יאללה חולדאי: להקים את אוסישקין מחדש, ומהר
קהילה יש, קבוצה יש, ילדים ונוער יש, גם מורשת ושטח פוטנציאלי לבנייה יש. זה הזמן של רון חולדאי ללבוש אדום ולבנות מחדש את אוסישקין
כשחולדאי הרס את אוסישקין - האולם, לא הקבוצה - הוא חזר וטען שאין לו דבר נגד הפועל תל אביב או הבית שלה, אבל שהבית הזה לא יכול לעמוד בדיוק במקום שצריכה לעבור בו טיילת. מילא. גם אני מעולם לא חשבתי שאוסישקין קדוש, אבל חשבתי ועוד איך - ואני חושב גם היום - שבטרם הורסים צריך לבנות חלופה. שלמועדון הכדורסל מספר שתיים בעיר מגיע בית. שעם כל הכבוד לאולם, מה שנהרס פה הם לא ארבעה קירות, שני סלים ופרקט רעוע אחד, אלא קהילה, בית, קבוצת התייחסות, מקום התכנסות. חולדאי נאחז בפורמליסטיקה, בהסכמים המשונים עם שאול אייזנברג, בטופסולוגיה העירונית. הוא מעולם לא נתן תשובה לשאלות המהותיות, אלה שמשתרעות במרחב התכנון שבין הלב ובין הבטן.
אין טעם לחזור ולדוש באירועי הימים ההם. העתיד חשוב הרבה יותר מהעבר. כשהדחפורים עלו על אוסישקין הם קברו סופית את הפועל תל אביב, אבל מתוך ההריסות נולדה הפועל אוסישקין. מדובר בתופעה מרתקת, אין שום דבר שדומה לה בספורט הישראלי: כ-800 חברי עמותה
האדומים של אוסישקין מסתובבים ברחבי עולם הכדורסל כמו פליטים. כמו הפלסטינים של 1948, יש להם מפתח דמיוני על החזה, והם מעבירים את המורשת לילדיהם שמגלגלים על הלשון את השם המפורש ומתעקשים להתגעגע לאוסישקין, גם אם מעולם לא זכו לראות את שמעון אמסלם מכדרר בו.
כמו הפליטים הפלסטינים, הם שונאים שנאה תהומית את מי שגירש אותם מהבית ועלה עליו עם דחפור, אבל בדיוק כמו הפלסטינים (טוב, רובם) הם מבינים היטב שאת הבית הזה כבר לא יהיה אפשר לבנות והפתרון טמון בבניית בית אחר. יפה יותר, חדיש יותר, אבל אחר, ולמרות זאת - בית.
בתקופה שלאחר הריסת אוסישקין היה תירוץ טוב למה לא לבנות אולם חלופי: לא היה ברור אם בכלל יש קבוצה שנייה בתל אביב. מאז התבהרה התמונה. הפועל תל אביב מתה: חוץ מהשם לא נותר דבר. הגברים משחקים ביהוד, הנשים ביד מרדכי - קבוצה נחמדה אגב, רק שצריך לקרוא לה הפועל חוף אשקלון או משהו כזה.
אין הפועל תל אביב, אבל יש אוסישקין: חיה, תוססת, נלהבת, קהילה שיש לה קבוצה. עירייה טובה היא עירייה שנענית לרחשי לב הציבור, שמזהה את הצרכים הקהילתיים האותנטיים שצומחים מלמטה, מתוך האנשים, מזרימת החיים, ומאפשרת להם לפרוח על הערוגה העירונית. ומועדון ספורט לא באמת יכול לפרוח בלי בית.
זו ההזדמנות של רון חולדאי לחולל פיוס היסטורי. להרים ראש מעל הטפסים והנימוקים הביורוקרטיים (כן, אני יודע שפורמלית גם למכבי תל אביב אין בית, אבל אל"ף - היא ויתרה מרצונה, ובי"ת - מה זה בדיוק יד אליהו? הבית של בית"ר?), ובעיקר להפגין גדלות רוח ולשים את ההיסטוריה והדם הרע בצד. רק אדם גדול יכול לבנות בית למי שלא הפסיק לקלל אותו חודשים ארוכים, וגם טרח לנסוע עד חולדה כדי לבזות את הקבר של הוריו (ותירגעו שם באוסישקין - אני יודע שלמטבע יש שני צדדים).
אין כאן צורך ביד אליהו שני, אלא במשהו צנוע הרבה יותר, 4,000-3,000 מקומות, שמתאים לממדי הכדורסל הישראלי, שיוכל לשרת ילדים, נערים ונוער, שיהיה מרכז ספורטיבי, תרבותי, קהילתי, עירוני. יש האומרים שהשטח שפעם היה הדרייב אין מתאים מאוד. אני לא בקיא בענייני נדל"ן, אבל רון חולדאי כן. הרי אם יש דבר שהוא יודע לעשות, זה לבנות. אם הוא יתחיל מחר, עד סוף הקדנציה הבית האדום יהיה מוכן. הוא רק צריך לרצות.
נא להמתין לטעינת התגובות
