שיעור חופשי? השיטה הדמוקרטית כובשת את מרכז תל אביב
החצר היא חניה של קופת חולים, הכיתות מזכירות מקלט, המורה לתורה הוא גם המורה לקולנוע, והילדים? הם מאושרים. בית הספר הדמוקרטי קהילה נהיה להיט במרכז העיר, ואינו מפסיק לגדול. אז למה העירייה ממשיכה להתעלם ממנו?
את גלפז - שבעת אחרת היה נודע בפי תלמידים כ"מנהל" - זה לא ממש מטריד. הוא אינו נרגז, אינו מעיר על מה שיכול להיחשב חוסר נימוס ואינו מותח ביקורת, אלא מדבר עם התלמידה באריכות. רק לאחר שהוא פותר את הבעיה (הקיומית) שהייתה שרויה בה והיא יוצאת מהחדר, הוא מתפנה להמשך השיחה.
נשמע חריג או מפתיע, גם בדורנו, הנטול גינונים ומחוות של כבוד? אולי, אבל כאן מדובר בבית הספר הדמוקרטי קהילה, ולמוסד חוקים משלו. שיעור גאוגרפיה למשל נקרא פה "גילוי עולם", שיעור ספרות נקרא "בעליית הגג", ושיעור תורה אינו סתם תורה אלא "תורה לדמוקרטים".
בתמונת המחזור התלויה על הקיר שמות משפחה אינם נלווים לשמותיהם הפרטיים של הילדים, ותמונות המורים (שגם שם משפחתם אינו נזכר) מפוזרות בין תמונות התלמידים ללא סדר הגיוני המעיד על הייררכיה. בבית הספר אין יועצות אלא רק חונכים, וילדים בגיל יסודי לומדים מקצועות כמו פילוסופיה וסמנטיקה, דברים שרבים מאתנו חולמים ללמוד רק בפנסיה.
תמונה זו, מבית הספר הדמוקרטי קהילה בלב העיר, היא רק דוגמה אחת לחופש הנרחב של התלמידים בו ולהיעדר קודים מקובלים. אפשר לתמוה על העצמאות היתרה של התלמידים ועל השמות היצירתיים הניתנים לשיעורים בו, אבל עם דבר אחד קשה להתווכח: השיטה הדמוקרטית סוחפת את מרכז תל אביב.
העובדות מדברות בעד עצמן - כשהוקם בלב העיר בית הספר קהילה ברחוב ברנר, למדו בו 23 ילדים בלבד; היום, לאחר ארבע שנים, יש בו כמעט מאתיים. השנה נפתחה בבית הספר גם שכבת ז', והדבר מצביע בפירוש על העדפת התלמידים והוריהם את הדמוקרטי ממערכת החינוך הממסדית גם בתיכון. לראיה - גם השנה הם מוכנים לשלם 1,300 שקלים מדי חודש במשך 12 חודשים.
עם זאת, ההישגים המרשימים טומנים בחובם מלכודת: אם תימשך מגמת הגידול במספר התלמידים בקצב הזה ואם תמשיך עיריית תל אביב להתעקש שלא להקצות עבור המוסד מבנה עירוני מרווח, סביר להניח שבתוך שנתיים לא יהיה לתלמידים מקום ללמוד בו.
על רקע זה אף התקיימה לפני כשלושה שבועות פגישה בין נציגי בית הספר ובין בכירים
אנשי העירייה אמנם המליצו לתמוך בבית הספר, אך באותה הנשימה הבהירו כי הקצאת קרקע עירונית למוסד החינוך החדש יחסית אינה בעדיפות עליונה מבחינתם.
מלבד זה, אף שחוק נהרי, אשר נכנס לתוקפו לפני כמה חודשים - ועל פיו על הרשויות העירוניות להשתתף בתקצוב מוסדות חינוך שאינם רשמיים (75 אחוזים ממה שהן מעניקות למוסדות מוכרים ורשמיים), בית ספר קהילה אינו מקבל את התשלום. בתגובה הודיעו כמה מהורי בית הספר כי הם שוקלים להגיש עתירה משפטית נגד העירייה.
"אנחנו יכולים להיות במבנה הנוכחי גג עוד שנה", אומר המנהל גלפז. "עכשיו יש לנו כיתות עד שכבת ז', אבל כמו כל בית ספר דמוקרטי, גם השאיפה שלנו היא לגדול עד י"ב. החצר שלנו היא בעצם מגרש החניה של קופת החולים שפעלה בעבר בבניין. אני פסימי מאוד בתחזית שלי, אם לא יהיה שינוי לטובה בעניין המבנה. שנת תשע"ב מעורפלת מאוד מהבחינה הזו, ואני מודאג מאוד".
איך היחסים שלכם עם העירייה?
"בהתחלה הם לא הסתכלו עלינו, ורק בפגישה האחרונה קיבלנו מהם, לראשונה, יחס אמפטי, אפילו שבפועל הם אמרו לנו שאין להם מבנה עבורנו ושאנחנו עדיין בדרג ב'. אני בטח לא יכול להתווכח על מבנה זה או אחר, אפילו שאני יודע שהוא נטוש. האמירה היום היא: 'אתם בסדר, אתם נחמדים, אבל אין לנו בניינים'. זה מאיים על עצם קיומנו. ההרגשה היא שלמקבלי ההחלטות בעירייה אין עניין בבתי ספר ייחודיים וקטנים, ולדעתי האינטרס צריך להיות הפוך: שיהיה עוד בית ספר דמוקרטי בעיר, שיהיה שונה מזה שביפו".
השכירות במרכז גבוהה מאוד. לא עדיף לשכור מבנה בדרום העיר?
"אוכלוסיית בית הספר מתגוררת רובה בלב העיר, והצד הקהילתי של העניין חשוב מאוד. זה גם חוסך לנו בהסעות".
"קהילה הוקם בגלל הצורך הגדול שהיה במרכז העיר לבית ספר מהסוג הזה", אומרת שלומית לנדאו-בן דוד, אם לשלוש בנות הלומדות בבית הספר. "מאז פתיחתו הוא גדל מאוד, וזו דרכה של האוכלוסייה לשלוח מסר לעירייה בנוגע לצרכים שלה. אנחנו שואפים להיות עירוניים, אבל העירייה לא שיתפה פעולה, ובגלל זה עשינו זאת בכוחות עצמנו. המצב היום בעצם נכפה עלינו".
שקלתם לתבוע את העירייה?
"אנחנו שואפים שהדברים ייפתרו בדרך של הידברות, ונעשה כל מאמץ כדי להימנע מעתירה, אבל לבית הספר יש גידול טבעי גבוה, ואנחנו זקוקים למבנה ראוי. אם ידחקו אותנו לפינה, ניאלץ לפנות לבית המשפט".
מיטל להבי, סגנית ראש העירייה, שמלווה את בית הספר בשנים האחרונות, מוסיפה: "מנהל החינוך אכן הודיע כי הוא תומך בבית הספר, אבל גם הבנו שעתודות הקרקע שלנו בעיר מצומצמות מאוד. בפגישה לא הועלתה שום הצעה אופרטיבית וקונקרטית להקצאה לאיזה מקום בעיר עבור המוסד. יש להדגיש שבית הספר אינו מתעקש על מקומו הנוכחי בלב העיר. מלבד הבעייתיות הנקודתית של בית הספר, אני רואה בעיה מהותית בהתחסלות עתודות הקרקע בעיר, ורואה צורך רב בייצור מעטפת הגנה על כל מבנה ושטח שמוגדרים בייעוד ציבורי, ולאסור את הסבתם לייעודים שכורים".
המוסד הוקם לפני ארבע שנים על ידי קבוצת הורים - רובם לילדים שלמדו באותם הימים בבית הספר היסודי בלפור - שביקשה להעניק לצאצאיהם חינוך שונה מזה שקיבלו במערכת הרגילה. בהיעדר מספיק מקום בבית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו ובעודף ביקוש לשיטה הדמוקרטית מצד אוכלוסיית לב העיר, הוקם ברחוב ברנר בית הספר קהילה. כיום משמשים את המוסד שני בניינים סמוכים, שבית הספר שוכר אותם באופן פרטי.
בית הספר קהילה מוגדר "מוכר שאינו רשמי", כלומר הוא בעל הכרה ממשרד החינוך, יש לו סמל מוסד ומפקח, והוא מקבל ממשרד החינוך תקציב פר תלמיד, אך להבדיל מבתי ספר מוכרים ורשמיים, החלטות הניהול המתקבלות בו הן עצמאיות. חברי הקהילה שואפים לקבל גם הכרה רשמית, שלהוציא את משך הזמן הרב של התהליך, תובעת גם ויתורים רבים מצד הקהילה הדמוקרטית, ובהם בחירת מנהל המוסד על ידי משרד החינוך והעירייה, ולא בהחלטה דמוקרטית פנימית, כמו שנעשה כיום.
כמו בשאר בתי הספר הדמוקרטיים, גם בקהילה הילדים בוחרים בעצמם את מערכת השעות שלהם, ואינם מחויבים לשום מקצוע. הלמידה נעשית בצורות שונות, כגון שיעורים, פרויקטים ומרכזי למידה. בכמה מהשיעורים ההשתתפות מותנית בהתחייבות להגיע לכל המפגשים, ובאחרים ההשתתפות חופשית. הרשות המחוקקת של בית הספר היא המליאה, ובה קול שווה לכל אחד מחברי הקהילה - ילדים, אנשי צוות והורים, היא הסמכות העליונה במוסד, ורק בה נקבעים חוקי בית הספר.
מלבד זה, בבית הספר אין כיתות אם גיליות (חובה שפוטרת לכאורה את התלמידים מלעמוד בקריטריונים חיצוניים כמו הגיל שיש ללמוד בו לקרוא ולכתוב), ואנשי הצוות, התלמידים והוריהם חברים בוועדות השונות (ועדת דין דברים היא הרשות השופטת, והיא בעלת הסמכות היחידה להעניש בבית הספר).
גם אם יקבל קהילה הכרה רשמית, שואפים שם להמשיך להיות בית ספר על-אזורי והטרוגני. נכון להיום לא לומדים בו תלמידים ערבים ואתיופים, ויש שני תלמידים בלבד שעלו מחבר העמים, אך בבית הספר מתגאים במספר היחסית רב של תלמידים לאימהות חד-הוריות ולזוגות חד-מיניים. יש אפילו תלמידה שאמה ישראלית ואביה עובד זר ותלמידה בעלת שלוש אימהות.
הסופרת ומבקרת הספרות שהם סמיט היא אחת מאותם ההורים שבחלו בהיצע החינוך המקובל. לאחר הניסיון שצברה עם בתה, שלמדה בבלפור וכיום לומדת בתיכון עירוני א', החליטה לשלוח את בנה לקהילה, ושם הוא לומד כעת בכיתה ד'.
"אני באמת מאמינה בשיטה הזאת, ואני חושבת שכשהיא מיושמת כמו שצריך והמנגנון משומן דיו היא מתאימה למרבית הילדים", היא אומרת. "נוסף על זה ייאוש מהמערכת המוסדית שהבת שלי הייתה בה קודם לכן".
למה התייאשת?
"בבלפור היא ממש סבלה מכל רגע, והרגשנו שרמת הסקרנות שלה יורדת. היא פשוט השתעממה מאוד. היא מיררה במשך שעות את חייה וחיינו עם חוברות עבודה שהייתה צריכה למלא כל אחר הצהריים בלי טיפת מחשבה, והייתה לחוצה מזה מאוד. גם רמת המורים הייתה נמוכה, והייתה הרגשה שמרביתם בחרו במקצוע לא מתוך ייעוד, שהם משמשים שוטרים בכיתות ושהכיתות גדולות מדי".
לסופר והעיתונאי עוזי וייל, שבנו לומד בבית הספר בכיתה ז', השקפה דומה: "הבן שלי התחיל את לימודיו בבלפור, ובחרנו להקים בית ספר אחר מתוך תקווה להקים מערכת שתתאים יותר לילדים שלנו. אני פשוט ראיתי את הבן שלי סובל, ממש מתענה משיעמום. מערכת החינוך כמו שהיא היום היא מערכת כפייתית, שנועדה לספק צורך שהיה קיים במאה השבע עשרה והשמונה עשרה, והעולם הזה איננו. בחייך הפרטיים לא היית הולכת לרופא שעובד לפי שיטות מהמאה השמונה עשרה, ולא היית מקבלת עבודה שאין לך עניין בה, ש-95 אחוזים ממנה הם במקרה הטוב שיעמום ובמקרה הרע אלימות".
אולם לא הכול ורוד. לצד בעיית התקצוב מול העירייה, בית הספר נתקל בבעיות שונות, הראשונה היא ביקורת מתבקשת אולי על אורח החיים הנטול מרות שהוא מרגיל אליו. בתי הספר הדמוקרטיים בארץ, ששמים את הילד ואת בחירותיו במרכז, ספגו במשך השנים לא מעט ביקורות כאלה: כיצד ילדים קטנים יכולים להחליט מה עליהם ללמוד ואיך הם יודעים מה טוב עבורם? האם לא יחסר להם בעתיד ידע בסיסי? האם אין סכנה כי יגדלו להיות אנשים חסרי אחריות שאינם מסתגלים למסגרות ולסמכות?
הורי התלמידים הלומדים במוסד דוחים את הביקורות מכול וכול. "העולם השתנה מאוד", עונה שהם סמיט. "בתי הספר הסטנדרטיים נוצרו כדי לתת מענה לאוכלוסיות של פועלים צייתנים וקטני ראש. דווקא בית הספר הדמוקרטי מכשיר ילדים לסביבה שמשתנה ללא הרף, לסביבה שצריך להיות בה יזמים והתחומים בה משתנים. אני חושבת שבעולם הזה דווקא אנשים שצועדים בתלם באיזשהו שלב נזרקים לשולי הדרך, וילדים שיוצאים ממערכת רגילה יכולים לחטוף שוק כי פתאום החיים קשוחים יותר ממה שלימדו אותם".
עוזי וייל נשמע נחרץ יותר כשהוא נשאל אם אינו חושש שמא לא יתאים בנו למסגרות בעתיד: "לאיזו מסגרת הוא לא יתאים? למפעל 'אתא'?"
לצבא?
"אני לא מכיר הרבה אנשים שהמסגרת הצבאית מתאימה להם, ואם כן, שיבושם להם. אנחנו לא ספרטה. לגדל ילד מגיל חמש עד 18 רק כדי שיתמודד בצבא זה נראה לי טירוף. בוגרים של בתי הספר הדמוקרטיים משתלבים מצוין בכל התחומים - בעסקים, באמנות, באקדמיה וכולי. מה שהטריף אותי והכי חששתי ממנו הוא שמילד חיובי הבן שלי נהיה ילד שכל מטרתו היא לדעת איך לרמות את המערכת: איך להצליח בבחינה ואיך לסיים את השיעורים כמה שיותר מהר".
מראהו החיצוני של בית הספר הוא בעיה נוספת שבית הספר צריך להתמודד אתה. למרות הרצון הטוב מאוד של מקימי המוסד ושל צוות בית הספר ליצור סביבת למידה משופרת ולמרות העול הכלכלי שהם מוכנים לשאת על כתפיהם, לא כל פינות בית הספר מסבירות פנים: החצרות קטנות וצרות מלהכיל, וזה גורם למשחקי הכדורגל שמשוחקים בהם להיראות מגוחכים, מרחבי הלימוד של השכבות הגבוהות יותר מזכירות מקלט במקרה הטוב ובית נטוש במקרה הרע - מזרנים בכל מיני צורות וצבעים מוטלים על הרצפה, כורסה בעלת ריפוד קרוע מונחת בפינה, ושטיח מהוה משלים את אווירת הסקוואט.
"זה מוכיח כי להבדיל ממה שתוקפים אותנו, אנחנו בית ספר עני מאוד", אומר וייל. "אנחנו לא בית הספר לאמנויות ולא בית הספר לטבע, ואנחנו מפרנסים את כל הדבר הזה מכספנו. אנחנו מסתפקים במה שיש, ומשקיעים במה שחשוב".
"אני חושבת שזה דבר לא רע, ואני בעד העוני הזה", מצטרפת סמיט לדבריו. "המשאבים צריכים ללכת על הדברים החשובים כמו הלימודים, אנשי הצוות והחונכים. לבית הספר הזה יש תדמית של עשירים מלב תל אביב, והמראה של המקום מצביע על כך שזה בכלל לא ככה. יש הרבה אנשים, ואנחנו בכללם, שמקבלים מלגות כדי שילדיהם ילמדו שם. חשוב שאנשים יבינו שזו לא ספינה נוצצת. יש גם משהו יצירתי בחלל שהוא אקלקטי יותר ושהילדים מזהים בו את הכורסה של הדודה ואביזרים אחרים שהיו אצלם בבית".
את העובדה כי ההורים משלמים סכום גבוה מאוד מדי חודש (1,300 שקלים, כנזכר לעיל) מסביר המנהל גלפז כך: "אם הרשויות יאפשרו, נוריד את שכר הלימוד במקסימום שנוכל, אבל המציאות קשה הרבה יותר. אנחנו אלה שמשלמים את שכר המורים ואת תקציב בית הספר, שמחצית ממנו הולכת רק על קירות. מלבד זה, ההורים המבוססים יותר מסבסדים את אלה שפחות כמו אימהות חד-הוריות והורים עם קשיים כלכליים או מובטלים. האמירה החשובה ביותר לדעתי בהקשר הזה היא שלאנשים ששולחים את ילדיהם אלינו יש סדר עדיפויות אחר: רבות מהמשפחות אינן מחזיקות רכב וגם לא נוסעות לחו"ל בכל שנה. החינוך של ילדיהן הוא בראש מעייניהן, וזה בעיניי לא אליטיסטי".
מה בנוגע לתלמידים עצמם? הם מאושרים, ומגלים בדבריהם בגרות גדולה יותר משאר בני גילם. "יש לנו זכות בחירה על המון דברים, ואנחנו אוהבים את המורים ולא מפחדים מהם", אומרת דנה שמשטיין, תלמידת כיתה ז' שהגיעה לקהילה בכיתה ג'. "בבלפור פחדתי מאוד מהמורים, הכנתי שיעורי בית כי פחדתי שיצעקו עליי ויתגרו בי. יש הבדל גם מבחינה חברתית. למשל, לא מתלבשים במותגים".
"יש הרבה ילדים שבאים עם בגדים שבבתי ספר אחרים היו מנדים אותם בגללם", מפרשנת קרני בר-אור, תלמידת כיתה ו', את האמירה. "מרוב ריבוי אין אופנה אחת".
בר-אור הגיעה לקהילה לפני שנתיים, עד אז למדה בחינוך ביתי בשיעורים שלימדו אמה, שהיא ד"ר למתמטיקה, ומורים פרטיים. "הרבה אנשים מבחוץ אומרים לנו:'אתם בטח לא לומדים כלום'", היא אומרת. "בבחירה שלך אם אתה לא מצליח, אתה מאשים את עצמך, ובבית ספר רגיל אתה מאשים את משרד החינוך".
אף שהיא לא רצתה בהתחלה ללמוד תורה, היא גילתה בקהילה שמדובר דווקא במקצוע מעניין, שגם נלמד בדרך לא ממש קונוונציונלית: בספריית בית הספר מונחת קופסה עם חריץ שכתוב עליה "התקל את הדוס". תלמידים סקרנים משלשלים לתוכה שאלות שעומדות לדעתם ברומו של עולם כמו איך נוצר אלוהים? למה הדוסים מגדלים זקן? מי כתב את התורה? ולמה מפרידים בין נשים לגברים? על שתי שאלות עונה בפתחו של כל שיעור נמרוד חוצן, המורה לתורה לדמוקרטים ולקולנוע .
"החשש שלנו הוא מה יש בחוץ, באיזה קצב אנחנו לומדים, אם אנחנו טובים פחות ומה יהיה כשנצא מהבועה הוורודה שלנו", אומרת שמשטיין. "זה משהו שמאיים עלינו תמיד. השנה הביאו לנו ספר מתמטיקה שאנחנו יודעים שלומדים אותו בעירוני א', אז אנחנו מרגישים בטוחים יותר".
איך למדתם עד עכשיו?
"מהאינטרנט, דפי עבודה שחילקו לנו וממקורות שונים שהביאו המורים לכיתה".
טל קטקו, תלמידת כיתה ז', הגיעה לקהילה בכיתה ג'. כמו דנה, גם הוריה הם ממקימי בית הספר.
מתגעגעת לפעמים לבלפור?
"ממש לא, אבל כן הייתי רוצה שילמדו פה קצת יותר ילדים ושיהיו לי יותר חברים".
את מרגישה מיוחדת שאת לומדת כאן?
"כן, כי אני יודעת בדיוק מה אני הולכת ללמוד. אני חושבת שאני לא באמת אלמד אם יכריחו אותי ואם זה יהיה מתוך כפייה. אחת החונכות פה אמרה לי שהיא לא זכרה כמעט שום דבר ממה שהיא למדה אחרי שהיא סיימה את התיכון מפני שהיא למדה לא כי היא באמת רצתה".
לפעמים צריך לעשות בחיים דברים שלא אוהבים.
"נכון", עונה בר-אור במקומה, "וחלק מהעניין של הבחירה היא לבחור לא רק כי אתה אוהב אלא גם כי אתה יודע שאתה צריך".
"האמת שבהתחלה ההורים רצו שאעבור לדמוקרטי ביפו, אבל לא נשאר שם מקום", מספר תלמיד כיתה ו' עמית לוי את סיפורו שלו. "הגעתי ליום ניסיון כאן בכיתה ה', ואהבתי את בית הספר. מבלפור רציתי לעבור כך או כך. הכול היה שם רע. גם מבחינה חברתית וגם מבחינת הלמידה".
זה בטח מפתה לשחק כל היום בחצר.
"הרבה אנשים, משפחה וחברים, חושבים שזה בית ספר קייטנה, אבל זה לא ממש ככה. לפעמים אני לוקח שיעורים בחצר כי אני רוצה חופש ולהירגע, אבל את רוב השיעורים החופשיים שאני בוחר זה כי אין משהו שמעניין אותי במערכת השעות באותו הזמן".
ההורים עדים להשתלבותם של הילדים בבית הספר ולעניין שהם מגלים בתחומי הלימוד שבחרו, ומקווים מבחינתם כי בית הספר יוסיף להתקיים, ויקבל מעמד ותקציב עירוני. שהם סמיט אינה חוששת עוד לעתידו של בית הספר, ומייחלת ליותר אינטגרציה.
"בשנתיים הראשונות חששתי מכיוון שהיה נראה שכל רוח קלה מטה את הספינה", היא מודה, "אבל העובדה שתלמידי ז' בחרו בו היא הצבעת אמון רצינית. אפילו שנוח מאוד שבית הספר נמצא בשכונה, אשמח אם הוא יגלה לשכונה דרומית והאינטגרציה תהיה גדולה יותר".
גם וייל, כמו סמיט, אינו חושש יותר מדי מפני עתידו של בית הספר: "הדבר תלוי ברצונם הטוב של האנשים שמקיימים אותו. הרשויות יכולות מאוד להקל עלינו, ואם נגיע למצב של מוכר ורשמי כמו הדמוקרטי ביפו, נוכל להוריד את שכר הלימוד. אני חושב שלעירייה יש קצת אינטרס שזה לא יקרה כי יש פה משהו שמאתגר מאוד את המערכת הרגילה. לעירייה נוח להתעלם מאתנו, אבל היום כבר די קשה לה לעשות את זה".
מעיריית תל אביב נמסר בתגובה: "העירייה פועלת על פי הוראות החוק ונוהלי הממשלה, ולפיכך משהוגשה לה בקשה להקצאת מקרקעין תפעל על פי נוהלי משרד הפנים לאיתור מבנה קיים הפנוי לצורך בית הספר. אשר לתקצוב העירוני, משיוגשו כל המסמכים הנדרשים על פי חוק נהרי, יהיה אפשר לממש את זכאותם על פי אותו חוק".
אבי קצובר, דובר משרד החינוך מחוז תל אביב, מסר בשם בית ספר בלפור: "בית הספר שינה את פניו בשנתיים האחרונות. אנו מזמינים כל הורה שחושב לשלוח את ילדו למערכת החינוך הדמוקרטית לבוא ולהתרשם מהעשייה החינוכית של בתי הספר המוכרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
