סתיו תל אביבי: דורון ברוש מתרגש מהאווירה החורפית

אין מטקה אחת באוויר. אין פריזבי. אף אחד לא צועק. אף אחד לא רץ. אין ארטיק ארטיק. אין צרפתים. ושקט. יש מאה-מאה חמישים איש ואישה וילד וילדה על החוף שמפהק בשקט. עוברת חצי שעה, עוברת שעה, ההיגיון אומר שתהיה פה מהומת אלוהים, ובכל זאת שקט

דורון ברוש | 4/11/2009 13:04

ברחוב רופין מצאתי חניה. חמישים מטר מהים יש חניה. זה אומר שעכשיו סתיו. יש אנשים שטוענים שחצבים מבשרים את בואו של הסתיו. יש כאלה שמסתמכים על הנחליאלי. אחרים מסתכלים על שמי המערב, נאנחים למראה העננים באופק, ורצים לבוידעם לאוורר את הסוודרים. ואני אומר לכם שאם באמצע השבוע, בשעה אחת עשרה בבוקר, ברחוב רופין, חמישים מטר מהים, יש חניה - עכשיו סתיו. באחריות. גם אם הייתי בא השבוע עם סמי טריילר לרחוב רופין הייתה מספיק חניה. באוגוסט הייתם מוצאים חניה ברחוב רופין באחת עשרה בצהריים? קדחת הייתם מוצאים. סיכה לא הייתם יכולים להחנות. וביום ראשון השבוע הייתה חניה.

אורי שטרק בללה לנד. "לפטר את מי שהמציא את החורף" צילום: רענן כהן

אז שמתי איזי פארק כמו תושב מצטיין שלא יבואו שלוחיו של שיילוק חולדאי ויצאתי מהאוטו. חייב להודות - הייתה התרגשות קטנה. כי אצלי זה עיקרון: לפני אוקטובר אני לא מתרחק ממזגן. אצלי זה ההפך מהדוב. הוא ישן כל החורף בשמיכה במערה, אני כל הקיץ מתחבא בשמיכה במזגן.

אז יוצא מהאוטו, והחוץ מתנהג. מאופק, מנומס, האוויר צועד לידך בשלווה, לא קופץ עליך כמו לבנטיני, כמו המרק הלוהט התל אביבי הזה שנזל בחלל כל החודשים האחרונים, ואת הפנים מלטף איזה דבר מוזר כזה, נעים, קוראים אותו, כן, רוח!

ומכיוון שהחוץ מתנהג יפה כל כך, סוף-סוף אפשר קצת להסתכל על החוץ קצת. לא צריך לברוח ממנו בכל המהירות אל האתר הממוזג הבא. והחוץ, מה אני אגיד לכם, נהדר. הרחובות הנהדרים האלה, רופין, של"ג, יהואש. הבנייה צפופה, מבולגנת, ובכל זאת נעימה. המרפסות רחבות, אדניות מטופחות עליהן, ירוק עליהן, ירוק בין הבתים, פיקוסים ותיקי תל אביב מייצרים סכך תמידי בין הבתים.

לא זוכר מתי הלכתי כאן ברגל בפעם האחרונה. עשרים שנה? שלושים? מי עוד הולך ברגל בעיר? הרי בקיץ חם מדי. בשאר השנה אתה סוחב את הדיכאון של הקיץ ובורח מהרחובות, והזמן בורח ואתה שוכח כמה יפה כאן. הנה ברחוב יהואש 6 פינת רופין 1 שלט, כאן גרה ויצרה דליה רביקוביץ'. אני מנסה להיות תרבותי, להרהר ברביקוביץ' ויצירתה, וקול מלא תלונה נשמע, אלעד אתה תמיד משאיר את השמיכות על הרצפה ואף פעם לא מאוורר. אני חושב, ראבאק אלעד, תהיה קצת תרבותי, למה אתה לא מאוורר?

ממול, ביהואש 7, קומה רביעית, מישהו עושה פלאים בגידול גלדיולות באדניות - אדומות, ירוקות, כחלחלות, צהובות - אולי זה שיסל ממציצים שעדיין מחפש גלדיולה חדשה. איזה יופי הרחובות האלה. לך חמישה מטר מכאן ותיפול ישר לאמצע הבלגן, ופה פלנטה אחרת. שם רחוב הירקון ואוטוסטרדה של אוטובוסים וצ'וחיה, וחמישה מטרים משם אדון וגברת בוטני מטפחים בסבלנות ובאהבה זנים של גלדיולות כחולות. אמריקה, ורסנו. באמצע תל אביב.

וברחוב של"ג 6 משפצים בית פרטי, הלוואי על כולנו בית כזה, עם עיצוב שנעשה לפני חמישים-שישים שנה ונשאר אלגנטי עד היום, ואפילו הפטישים ששוברים קצת את הקירות שלו לטובת ההתחדשות עושים את זה איכשהו בשקט ובנימוס שלא להפריע את שלום הציבור. איך איך הרחובות האלה מצליחים לעשות את הנס ולהישאר מחוץ לבלגן.

אני מגיע לרחוב מאפו וכואב לי בגוף לעזוב אל הבלגן, אבל אני צריך לרדת אל הים. קבעתי להיפגש עם אורי שטרק בללה לנד שלו, לדבר אתו בנושא חשוב. כלומר על הסתיו. אז יוצא ממאפו אל הירקון והבלגן קופץ על האמ'אמא שלי מיד.

נהגת במאפו מדברת בפלאפון וטור קטן של מכוניות מתקבץ מאחוריה. הטור צופר לה מאחורה, אבל היא לא נוסעת, היא בהתלהבות של השיחה, ועד שהיא נזכרת שהיא לא בבית קפה אלא בעצם באוטו על הכביש יש כבר חמישה שרוצים לרצוח אותה, ואחד שצורח מי נתן לך רישיון, והיא מראה לו אצבע משולשת, והוא כבר פותח דלת לצאת, ו-ברוך הבא לבלגן. אני חוצה את החניון ובורח לים.

מתיישב אצל הללה לנד של שטרק, הקדמתי, הוא עוד לא כאן. מסתכל על הים. גם הים של אוקטובר מתנהג. הגל הכי גבוה בגובה של נמלה. מה שאומר שהמציל שותק. אין לעבור דרומה לכיוון יפו. אין איומים, בעוד עשר דקות תחנת ההצלה תיסגר והרחצה על אחריות המתרחצים.

מסתכל מסביב. החוף אפילו לא בהילוך ראשון. אין מטקה אחת באוויר. אין פריזבי. אף אחד לא צועק. אף אחד לא רץ. אין ארטיק ארטיק. התיירים הם גברים קירחים בעלי רגליים דקות שלובשים את בגד הים עשרה סנטימטרים מעל הפופיק. לידי

כמה קשישות אנגלוסקסיות לבנות שיער פותרות תשבצים וקשיש עתיק מנמנם לצדן בפה פעור ששן זהב אחת נוצצת בשמש. זוג צרפתים מעוצבנים אחד על השני בשקט. קציצונת ישראלית מתבגרת מדנדנת לרוחב החוף בביקיני קטן יותר משהדיאטה שלה מרשה.

ושקט. יש מאה-מאה חמישים איש ואישה וילד וילדה על החוף שמפהק בשקט. עוברת חצי שעה, עוברת שעה, ההיגיון אומר שתהיה פה מהומת אלוהים, ובכל זאת שקט. אני מנסה לנסח את פשר השקט. עובר חוטיני אחד ואני חושב, זה החוטיני הראשון שראיתי על החוף היום. הנה נוסחה אפשרית לשקט: מספר החוטיני שווה למכפיל ההורמונים. אבל זה לא מספיק.

שטרק מגיע, אני אומר לו, תסביר לי את השקט הזה. הוא אומר לי, לך תבין תל אביבים. יולי אוגוסט, אין אחד שלא רץ לים. עכשיו? תראה את המים, נקיים, צלולים, תראה איזה Zone של שקט. קוראים לזה סתיו, אבל זה כאילו סתיו. באירופה יש סתיו, עלים נושרים, שלכת, סנאים על העצים, אצלנו הכול אותו דבר, חם, בערב קצת קריר, אבל ביום, חוץ מהלחות הכול אותו דבר, והתל אביבים? כאילו כתוב בספר החוקים של העיר שמגיע ספטמבר, אוקטובר, מפסיקים ללכת לים. נשגב מבינתי, לא מבין את זה. פשוט נשגב מבינתי.

מה עוד שונה כאן, שטרק?
הצרפתים הלכו, הוא אומר. תבורך העלייה הצרפתית. תל אביב שלנו, עיר ידידותית למשתמש, לא צריך לנסוע לים שעה שלמה, הפער בין עשיר לעני מבחינת האפשרויות קטן, אז הצרפתי, מגיע לו זמן הווקאנס ומתלבט בין איביזה לתל אביב והולך על תל אביב. יש לו כאן כשרות, יש עברית, יש משפחה, יש הרבה צרפתים אחרים. אז נגמר הווקאנס, וכמעט לא שומעים צרפתית בחוף.

אז אתה נושם לרווחה, אני אומר, אפשר להירגע מהקיץ סוף-סוף. מה פתאום, הוא אומר, אני איש של כפכפים, של אבטיחים. של לקום בבוקר ולעבוד בספיד עד הלילה. מי שהמציא את החורף, צריך לפטר אותו.

נהיה לי חם ממנו. גם החוף נראה צפוף פתאום. בלי ששמתי לב שניים על קו המים שלפו מטקות והתחילו עם התק תק תק המורט עצבים הזה. ברחתי לאוטו חזרה ושמתי מזגן על פול ווליום. אי אפשר לסמוך על אף אחד בעיר הזאת. החזאים מבטיחים חורף גשום במיוחד. כן, בטח. אני, עד שלא רואה בעיניים ברד, שיטפונות בשכונת הארגזים ובפרדס דקא ביפו, לא יוצא מהבית.