ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

כולם היו בניה: הכירו את המורה לדרמה של כל הסלבס התל-אביבים

צביה הוברמן, לשעבר הרכזת המיתולוגית של מגמת הדרמה בבית הספר לאמנויות, מקפידה להמשיך לעבוד עם תלמידיה המפורסמים. בריאיון לזמן תל אביב היא מספרת על ההצגה החדשה בבימויה, ההתאוששות ממחלה, ולמה התלמידים שלה הם לא סתם "סלבס"

כבר חמש שנים צביה הוברמן, ממייסדות בית הספר לאמנויות בתל אביב ואחת המורות המיתולוגיות בו, אינה עוסקת בהוראה. את ההוראה היא אמנם החליפה בכתיבה ובבימוי של הצגות ילדים, אבל מהתלמידים שלה, שגדלו והתפרסמו מאז, היא לא התרחקה. בכל פרויקט, הצגה או פסטיבל שהיא משתתפת היא דואגת, לפני הכול, להקיף את עצמה בתלמידים לשעבר. מה שנקרא, להרגיש בבית.

כשניהלה את תאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער פגשה שם את הבוס שלה, מנכ"ל התאטרון רן גואטה, שהיה בעבר אחד מתלמידיה; את המוזיקה של אחת ההצגות שהועלו בתאטרון - "העדי של עדי" - כתב אחד, שלומי שבן, עוד תלמיד לשעבר; בשנה שעברה כיהנה תלמידה נוספת - דנה דבורין - כשופטת בפסטיבל חיפה הבין-לאומי להצגות ילדים, שהוברמן ניהלה אותו; ובחנוכה הקרוב יעלה על הבמות המחזה האלמותי "פיטר פן", בבימויה של הוברמן ובהשתתפות השחקנית תמר שם אור ("תיכון השיר שלנו"), שגם היא, ניחשתם היטב, למדה אצל הוברמן. בהצגה שותפים תלמידים נוספים של הוברמן: טל בלכרוביץ', שכותבת את המוזיקה, ואלדד גרויסמן, הכוראוגרף. "ככה אני מרגישה טוב", מסבירה "המורה צביה", ומוסיפה מיד הבהרה, כמו שרק אמא פולנייה יכולה: "אבל זה לא רק כי הם היו תלמידים שלי, הם פשוט הכי טובים".

תאטרון לא היה הבחירה הטבעית במקום שגדלה בו הוברמן, בת ה-53. את ילדותה העבירה כבת למשפחה דתייה בקריית שמואל, שכונה דתית בחיפה, ואף שהסביבה שגדלה בה מעודדת לימודי תנ"ך ולא צפייה בהצגות, לא היה עולם התאטרון זר לה: "אנחנו היינו הדתיים השפויים של פעם, לא הדתיים של היום, ואני אהבתי תמיד תאטרון והלכתי לראות הצגות, עוד כשהייתי ילדה".

אחת ההצגות החקוקות בזיכרונה עד עצם היום הזה היא "פיטר פן": "זו ההצגה הראשונה שראיתי בחיים. אני לא אשכח את הרגע הזה שגילה אלמגור בתפקיד פיטר פן פנתה לקהל ושאלה 'אתם מאמינים בפיות? אם תאמינו, טינקרבל תקום לתחייה', ואני מחאתי כפיים כי לא רציתי שטינקרבל תמות. אני זוכרת שאחרי זה שנה שלמה הסתובבתי בטייטס ירוק כמו פיטר פן, והערצתי כמובן את גילה אלמגור".
 

לאחר השירות הצבאי החליטה הוברמן לעזוב את חיפה, ועמה גם את הדת, לטובת לימודי ספרות ותאטרון בעיר הגדולה. "זה לא היה תהליך טראומטי", נזכרת הוברמן. "נכון שבגיל עשרים חזרתי בשאלה, אבל עד היום יש לי פינה חמה גם למשפחה וגם למסורת".

מיד עם סיום הלימודים באוניברסיטת בר אילן החלה ללמד באופן עצמאי, וכעבור זמן קצר קיבלה הצעה להשתלב בצוות ההוראה של בית ספר חדש וניסיוני ששכן ברחוב אוליפנט ונקרא בפשטות "בית הספר לאמנויות" (היום: "קמפוס אריסון לאמנויות תל אביב"). ייחודו של המוסד הוא שתלמידיו, ילדי כיתות א' עד ט', לומדים בו, מלבד לימודים עיוניים, גם במגמות אמנות כמו דרמה, מחול, מוזיקה ואמנות פלסטית. הוברמן הייתה רכזת מגמת הדרמה. "הקמת בית הספר הייתה מעשה חלוצי", היא נזכרת. "זה לא שהיה לי חזון, אבל יצא שהייתי בצוות ההקמה של בית הספר".

בשנת 1987, בשיתוף פעולה של בית הספר עם ערוץ 1, עלתה לאוויר התכנית המיתולוגית "תופסים ראש" בהנחייתו של נתן דטנר. זו הפכה במהרה לסיפור הצלחה, וכל ילד שגדל באייטיז דקלם את הטקסטים מהתכנית. "התכנית הזו הייתה היסטריה כי רק היא הייתה", הוברמן מנסה להסביר את סוד הקסם. בתכנית הבלתי נשכחת עברו כמה כוכבים מפורסמים את טבילת האש, ובהם ריקי בליך, טל ועידו מוסרי, דנה דבורין, שיר גוטליב, אוהד קנולר וצק ברגמן.

"הילדים שהופיעו שם היו כוכבים", מספרת הוברמן. "מי שמסתכל היום בתכנית ונהנה להיזכר בנוסטלגיה, ואולי גם לגחך, יכול לזהות כמה מהם. זה היה ראשוני מאוד ובהתחלה, הלכנו לזה בתור יצירה עם הילדים. אחר כך הבנו לאן זה התפתח, וגם בבית הספר היה אישיו - מי יזכה להופיע בתכנית? היום אני שואלת כמה זה השפיע עליהם, ילדים קטנים בתוך משמעת של מבוגרים".

לצד הקלילות שאפיינה את "תופסים ראש", בין כותלי בית הספר הקפידה הוברמן על חינוך לתרבות גבוהה, לא תמיד לשביעות רצונם של התלמידים. "הילדים בבית הספר למדו שייקספיר וקראו מחזות", היא מספרת. "בשנים המאוחרות יותר, כשהילדים הפסיקו לקרוא והתחילו לראות ערוץ שש, ההורים אמרו לי: 'מזל שאת מכריחה אותם לקרוא מחזות, אחרת הם לא היו קוראים בכלל'. אחת החוויות שלי, כמי שעומדת כל פעם מול חבר'ה בגיל ההתבגרות, היא שאני זו שמגלה להם את שייקספיר ואת ברכט, ואחר כך הם הולכים ושומעים ז'אק ברל. אז אתה יודע - זרעת זרע, והם ממשיכים הלאה. אני זוכרת שרציתי לעשות ערב אלתרמן, והיה להם קשה עם זה. הם עשו הפגנה, והתלמיד שארגן אותה אמר לי: 'מה, אנחנו לא מתחברים לזה, לא זורמים'. אז אני אמרתי: 'התפקיד שלי זה לא לתת לכם דברים שאתם רוצים לשמוע כי את זה אתם יכולים לבד'. בסופו של דבר עשינו את הערב הזה, ואחר כך כולם התחילו לקרוא אלתרמן ולצטט חרוזים".

במשך השנים הפך בית הספר לשם דבר, וכמו הלהקות הצבאיות לפניו ו"כוכב נולד" אחריו, היה לבית הגידול של רבים מהשחקנים והכוכבים שפניהם מוכרים היום בכל בית. אבל אז, לפני עשרים שנה, הם עוד היו רק ילדים מוכשרים עם בערה פנימית ומשיכה אמיתית ותמימה לתחום הזה: "כל מי שבתחום אומר שהוא בתחום הזה כי הוא ראה משהו כשהוא היה ילד - בתאטרון למשל - שהוא לא שכח.

"הרגשתי את זה גם בכיתה, כשלימדתי את מאיה מרון, ריקי בליך או את טל מוסרי. אני רואה אותם היום, ואלה אנשים שאני יכולה להרגיש שהיה להם בית מדרש טוב, שהם איכותיים, מחפשים משהו אחר במקצוע. לא כל שחקן הוא יוצר, אבל רוב האנשים שלמדו בבית הספר הם יוצרים, עמוקים, הארד וורקרים שאי-אפשר לתאר. אני עובדת עכשיו עם השחקנית תמר שם אור, שהייתה תלמידה שלי ועושה את ונדי בהצגה 'פיטר פן'. היא פשוט בן אדם שעובד - מתאמנת על תעופה בבוקר, בערב באה לחזרות, אחר כך הולכת לפיתוח קול, וכשיש הפסקה היא עושה כפיפות בטן".

כמורה , יכולת לזהות אצל ילד בן עשר שהוא יצליח, שיש לו את זה?
"השאלה היא מה זה 'את זה'. יש דבר אחד שאני בטוחה בו היום - ילד גומר להתגבש בגיל שש. המילה 'הצלחה' קשה לי. זה לא שאני נאיבית, אבל מה זו הצלחה? שהוא מרוויח יותר? שיש לו רייטינג? הצלחה בעיניי זה כשאתה נהנה ממה שאתה עושה, כשאתה מרגיש שמה שאתה עושה חשוב, שאתה יצירתי, שאתה לא משעמם, שאתה לא עושה את זה רק בשביל להתפרנס, לא שאני מזלזלת בלהתפרנס.

"אחד הדברים שגורמים לי המון נחת בזמן האחרון זה שאוהד קנולר, שהוא שחקן מוערך מאוד, שמשחק בכל הסדרות, ואשתו נועה, הלכו לדימונה. בעיניי זו הצלחה. זו הצלחה שהם מוצאים לעצמם נישה שממלאה את החיים שלהם ושהם לא חושבים שהדבר היחיד שחשוב זה שיכירו אותם. דווקא בבית הספר לאמנויות זה לא היה העניין, לא היה חלום שיכירו אותי, החלום היה שיהיה לי מעניין. אני חושבת שזה הצד הטוב של להיות ילד צעיר שהוא עובד והוא סלבריטי. יש לזה גם חסרונות, ברור, אבל כשילד חווה סלבריטאיות מגיל צעיר, זה כבר לא העניין, הוא מחפש יותר מזה".

אבל כמה מהילדים בטח מגיעים לבית הספר כי הם רוצים להיות מפורסמים.
"אני יכולה לספר על משהו שקרה לפני הרבה שנים, כשדודו טופז היה בשיאו עם 'פליטת פה'. תלמיד שלי, אחד הכישרוניים, בא אליי כשהוא סיים את הלימודים, ואמר לי: 'כשהגעתי לבית הספר רציתי להיות דודו טופז, היום אני רוצה להיות שחקן בתאטרון הרפרטוארי'. זה מה שיפה, זה לא משנה למה התלמיד בא לבית הספר, פה הוא ילמד שייקספיר".

וכשהתלמיד שרוצה להיות דודו טופז פוגש במסדרונות בית הספר מצד אחד בן של זמר מפורסם ומצד אחר ילד פלא שכבר התפרסם, ההייררכיה של מקובלים ולא מקובלים, החרם הכיתתי והקנאה במלכת הכיתה מופיעים בעוצמה שונה לגמרי: "יש תחרות, בפירוש. כשאתה בבית ספר רגיל ואתה ממש 'כוכב', אז אתה כמעט יחיד בכיתה, ופה זה קשה כי אתה לא היחיד. היו לי המון התלבטויות במשך השנים אם זה טוב או לא טוב, אבל הגעתי למסקנה שעדיף למות מתחרות ולא משיעמום. שום דבר לא מונע את התחרות הטבעית בין ילדים, ואני מעדיפה שתחרות תהיה על אמנות ולא על איזה נעליים קניתי, אבל כן, אני בטוחה שיש כמה תלמידים שהיו שמחים לחסוך מעצמם את החוויה של לגדול בכיתה עם ילדים מפורסמים".
 

אחד הילדים המפורסמים האלה היה עידו מוסרי, שכבר כילד השתתף בגרסה הישראלית למחזמר "עלובי החיים". " הוא בא בכיתה ד' לבחינות לבית הספר", נזכרת הוברמן. "אני זוכרת שכשהוא בא לאודישן אנחנו נפלנו על הרצפה, נפלנו, אמרנו 'אין דברים כאלה'. קראנו לו קוסבי הקטן. עוד כשהוא היה ילד הוא היה מוכשר, הוא רקד ועשה דיבובים".

ילדת פלא אחרת, שהוברמן הייתה המורה שלה, היא אניה בוקשטיין, שאת סרטה הראשון, "ארץ חדשה", צילמה כשהייתה בת 12. "היא הגיעה בהתחלה למגמת מוזיקה", מספרת הוברמן. "הייתה לה משמעת של פסנתרנית, ילדה עם ביטחון, שעובדת כמו שצריך. היא הייתה מדהימה בתור פסנתרנית, אבל בכיתה ד' היא ביקשה מאוד לעבור למגמת תאטרון. היא מסוג הילדים שמכניסים עומק לשיעורים כי מבחינתה, אף פעם זה לא מספיק ותמיד צריך לעבוד עוד. ברור שיש ילדים בכיתה שקשה להם מאוד לעמוד ברף הזה, מה זה לחזור חמש פעמים על אותו קטע רק כי אניה רוצה? כי זה עוד לא מספיק טוב בשבילה ?"

בשנת 2002 עלה בית הספר לכותרות לאחר שמנהלת בית הספר והמייסדת שלו יעל העליון קפצה אל מותה לאחר שנודע לה כי בעלה, העיתונאי יעקב העליון, ביצע מעשים מגונים באחת מתלמידותיה. העליון הורשע לבסוף בבעילה אסורה של הקטינה ובמעשה מגונה באחותה, ונידון לשנת מאסר בפועל. "זה היה משהו קשה מאוד", אומרת הוברמן על מותה של המנהלת. "היא הייתה אישה עם המון חזון, ואני והיא היינו קרובות מאוד. זה היה שוק, היה לי קשה מאוד, ובעקבות זה עזבתי את בית הספר".

למה בעצם?
"הרגשתי שנגמר לי שם. אני מניחה שזה היה כמה דברים ביחד, אבל עובדה שבסוף אותה שנה שזה קרה הרגשתי שאני רוצה לצאת לדרך חדשה. בדיוק הוציאו את המכרז לניהול תאטרון אורנה פורת, וזה התאים לי. אני לא יודעת אם הייתי עושה את זה אם התפקיד הזה היה מתפנה כמה שנים קודם לכן".

היום את מתגעגעת לבית הספר?
"ההוראה חסרה לי. בעיניי חשוב ללמד, למרות מעמד המורה ואפילו שאף תלמיד שלי לא רוצה להיות מורה. פעם המוצלחים רצו להיות מורים, היום הם רוצים להיות סלבריטיז. למרות הכול, אני חושבת שחשוב להוציא דורות של תלמידים שעושים דברים חשובים ומשפיעים על התרבות, יותר מאשר לעשות הצגה, נחמדה ככל שתהיה".

אף שעל ברכיה של הוברמן התחנכו עשרות שחקנים, היא מעולם לא שאפה או כיוונה לתחום המשחק. "בתור ילדה אהבתי מאוד לשחק, אבל כבר בצבא, כשהייתי מורה חיילת, התחלתי לעשות הצגות ולביים", היא אומרת. "כבר אז הבנתי שיותר מושך אותי לכתוב, לביים וללמד".
 

אז משחק אולי לא היה אף פעם משהו שהיא שאפה אליו, אבל ברקורד שלה דווקא מופיעה השתתפות בתפקיד קטנטן בסרטו האפל של עמוס גוטמן "בר 51". "זו לא קריירת משחק", הוברמן מרגיעה. "בואי נשים את הדברים בפרופורציות, זה היה תפקיד קטן בשביל הפאן. לא ראיתי את עצמי מעולם כשחקנית. כתיבה ובימוי ממלאים כל כך, יש בהם משהו הרבה יותר יצירתי, ממלא וסוחף".

מאז פרשה מבית הספר היא לא הרחיקה מעולם הילדים, הפעם כקהל. מיד לאחר העזיבה מונתה למנהלת תאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, ולפני שנתיים, דווקא כשנראה היה כי הוברמן מתחילה להתבסס בדרך החדשה שבחרה, היא חלתה במחלה קשה, ונאלצה לעזוב את התאטרון.

"הייתי שנה בבית", היא מספרת. "וחשבתי שזו הזדמנות לעשות הפסקה, לראות מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. באיזשהו מקום, אמנם בצורה שנכפתה עליי, זו הייתה הזדמנות להגיד לעצמי 'בואי נראה'. המחלה הזו, מלבד הקושי, גרמה לי להיות במקום שאני מקבלת בו הזדמנות לבחור. לפני שעזבתי את התאטרון ידעתי שהולכת להיות לי שנה קשה, ורציתי לנצל אותה כדי לבחון מה כן ומה לא. ובאמת, אחרי השנה הזו אני מרגישה שחזרתי לתחום קצת אחרת, בבחירה מחודשת. בזמנים כאלה עולה העניין של מה אתה משאיר אחריך, וזה גרם לי לבחור בקפידה את הדברים שאני עושה ואת האנשים שאני עושה אתם דברים כי אני יודעת שהזמן קצר ואין מספיק זמן לבזבז על דברים שלא גורמים לך אושר. לכן שמחתי שאחרי שנה, שעברתי בה טיפולים, ההצעה הראשונה שקיבלתי הייתה ממשה נאור, המנהל האמנותי של תאטרון חיפה, שהציע לי לנהל את פסטיבל חיפה לתאטרון לילדים".

כיום, בד בבד עם ניהול הפסטיבל, היא מביימת וכותבת הצגות לילדים, ובחנוכה הקרוב, בין מבול מחזות הזמר, הפסטיגלים והפסטיבלים למיניהם, תעלה על הבמות גם הפקה מחודשת של המחזה האלמותי "פיטר פן", הפעם בבימויה של הוברמן ובהשתתפות השחקנים תמר שם אור, יוסי מרשק ("לא לפני הילדים", " הכל דבש"), דורון עמית ("דני הוליווד") ודני לשמן ("השמינייה"). "זו לא הצגת חנוכה", היא מבהירה. "זו הצגת תאטרון איכותית של תאטרון חיפה בשיתוף תאטרון אורנה פורת. היא יוצאת בחנוכה כי אנחנו רוצים שבחנוכה תהיה גם ההצגה הזו, אבל היא לא עובדת במכניזם של הצגות חנוכה, היא לא תופיע שש פעמים ביום, והיא תופיע גם אחרי חנוכה, היא לא נגמרת. זו הצגה שאמורה לשמח לבבות של ילדים להרבה שנים, אני מקווה".

אז מה, אתם מכוונים לקהל שונה מהקהל של הפסטיגל, לילדים אחרים?
"אין ילדים אחרים, יש אולי הורים אחרים. קודם כול, זה לא מחזמר. יש דגש על שירים, אבל זה לא מחזמר שבנוי על 35 מעופפים וחמישים רקדנים. אם זה מסחרי? אני לא יודעת, אני כותבת ומביימת את מה שאני רוצה. אנחנו שמחים שכמה שיותר ילדים יראו את זה, אבל כשאתה כותב ומביים אתה לא חושב על זה".

למה לא לקחתם שחקנים מפורסמים יותר, כוכבים, יכול להיות שהרמתם ידיים מלכתחילה בתחרות עם הפסטיגלים והפסטיבלים?
"לא חשבנו שזה מה שיעשה את העניין, זו הבחירה שלנו. לקחנו שחקנים, ואני מאמינה שהשם 'פיטר פן' הוא מותג בפני עצמו. יש תפיסה כאילו שכמשהו נמכר הוא לא טוב, ולהפך. אני עושה הצגות מתקשרות, אז גם הרבה ילדים רואים אותן והן גם טובות".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...