ביג בנצי: כך הפך אבא שלנו לסלב לאומי
הכלבה סובלת מחרדת נטישה, הבת הבכורה הפכה לסלב מקומית, המכונית הפכה לאתר עלייה לרגל והטלוויזיה בסלון לא דוממת לשנייה. בני משפחתו של בנצי שני ממודיעין, האיש והטורט מ"האח הגדול", מסכמים שבועיים ראשונים בלי אבא ועם הרבה מאוד חשיפה
במוחי דמיינתי כי בסלון הבית מתרחש ממש ברגעים אלה קרב ענקים בין מעיין חודידה (הביקור בביתם התקיים לפני ההדחה הדרמטית של ההריונית) מצד אחד, ובין הדיוות אלין וג'י מהצד השני. מוטי, בעלה-שפוטה של מעיין, בוודאי אחראי על ניגוב אגלי הזיעה ממצחה של החודידה גירל.
הסצנה בראשי נקטעה כבאבחת חרב כשהדלת נפתחה בפתאומיות. עוד לפני שהספקתי לומר "שפרה קורנפלד" הסתערה עליי בוני, כלבת לברדור מדהימה ביופייה, בעלת עיניים עצובות וממיסות, שקפצה על ידית הדלת בלי הרף עד שהצליחה לפתוח אותה בכוחות עצמה. היא פשוט חשבה שלא עיתונאי סקרן וחטטן מסתתר מאחוריה, אלא אבא בנצי.
אבל אבא בנצי אינו כאן. אם כי, חייבים להודות, נוכחותו בבית בולטת אפילו יותר מבעבר, כשהיא לכודה בקופסת הטלוויזיה (פלזמה), שתופסת חצי סלון ולא יודעת מנוחה מהי ("שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה", מספרים ילדיו של בנצי בגאווה).
ארבעת דיירי בית משפחת שני עוקבים בדריכות אחר כל מופע סטריפטיז שיקירם מבצע לדיירי בית "האח הגדול" באמצע הלילה ("חשבנו שאף אחד לא ראה את הקטע הזה"). נא להכיר את אשתו חן, בת52, שעובדת במשרדי הקרן הקיימת לישראל בירושלים, וילדיו
עיניהם של כולם, כולל של בוני הכלבה, סובלות מאדמומיות מסוימת. בעוד שהאדמומיות בעיניה של הכלבה נובעת כנראה מעצב עמוק וגעגועים לבנציל'ה, במקרה של שאר בני המשפחה האדמומיות היא ככל הנראה תולדה של צפייה בלתי פוסקת בערוץ 20, המשדר כל נחירה של אב המשפחה בשידור חי לכל בית ישראל.
בעצם יש כמה רגעים שבהם הארבעה אינם צופים בטלוויזיה. זה קורה כשהם עוסקים בשליחת אס-אם-אסים פראית למען בנצי (סיכום ביניים: חן - 150, קרן - 300, אביב - "חמש בכל שעה, תעשו אתם את החשבון", וגם ידו של שחר הצעיר לא מתעייפת). קמפיין האס-אם-אסים נועד כדי להבטיח שכמה שעות לאחר שיחתנו, יקיר לבם לא יהיה המודח הראשון בתכנית שכבשה את ישראל.
בטח כבר ניחשתם, וסביר להניח שגם צפיתם אם לשפוט על פי אחוזי הרייטינג - בנצי לא עף. להפך. לא רק שהוא נשאר ומקומו נותר יציב ואיתן, אלא שבכל פעם שארז טל הגה את השם בנצי יצא הקהל באולפן מגדרו וצרח את שמו כאילו היה ברק אובמה בטרם נבחר לנשיאות. כל קשר בין האהדה שזכה לה בנצי באולפן ובין העובדה שההפקה שלחה אוטובוס למודיעין, שהעמיס בערך חצי עיר לזירת הצילומים, מקרי בהחלט.
למעשה, בזמן שאני מראיין את בני המשפחה הם טרודים לא מעט בהכנות לקראת הנסיעה המתוכננת לאולפן, שהפכה כבר להרגל דו-שבועי. קרן הבת מאחרת לתור אצל הספר, חן האם עוד רוצה להתאפר, אביב הלך לברור אילו מחבריו יעלה על האוטובוס של קשת ואילו שחר עלה לחדרו לשחק במשחק מחשב וסירב לרדת למטה, גם כשהצלם הפציר בו להצטרף לתצלום המשפחתי המשותף ("עוד כמה דקות").
שעה מאוחר יותר, כשייכנסו הארבעה לאולפן הצילומים בנווה אילן ("20 דקות מפה, אם אין פקקים") הם יעניקו לבנצי תמיכה קולנית ומחבקת שתגרום לארז טל לקבוע כי "טוב, ברור איזה מועמד מועדף על הקהל שבאולפן".
מה שכן, מתח אין בבית משפחת שני. לכולם ברור שהלילה הוא הלילה של בנצי, ושמקומו בתכנית מובטח לפחות עד הגמר. כך מהמרים בנחרצות שלושת ילדיו, כשרק אשתו חן מעדיפה לשדר אופטימיות זהירה ולא נחרצות מלאה ("אני מעדיפה להגיד שאני מקווה שהוא יגיע לגמר").
חוסר המתח הוא די מתבקש, חייבים להודות. בעוד שכל שאר מתמודדי ה"אח הגדול" מתחרים על משבצות די דומות, בנצי הוא המבוגר הלא אחראי שמשדר כנות ומשמש אובייקט הזדהות בשביל לא מעט צופים. רבים מהם הרי מזכירים אותו: גברים בשנות החמישים לחייהם, מקריחים ומזדקנים, מעוניינים בקצת שקט מהאישה ומהילדים ושיתנו להם לנחור במשך כל הלילה. על המשבצת של בנצי מאיימת, רק לכאורה, הפולנייה המבוגרת שרה, שבנצי בכלל לא רואה ממטר.
אם בנצי, האינסטלטור ממודיעין, ישתחרר מעט מההלם והשוק שעוד מאפיינים את נוכחותו בווילה, הוא עוד עשוי להיות מנחם בן הבא. בינתיים הוא כבר מספק את הסחורה ומייצר את הבאזז המתבקש. מודיעין, עיר שאת רמת העניין שהיא מייצרת ניתן להשוות לזו של תכנית ביקורת הספרים בחינוכית 23, כבר שוצפת וקוצפת.
השלטים "הצביעו לבנצי" עוד מבוששים לעלות בחוצות העיר (אם כי בני המשפחה מבטיחים שהעניין בטיפול), אבל בקניון המפואר שניצב במרכז העיר המנומנמת בנצי הוא שיחת היום. בית משפחת שני הפך למוקד עלייה לרגל, וגם מכוניתו של בנצי הפכה לפופולרית ביותר ומככבת באין ספור צילומים שביצעו לידה צעירים ממודיעין, שדי בצדק לא מוציאים שום אטרקציה אחרת בעיר. קרן בעצמה מעידה כי לא פעם, כאשר היא חוזרת בערב הביתה, היא מגלה צעירים שדופקים פוזות בכניסה לבית ("תגידו, מה נסגר איתכם?").
מעט לפני שמלאכת הסינונים תצמצם את כמות הדיירים בבית, תבליט את נוכחותו של בנצי ותגרום לכם לשכוח ממושגים כמו בובליל, פרידמן ושוב פעם בובליל, מתפנים בני המשפחה לראיון עיתונאי ראשון ומיוחד לזמן מודיעין. נא להתנהג בהתאם.
לפני כשבועיים, כשחזרו בני משפחת שני מצילומי כניסת הדיירים לבית "האח הגדול", הייתה חן במעין תרדמת. "לא ממש ידעתי איפה לשים את עצמי", היא מספרת. "הגעתי הביתה, הילדים ישר רצו לראות טלוויזיה, אבל אתה יודע במה אני צפיתי? ראיתי סופרנוס. הייתי צריכה את הניתוק הזה".
הילדים דווקא לא. כולם הדליקו את הטלוויזיה המשפחתית, אבל רק כשומר מסך. אחר כך הם התחפרו כל אחד בחדרו הוא (לכל אחד יש טלוויזיה אישית) וצפו עד בלי די בהתחככותו של אביהם בילדודס שב"אח הגדול". רק למחרת, כשהבחינה חן שהטלפונים והתגובות אינם פוסקים אלא דווקא להיפך, גם היא התמסרה לטירוף המשפחתי והארצי. "היו כאלה שבכלל לא ידעו שהוא משתתף באודישנים לתכנית", היא מספרת בחיוך.
מה, הצלחתם לשמור את זה ביניכם?
"שמונה או תשעה שלבים עשו לו, והיו הרבה שלא ידעו".
בני המשפחה מספרים כי בנצי רצה עוד בעונה הראשונה להשתתף במכונת הרייטינג המשומנת של קשת. אבל לאחר שעבר את כל השלבים, הגיע הטלפון הקשה שבישר שנותר מחוץ לתכנית. "התקשרו מהפקת התכנית ואמרו שהוא היה מאוד קרוב", מספרת חן, "קרוב, אבל לא מספיק קרוב. גם אמרו לו שאם הוא רוצה הוא יוכל, אולי, להצטרף לתכנית בשלבים המתקדמים כשהם מצרפים עוד כמה דיירים חדשים".
אז בנצי, שרצה להתאושש מהבשורה הקשה, גייס חבר טוב והשניים נסעו לטיול רגוע בתאילנד האקזוטית. בזמן שבנצי מבלה לו בין החופים הפסטורליים התקשרו שוב מצוות התכנית. "הם הודיעו לי שהוא כן נכנס", מספרת חן, "ביקשו לדבר איתו, אבל אמרתי להם, 'בנצי לא פה, הוא בתאילנד'".
מכיוון שבנצי חסם את האפשרות שיחייגו למכשירו הנייד, ישבו בני המשפחה, כססו ציפורניים וחיכו לטלפון המיוחל ממנו, כדי שיוכלו לספר לו על החדשות המרעישות. מובן שכששמע את החדשות המרעישות לא חשב בנצי פעמיים, והחליט לחזור לארץ כדי להשתתף בתכנית. קשת שלפה את פנקס הצ'קים כדי להקדים את טיסתו והשאר היסטוריה.
אבל כשהגיע בנצי הביתה הוחלט, בהתאם למדיניות התכנית, שלא לקחת סיכונים ולשמור על השתתפותו בסוד. "זה לא היה פשוט", מספרת חן, "אני יושבת עם אנשים, שואלים אותי איפה בנצי, ואני צריכה להגיד להם שהוא בתאילנד, בזמן שהוא בכלל כלוא בבית. אני זוכרת שקניתי לו ספר תהילים קטן. הוא גם לקח חמש תמונות של המשפחה. אבל זהו. שום דבר חוץ מזה".
בשעות הראשונות בבית "האח הגדול", בני משפחת שני כמעט לא יכלו לצפות במעלליו של אביהם בנחת, לא מעט בשל אין ספור שיחות ואס-אם-אסים שפרגנו, הביעו פליאה ולפעמים אף זעמו לנוכח העובדה שבנצי בכל זאת בפנים.
החשיפה טפחה על פניהם כבר למחרת. אביב ושחר הגיעו לבית הספר וזכו לאין ספור תגובות. "נכנסתי לבית הספר", משחזר אביב, "ואנשים פשוט עמדו לידי והחלו למחוא לי כפיים". גם מדד הפופולריות של שחר הצעיר נסק מעלה מעלה, וילד מכיתה ג' אף ביקש את חתימתו.
קרן לעומת זאת, שבמסגרת תפקידה הצבאי מסתובבת בין בתי ספר ומרצה בפני תלמידים, חשבה שזה לא באמת קורה לה. "באתי לאחד מבתי הספר והצגתי את עצמי", היא מספרת. "מובן שכששמעו את שם המשפחה שלי שאלו אם יש לי קשר לבנצי שני. אמרתי להם, 'אה, אני בעצם הבת שלו".
השאר היסטריה. המוני ילדים נלהבים שלפו נייד מהדור המי יודע כמה, דיווחו בבית על המאורע ההיסטורי שהם שותפים בו, ואז החלו לצלם באמצעות הנייד את קרן מכל זווית אפשרית. נחיל של מעריצים איגף אותה מאחור שכשחבריו אוחזים בידיהם פיסות נייר שתלשו ממחברות הלימודים, ושלפו לעברה עטים, מבקשים חתימה אחת ודי.
"חשבתי שאני בסרט", מספרת קרן, "רציתי להגיד להם, 'זו לא אני שמשתתפת באח הגדול, זה אבא שלי'". זה לא באמת שינה משהו. עם כל הכבוד לצה"ל ולהרצאה שקרן תכננה להעביר, הם רצו חתימות ומייד, ואם אפשר אז גם תמונה משותפת שיהיה מה להראות לנכדים.
בבית הספר של אביב המורה החליט להתמודד עם העניין בצורה קצת יותר חינוכית. הוא הושיב את אביב על כיסא המורה וביקש מהתלמידים שיפנו אליו שאלות שקשורות לתסמונת הטורט שאביו לוקה בה. בטח ניחשתם, טורט או לא, הילדים העדיפו לדבר על סער ועל סתיו וכמובן על החודידות. "אני עוד לא מעכל", אומר אביב, "אני זה שהלכתי איתו לאודישנים ובכלל לא חשבתי שהוא יתקבל. זה אבא, מי ייקח אותו?".
אז את אבא בנצי לקחו, ושגרת החיים בבית משפחת שני השתנתה לחלוטין. מסכי הטלוויזיה, כאמור, דולקים נון סטופ. "אני נרדמת עם הטלוויזיה פתוחה", מתוודה קרן.
לעת עתה נראה שבוני הכלבה לקחה את הפרידה קשה מכולם. עושה רושם שהיא סובלת מחרדת נטישה חמורה. בכל פעם שקולו של בנצי בוקע מהטלוויזיה היא מתרוצצת ברחבי הבית ומחפשת את מקור הקול, אבל מהר מאוד מאבדת את עצמה, לאור העובדה שארבע טלוויזיות, הממוקמות במקומות שונים בבית, משמיעות את אותו קול מוכר כל כך. מחזה נוגע ללב. "בימים הראשונים היה מוזר לחזור מבית הספר ולא למצוא את אבא", אומרים שחר ואביב.
מה הכי חסר? מתי הכי מרגישים שהוא לא נמצא עכשיו?
"אנחנו רגילים שהוא מכין לנו פסטה בולונז, ועכשיו זה כבר לא קורה".
גם קרן שותפה לגעגוע אל הפסטה. "אנחנו רואים אותו בטלוויזיה, עומד במטבח ומבשל להם פסטה בולונז, ואנחנו כבר כמעט מריחים את הריחות של זה", מספרת קרן. "יש לו נוכחות", מוסיפה חן. "בדרך כלל אנחנו חוזרים הביתה, שומעים רעש. הוא תמיד מוצא במה להתעסק. זה רעש שאנחנו מאוד רגילים אליו".
הרגע שבו קרן כמעט נשברה היה כאשר בנצי קיבל לידיו אסימון, שמשמעותו אפשרות לבקש מ"האח הגדול" בקשה כלשהי, גם אם "האח הגדול" לא בהכרח ייענה לה. בנצי נטל את האסימון נכנס אל חדר "האח הגדול" ובלי למצמץ אמר שהוא רוצה לדבר עם בתו. קרן חשבה שהיא מתה.
"ירדו לי דמעות בקצב", היא מספרת. "הבנתי כמה אני מתגעגעת אליו. שתבין, לא ראיתי אותו כמה שבועות טובים לפני התכנית כי הייתי בצבא וגם ככה לא חשבנו שהוא נכנס, כי ידענו שהוא לא התקבל", היא מספרת, "זה היה לי מאוד קשה. הוא ביקש לדבר איתי כמה דקות, מה שלא קרה כמובן, אבל מאוד התרגשתי".
ואם היית רואה אותו, מה היית אומרת לו?
"הייתי אומרת לו שלפעמים הוא קצת מגזים. ושהוא צריך קצת לצאת מהשוק. אני חושבת שמישהו שם צריך לתת לו איזה כאפה, ולהגיד לו 'צא מהשוק, תתחיל לשחק את המשחק. שים לב מה קורה סביבך'. אני חושבת שככה הוא בהתחלה, בסוף הוא ישתחרר. עזוב, הוא ילד בן חמש".
אתם חושבים שהחשיפה שלו תגרום לאנשים מהעבר פתאום להיזכר בקיומכם?
כל בני המשפחה מחייכים, יש מצב שגם בוני הבליחה חצי חיוך. "תשמע", אומרת חן, שכבר ממזמן מסומנת כמי שנוקטת בלשון מאוד דיפלומטית, "אנחנו יודעים מי החברים האמיתיים שלנו ומיהם סתם אנשים שתופסים טרמפ על כך".
מאוחר יותר היא תספר שהמטפלת של אביב, שהשגיחה עליו כשהיה בן שנה, התקשרה לפתע אחרי עשרות שנים של ניתוק. "היא אמרה שהיא לא רוצה שאני אחשוב שזה קשור לחשיפה הפתאומית של בנצי, אלא שהיא מאוד התגעגעה", אומרת חן. "אני מאמינה לה", היא מוסיפה, אבל המבט שעל פרצופה מצייר תמונה אחרת לגמרי.
יש להניח כי אלפי האנשים הלוקים בתסמונת הטורט סוף-סוף זוכים לקצת לעדנה. מי שצוירו תמיד כיצורים מפחידים, שבחוסר שליטה של ממש פורצים ברצף קללות ואז דופקים חיוך חושף שיניים שחושף בעיקר את חוסר יציבותם הנפשית, הפכו לפתע פופולריים. "אין ספק שהוא הנציג הכי טוב שהאנשים הללו יכלו לקבל", אומרת חן, "אני נמצאת בקשר עם העמותה המטפלת בלוקים בתסמונת והם אומרים לי שהם מוצפים מתגובות. זה פשוט לא ייאמן".
בני המשפחה מבקשים לשוב ולהבהיר שבנצי נחשב כסובל מהמחלה באופן "בינוני" בלבד. קללות, הם טוענים, זה משהו שכבר ממזמן לא מאפיין את התנהגותו, "מקסימום בורחת לו פה ושם הלשון. נו, אז מה?", אומרת קרן בתקיפות.
חן, שהכירה את בנצי במהלך שירותם הצבאי בנח"ל, מספרת שבשעה שעמד בנצי במסדר צבאי הוא הסתכל על המ"מ ואמר לו, בנוכחות סגל צבאי בכיר וחיילים זוטרים כמוהו, מה הוא חושב על האמא ועל האמ-אמא של המפקד. בנצי יצא ללא נזק. דווקא החיילים שעמדו לצדו ושלא יכלו להתאפק שלא לצחוק, חטפו על הראש.
"אני אומרת לאנשים, 'צאו מזה'", מסבירה קרן, "אז מה? מה קרה? אף אחד לא מושלם. רק שתדע לך שמאז שאנשים ראו את בנצי בטלוויזיה, שני חברים מאוד טובים שלי התקשרו אליי וסיפרו לי שהם גם לוקים בטורט. הייתי בהלם, לגמרי".
המשפחה מניחה כי דווקא התסמונת היא שגורמת לבנצי להיות מעט יותר מבויש בקרב דיירי הבית. "זה טבעי. אבל כבר עכשיו הוא מקבל יותר ויותר ביטחון. זה הבנצי שאנחנו מכירים". ולמרות זאת, הם מודים, הם חשים כי התסמונת החמירה מאז שהוא בתכנית. לטענתם, כנראה שהדבר נובע דווקא בשל הרצון שלו להסתיר אותה. "פתאום הכתף שלו יותר קופצת, וגם הלשון שלו בורחת. זה משהו שלא היה לו פעם", אומרת חן.
"כשהילדים היו קטנים הוא היה מספר לחברים שלהם שבאו לבקר, ושלא הבינו מה יש לו, שכשהוא היה קטן הוא דחף את היד לשקע חשמלי ומאז לא מפסיקים הטיקים. זה עבד, אבל מתישהו גם הם כבר לא קנו את הסיפור".
אתם חושבים שמפלים אותו בגלל זה או שמתחברים אליו פחות בבית "האח הגדול"?
אביב: "ממש לא. יש לו הרבה חברים שם".
למי הוא הכי התחבר שם?
קרן: "הוא התחבר לאביב, לדלית ולאלירז".
אביב: "הוא התחבר גם לסתיו".
אתם חושבים שהפריע לו שסתיו היא טרנסג'נדרית?
חן: "בנצי לא שופט אף אחד בקטעים האלה. הוא מתחבר לכל אחד. העיקר שהוא יהיה בן אדם. זה הכי חשוב לו. לא אכפת לו מי אתה, מה הדעות שלך, מה אתה אוהב, העיקר שתהיה בן אדם".
אם זה היה תלוי בכם, את מי אתם הייתם מוציאים מהתכנית?
קרן: "אני הייתי מוציאה את אלין, היא לא תורמת כלום".
חן: "עזבי, קרן, אל תכנסי לזה".
קרן: "מה, אמא, אני רוצה להגיד את מה שאני חושבת. ואני חושבת שהיא לא תורמת. את מעיין אני מבינה, היא נותנת אקשן, אבל מה זו ההתנהגות הזו? בכל זאת, היא מגזימה".
שחר: "אני לא אוהב את גואל. בסדר, אז הוא הומו, אבל לא יכלו לשים הומו חתיך? הוא גם אף פעם לא צוחק מהבדיחות של אבא".
אביב: "אף אחד שם כמעט לא צוחק מהבדיחות של אבא".
חן: "אני, גם היום, אחרי 20 שנה עדיין צוחקת. זה בנצי, אין מה לעשות".
ולמי נראה לכם שהוא לא התחבר?
קרן: "הוא לא התחבר למוטי, למעיין, לגואל ולאלין".
אתם תמיד מזדהים עם הדברים שהוא אומר או עושה?
קרן: "בסך הכול כן. אבל יש קטעים שכשאני רואה איזה משהו שהוא עושה אני שמה יד על הפנים, הולכת להתחבא באיזו פינה ומתפללת שלא ראו את זה. ישר אחרי כמה דקות אני מתחילה לקבל טלפונים. אומרים לי, 'נו ראית? ראית?'. אני אומרת להם, 'לא ראיתי ואני גם לא רוצה לראות. עזבו אותי".
מה נראה לכם שחסר לו?
חן: "הוא איש משפחה. אני מאמינה שהמשפחה, וגם הכלבה בוני, חסרות לו. נראה לי שגם חסר לו החופש. אבל בסדר, בסך הכול, זה הבנצי שאני מכירה. הוא מתנהג רגיל. אולי הוא גם ירצה לדעת מה קרה כשהוא לא היה פה. אני מנהלת בשבילו יומן".
מה, את כותבת מה את מרגישה?
חן: "לא, לא צריך להיסחף. אני רושמת מה הציונים שהילדים קיבלו בבית הספר, ענייני חשבונות ועוד כל מיני דברים שצריך לתקן".
ולשאלת המיליון: מה תעשו עם המיליון אם תזכו?
חן: "גם ככה כל הכסף ילך על האס-אם-אסים ששלחנו. ומה שלא, בטח לטובת העמותה שמטפלת בחולי הטורט. הוא רוצה לתרום להם. קצת".
קרן: "אני חושבת שנממן לנו טיפול פסיכולוגי משפחתי. אנחנו חייבים את זה".
באמת? עד כדי כך?
"לגמרי. בדחיפות".
נא להמתין לטעינת התגובות
