרים. הוא לא יניח לגליץ' קטן כמו מעצר וקצת בושה לעצור חרמנות נפלאה כל כך.
נא להמתין לטעינת התגובות
