אוטונומיה של בלגן: יום בנווה שאנן
פעם, לפני שנים, זה היה המנהג: נעליים קונים בנווה שאנן. הנעליים עדיין כאן, אבל ישראל נסוגה מזמן. בהתחלה באו הפיליפינים, באו הסינים ועכשיו באו הסודאנים. אלה, לדברי בעלי העסקים, המכה הכי קשה. דורון ברוש ראה מקרוב פצצה חברתית מתקתקת
וזה קורה שתי דקות אחרי שאני מחנה את האוטו ליד החנות של מאיר ויוצא עם פנקס העיתונאי שלי לרחוב, ומאיר רואה אותי עם העיניים מסביב ומיד הוא עליי עם שאלות - מי אתה, למה אתה פה, מה זה הפנקס עליך. אני מסביר והוא נרגע, ואחר כך כשאנחנו מגלגלים שיחה אני לומד שהוא לא מהעצבניים בכלל כמו שהוא עושה רושם ברגע הראשון, אבל הדריכות הזאת, הללכת על קצות האצבעות ולהיות מוכן בכל רגע לכל מה שלא יקרה - מכות, שיכור שנופל עליך, כייס עם אצבעות זריזות בדרך לכיס שלך - אלה הם החיים היום בתחנה המרכזית הישנה.
יסוד המעלה הוא רחוב סיטונאי הנעליים בתחנה המרכזית. בחלונות הראווה חיקויים לנעלי קרוקס, נעליים עאלק אורתופדיות, נעלי ילדים באופנת שכם, בצבעי ורוד שחור עם חרוזים. דליל ברחוב יסוד המעלה. דליל בכל הסביבה. אתה לא רואה יותר מעשרה אנשים ברחוב. זאת לא הדחיסות של פעם שאי אפשר היה להכניס סיכה בסביבה הזאת. איך אתה יודע שדליל? שיש חניה. שאיך שנכנסתי לרחוב מצאתי חניה, ויש חניה לעוד שלוש משאיות בלי מאמץ.
והנה כמה סימנים ראשונים של ארץ אחרת: ליד עמוד שעליו טלפון ציבורי יושבים כמה סינים על הארץ ואחד עומד ומדבר בטלפון. בפתח חדר מדרגות סמוך יושב סודאני אחד מבוגר, חולצה פתוחה, בין הרגליים שלו בקבוץ מיץ פירות גדול, מסתכל אל החמצן שלפניו, סופר זבובים. תזכרו את ההבעה הזאת: מסתכל קדימה, סופר זבובים - עוד יהיו הרבה כמוה במשך הכתבה.
אני אומר למאיר, סיטונאי הנעליים, ששופט קבע השבוע שנווה שאנן זה אוטונומיה של פועלים זרים. בטח אוטונומיה, הוא אומר בבוז, אוטונומיה של בלגן. אוטונומיה של פשע. פה בתחנה, הוא אומר, בכל פעם יש אפיקומן חדש. כל פעם מביאים לתחנה משהו חדש ויש החמרה חדשה, יש הידרדרות חדשה.
בהתחלה באו הפיליפינים, באו הסינים, התחנה
מאחרי הצהריים, משעה שש בערב הם יוצאים כולם החוצה, יושבים פה בכל פינה, בכל כניסה, סותמים את כל הרחובות, אתה לא יכול לעבור פה בכלל. אתה פותח דלת של החנות, הם יושבים לך מול הדלת, מול הוויטרינה, וזה עוד המצב הטוב. הם מתחילים לשתות, ועוד לפני שיצא שמונה הם כבר שיכורים. מקיאים לך פה, מחרבנים. מתחילים צעקות, קללות, מתחילים מכות ביניהם.
בכל הסביבה, ממשיך מאיר, הם פתחו פאבים. לא יודע מאיפה הביאו עסק. בכל פינה יש להם פאב, נכנסים, שותים, וכסף צריך בשביל לקנות בקבוקים אז מאיפה מביאים? עושים שודים. או שהם נהיו כייסים. אתה צריך לשמור כל הזמן על הכיסים שלך. רק בחודש שעבר הורידו לי פאוצ' ולא שמתי לב. גיליתי רק כשנכנסתי לחנות. איך נותנים להם שיהיו להם פאבים? בכל מקום בעולם המדינה סוגרת, למה כאן העירייה לא סוגרת להם? כל התחנה נהרסה לגמרי, ואף אחד לא פותר את הבעיה הזאת של הסודאנים.
במדרחוב בנווה שאנן אפילו הזבובים השמנים מעל פחי האשפה הגדולים שלא רוקנו כבר כמה ימים מזמזמים בשפות זרות. תשאל זבוב בנווה שאנן מה השעה בעברית, והסיכויים הם שיענה לך נו ספיק היברו.
הרבה שנים לא הייתי בנווה שאנן. פעם, לפני הרבה שנים, זה היה המנהג: נעליים קונים בנווה שאנן. הנעליים עדיין נשארו כאן, אבל ישראל נסוגה מכאן מזמן. האוכלוסייה מורכבת מפיליפיניות מצחקקות, מדוברי שפות חבר העמים ומדבוקות סודאנים מתבטלים בכניסות לחנויות ולחדרי מדרגות.
דליל במדרחוב כמו ברחוב יסוד המעלה המקביל. גם נווה שאנן ירד מגדולתו. לחנויות יש סדר קבוע: חנות נעליים מחרידות, חנות אוכל תאילנדי, חנות לטלפונים סלולריים, חנות מזוודות ומתחילים מחדש: חנות נעליים מחרידות, חנות אוכל תאילנדי, חנות לטלפון סלולרי, חנות מזוודות ומתחילים מחדש: חנות נעליים מחרידות, וכן הלאה וכן הלאה.
בליל של שפות מרחף באוויר ורק שפתו של אליעזר בן יהודה לא נשמעת. על אבני האקרשטיין של המדרחוב כמה נוכלים משחקים בשלוש כוסות ואבן תחת אחת מהן, מנסים לדוג פתי שיקריב את כספו. אין מתנדב. הם מארגנים הצגה איך דופקים את המשחק ומרוקנים אותו מכספו והוא גונח באכזבה. בדלילות של המדרחוב התרמית שלהם בולטת למרחק.
שניים בעלי חזות של חבר העמים נכנסים למעבר ארוך ואפל בין מספר ארבעים ושמונה לחמישים. אני עוקב אחריהם למעבר שנמשך ונמשך ומוביל השד יודע לאיפה. הרבה דמויות נראות מסתודדות שם, ואף אחת לא נראית עוסקת בעבודת השם.
שני חבר העמים מסתודדים בראשים קרובים, שטרות מחליפים ידיים, פלאפון נשלף מכיס של אחד, כרטיס זיכרון נשלף מכיס של אחר, נכנס לטלפון של השני. לא יודע מאיפה הכרטיס הזה ולמה העסקה לא נעשתה באור יום. הרי היו יכולים להתבלבל בספירה של השטרות, לא? זה מהתמימות אני שואל, כמובן.
כשהעיניים שלי מתרגלות לחושך, אני רואה בהמשך הסמטה כמה בחורות, שמה שחילק להם אלוהים והטבע חשוף כמעט לגמרי ומוצע למכירה. מה אתה מחפש כאן, שואל אותי מישהו מאחוריי ומקפיץ אותי בבהלה. שוב חוזרת השאלה הזאת. רואים מישהו עם פנקס ועט ונכנסים לכוננות. התחנה בעצבים. על קצות האצבעות. מבררים על כל צרה שלא תהיה, וצרות ברוך השם יש.
אני מסביר למישהו והוא נרגע. הוא בעל סופר סמוך, ישראלי דווקא. הבחורות האלה בפנים, הוא אומר, זונות רוסיות. איפה הן עומדות זה מכון ליווי, אחר כך עוד מכון ליווי, ובסוף המעבר, מאחורי הבניין, הסודאנים לקחו שטח.
מה זאת אומרת לקחו שטח, אני שואל. לא כולם באו עניים, הוא מסביר, חלק באו עם כסף, יהלומים, לקחו שטח מאחורה, פתחו בית קפה, פתחו אזור מסחר, עושים שם את הסחר שלהם ברכוש גנוב. מאיפה בא הרכוש הגנוב, אני שואל. הם עושים שודים, אומר, בעל הסופר, והמשטרה לא יכולה לגעת בהם, ישר הם מוציאים תעודה של פליט של האו"ם.
הסיפור שלו זהה אחד לאחד לסיפור של מאיר סיטונאי הנעליים: אין להם עבודה, יושבים על התחת כל היום, שותים, משתכרים, קללות, הולכים מכות, הולכים לגנוב, העסקים נפגעים, המדינה לא מטפלת, הסינים בסדר, פה יש פצצת זמן, העסקים נפגעים, התחנה הולכת לעזאזל, הסודאנים, הסודאנים, הסודאנים.
תמונות מארץ התחנה המרכזית הישנה, תמונות מחוץ לארץ: מספרה קטנה עם שולחן סנוקר. שלושה סודאנים יושבים תחת שלט נ נח נחמן. בחנות לטלפון סלולרי יושב בעל בית עם כובע בוקרים וגופייה, משחק שש-בש עם לקוח או חבר. חנות עם שולחנות של מסעדה, אבל בלי מסעדה, רק שולחנות. סודאני אחד יושב בפנים. מה יש כאן אני שואל. הוא בוהה בי, בפנקס ביד שלי, לא עונה.
באמצע המדרחוב, אכולים עד העצמות מהסם, שני נרקומנים, בני ארבעים או בני שבעים, רזים כמו גפרורים, בלי שן אחת בפה, אחד צולע נשען על מקל סבא, שני מתנדנד על אופניים חלודים, תכף יימרח על המדרחוב. אני מצותת לשבריר שיחה: נרקומן א': חשבה שאני סמרטוט סאממכ ערס. נרקומן ב': מזל אנחנו אנשים מחונכים לא עשינו כלום. א': בוא , בוא נלך בבית. ב' (מדריך את א'): סע לאט-לאט באופניים, תסתכל ימינה שמאלה תיזהר מהווספה שנוסעים מהר סממאכ ערס.
מחוץ למבנה, שהוא חנות לטלפון סלולרי או בר קפה או משהו לא מוגדר, יושבת חבורת סודאנים, שבעה, שמונה, בוהים בחמצן החם שלפניהם, לפי החשבון שלי לא החליפו מילה כבר עשר דקות לפחות, סופרים זבובים. אני אומר שלום, מזדהה כעיתונאי, שואל באנגלית אם אפשר להצטרף. אפשר גם בעברית, אומר אחד, שחור כהה, חייכני ידידותי. אחרי שניות אנחנו מחליקים ידיים, הוא מכבד אותי בבירה, קוראים לו סמי. מתי ברחת מסודאן, סמי.
איזה סודאן, הוא אומר, אני משגב שלום. בדואי. לקחתי יום חופש מהיישוב, באתי באוטובוס הבוקר, התרחצתי בים, באתי לפה לפני עשר דקות, יושב עם הבירה, איזה חיים יפים, בערב אני חוזר לשגב שלום, ישבתי שלוש שנים בכלא, לא חשוב על מה, כל בן אדם יש לו את הנפילות שלו..
.
בסוף הצלחתי לצאת מסמי. עברתי לג'וזף שישב כיסא אחד ממנו. קודם כול וידאתי שהוא סודאני מסודאן אורגינל, לא מבאר שבע, לא מפתח תקווה, פליט כמו שצריך, ברח, מובטל, שונא את החיים.
הוא שבעה חודשים פה. איזראל נו גוד. הסתנן ממצרים לארץ, עבד שלושה חודשים באילת, גירשו אותו, ארבעה חודשים בתל אביב, ישן במקלט של בית עם עוד עשרה אנשים, נו וורק, נו מאני לשלוח למשפחה חזרה בסודאן, רוצה ללכת מאיזראל אבל לא יכול, אין לו דרכון, אין לו כסף, אוכל לוקח מאח שלו, מחברים, יושב כל היום לא עושה כלום, בטח מבין את אלה שגונבים, אפשר להשתגע ככה, כל יום כמו אתמול, הזמן לא זז, כמו בית סוהר, איזראל נו גוד בכלל. לא, לא שותה, אבל רואה את החברים שלו שותים, עצוב, עצוב, נו גוד בכלל.
ככל שהיום מתקדם אתה רואה את זה, כמו שמאיר סיטונאי הנעליים אמר. בכל פינה אתה רואה אותם. הם מופיעים בכל פינה. בקבוצות של חמישה-שישה. סופרים זבובים. חסרי תנועה. כאילו הקפיאו אותם. כאילו הזמן קפא. משהו מאיים יש בעשרות, במאות אנשים שיושבים ומחכים למשהו. שלא מחכים לשום דבר.
בגן המשחקים הסמוך כמה פיליפיניות ומאות סודאנים. על המדשאות, על המתקנים, על הספסלים, היכן שילדים אמורים לשחק. איזה שקט ענקי שורר על הכול. מאות סודאנים, עומדים, יושבים, מאות. לא עושים דבר. אפילו לא מדברים. מחכים שהזמן יעבור.
פתאום אני קולט. אף אישה אין כאן. רק גברים. אף אישה סודאנית לא נראית. או שלא הביאו אתם או שהמנהגים אוסרים שהאישה תסתובב בחוץ. ככה או ככה, אתה רואה את המאות וקולט את העוצמה. בקבוקים ראשונים יוצאים החוצה. עוד מעט יתחילו להשתכר. לזה קוראים פצצה. פצצת זמן, פצצה חברתית, פצצה.
עשר דקות אחר כך הייתי עם האוטו בגבעתיים. הרחובות בגבעתיים היו רחבים. מטואטאים. הזבל נאסף הבוקר בזמן. האנשים הלכו לעבודה. אם ובנה עמדו ליד מתקן לאיסוף בקבוקי פלסטיק למחזור, עצרתי לידם, האם הסבירה לילד על חשיבות המחזור. היה חינוך, היה היגיון, העולם חזר לעמוד על מכונו, הבחנתי לפתע ששוב אני לא חושש שיכייסו אותי, שיתקפו אותי, ששוב אני לא מרגיש זר.
הסתכלתי סביב, לא היו סודאנים בכל פינה. נשמתי לרווחה. חזרתי לארץ.
באימוני הטנקים בחיל שריון יש תרגולת בה מתאמנים על מצב בו חיילי אויב מסתערים קופצים על הטנק. על פי התרגולת צועק המפקד "סודאנים על הסיפון", הצוות צולל לתוך הטנק, סוגר את המדפים ומתחיל לסובב את התותח בכל המהירות כדי לנער ולהעיף את האויב מעל הטנק. מה אני אגיד לכם, יום אחד בנווה שאנן, ואתה מרגיש שיש אלף סודאנים על הסיפון.
נא להמתין לטעינת התגובות
