ראשי » מקומי » השרון » כפר סבא/רעננה/הוד השרון

שורדת ברעננה: נועה ויינטראוב מתאוששת בבית מההדחה

נועה ויינטראוב חזרה הביתה לרעננה רק בגופה. בליבה היא עדיין שם בפיליפינים, מתכננת בריתות, כובשת הרים, זוכה בשרשרות חסינות לרוב ומדיחה סוף סוף את זיו המעצבן מהמשחק. ואף על פי כן, נועה תנוע

כבר כמה שבועות שהיא בארץ, אחרי שהודחה מתכנית הריאלטי "הישרדות הפיליפינים", אבל וחינטראוב עדיין שם. בכל הזדמנות שיש לה היא חוזרת למהלכים שעשתה, לצעדים שלא נקטה בהם בזמן ובעיקר לטעות הכי גדולה שביצעה בבחירת השבט - טעות קולנית בשם זיו. אף על פי שהמצב לא כל כך גרוע ובבית חיכה לה פרס ניחומים לא רע בכלל בדמות הצעת נישואין מהחבר איתי, היא מתקשה להשלים עם ההדחה הכואבת.

לטענתה של ויינטראוב החלום הכי גדול שלה (אחרי הקמת משפחה), זה לחזור לפיליפינים ולנצח בגדול. היא לא מיצתה, ממש לא, וזה גם לא מגיע לה אבל בתור מי שכל חייה עסקה בספורט, היא משתדלת מאוד להפנים שיכול להיות שזה המשחק ושלפעמים פשוט צריך לדעת להפסיד. בינתיים היא משתדלת להנות מדקות התהילה, מספרת על אהבתה לבמה אבל טוענת שהפרסום המהיר הוא תופעת לוואי נחמדה ולא העיקר.

את רשימת ההזמנה לחתונתה היא תשקול היטב ואתם יכולים להיות בטוחים שזיו ובעצם, רוב השורדים האחרים, לא בדיוק יהיו שם. למרות ההתחלה הקשה שלה על האי, היא סומנה במהרה כאחת המתמודדות המובילות וההדחה שעברה הפתיעה לא רק אותה אלא גם לא מעט צופים שכבר התכוננו להפרד מזיו, הרודן המתייסר ובעל קריאות הקרב המטרידות: "מי בא לאבאל'ה??!". התגובות החמות שהיא מקבלת ברחוב ובמקום העבודה, מצליחות לעודד אותה אבל היא טוענת שהחרטות על דרך המשחק שלה, לא מרפות וחולמת על תיקון.

ויינטראוב היא מה שנהוג לקרוא "חיית ריאליטי". אם מפשפשים מעט בעברה רואים כי זה הוא לא נסיונה הראשון לפרוץ: בצעירותה היתה חברה בלהקת "צעירי אורנית", השתתפה באודישנים ל"כוכב נולד" ואף נכנסה לתחרות בעל השם המבטיח: "מפורסם נולד". אל הישרדות הגיעה לדבריה בשביל לבדוק אם תמונת המצב שמראים בטלוויזיה נכונה ואם אכן כל כך קר, כל כך רעבים וכל כך משתדלים לשרוד. אחרי שחוותה את הקור, הרעב והגעגועים, היא רק רוצה לחזור ואם אפשר, לסגור חשבון או שניים עם אלו שכתבו את שמה על הפתק.

נועה ויינטראוב, בת 27, כפר סבאית במקור, גדלה באורנית במשפחה ממוצא ארגנטינאי (היא דוברת ספרדית שוטפת), עם שתי אחיות וכלב וחיפשה להתיישב באיזור השרון יחד עם ארוסה איתי. אל רעננה הגיע הזוג לפני כשנתיים והתאהב. אם אתם מתגעגעים, תוכלו למצוא אותה מנהלת משמרות במכון הכושר הולמס פלייס, שם היא גם מתאמנת.

אבל

תעזבו אתכם מספורט, ויינטרוב מרגישה שהיא בכלל בשלה להקים משפחה. "מגיל צעיר ידעתי שזה מה שאני רוצה, נורא חשוב לי להיות כבר אמא. מצד שני די ברור לי שבתור אמא לא הייתי מסוגלת לעזוב את הילד שלי", היא רומזת, או שלא, למשתתפים אחרים, "ולבוא להתחרות בתכנית כזו אז כנראה שזה הזמן לדברים כאלה".

מה גרם לך לנסות בכלל להתקבל לתכנית?
"תמיד אהבתי לצפות בה וראיתי באדיקות את העונה הראשונה והשנייה. נורא סיקרן אותי אם מה שמראים זה נכון: אם באמת אין אוכל ואם התנאים הם תנאי שטח כאלה שהופכים את המשתתפים לשורדים אמיתיים. זה היה נראה מאוד אותנטי אבל לא הייתי בטוחה שזה ככה באמת ורציתי לבדוק מקרוב".

זה קצת מוזר לרצות להשתתף בשביל לוודא שההפקה לא מגזימה בתיאורים שלה...
"זאת הייתה המחשבה הראשונה אבל ברור שזה נראה לי גם סוג של שיא כזה שאני אשמח להגיע אליו במהלך החיים ולדעתי עכשיו, זה הזמן הנכון".

היה לך קשר מוקדם להישרדות, נכון?
"כן, אחותו של איתי, סיוון (ראוך-כחלון א"ב, ע"ט), השתתפה בעונה השניה של הישרדות והיתה בשבילי סוג של השראה ללכת ולנסות גם את מזלי".

ומה היא סיפרה לך?
"היא כמעט לא סיפרה כלום, זה היה ממש קשה לחלוב אותה. היא סיפרה שזה באמת נאמן למציאות אבל סרבה להרחיב כי כולם חותמים על הסכמי סודיות רציניים ביותר".

מה קיווית להשיג בסופו של יום מההשתתפות בריאליטי כזה?
"מעבר לעניין של החוויה החד פעמים והרצון להוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעמוד במשימות ובלחץ, היה דבר קטן בדמות מיליון שקל, שיכולים לבוא טוב, במיוחד לזוג צעיר שנמצא בתחילת דרכו".

והפרסום? אפשר לומר שבנית עליו קצת?
"הפרסום מאוד נחמד ואין ספק שההופעה שלי בתכנית, למרות הזמן הקצר שהיא נמשכה, עשתה את שלה. זה כיף שאנשים מזהים ברחוב ובמכון, שבאים ומתעניינים. אין לי בעיה עם זה".

ואם יציעו לך להיות פרזנטורית כפי שקרה לרבים מפליטי התכנית בעבר, נראה לך שתסכימי?
"בטח, אני אפילו אשמח מאוד".

לפי העבר שלך נראה שהצורך בפרסום הוא משהו שתמיד היה שם, תכניות כמו מפורסם נולד וכוכב נולד, נשמעות כמו רצון כמעט אובססיבי לחפש את המקפצה.
"כן, תמיד אהבתי את הבמה ואשמח בעתיד לעסוק במשהו שקשור לתחום. השתתפתי בתכניות האלה וגם שרתי בצעירי אורנית, אבל זה היה כמו כל נערה שמשתתפת בלהקה ייצוגית, לא משהו יוצא דופן".

אז אין לך בעיה עם פרסום האינסטנט הזה?
"ממש לא, אני לא רואה בזה משהו פסול. מצד שני ברור לי למה אנשים מתמרמרים על זה, יש כאלה שעבדו ועובדים מאוד קשה כל החיים, עוסקים באמנות ובידור ועדיין לא זוכים לאותה תשומת לב שמקבלים אחרים שרק משתתפים בתכנית. זה ממש מובן".

התהליך הארוך שנאלצה לעבור בטרם התקבלה ל"הישרדות" לא הרתיע אותה, להפך. "ידעתי שמדובר בתהליך של מספר חודשים והגעתי מוכנה. גם הכמויות הבלתי נתפסות של אנשים שהגיעו לאודישנים לא ריפו את ידיי והבנתי שצריך לבוא ולדבר על עצמך, על האסטרטגיות שתנקוט בהן במהלך המשחק ועל צורת החשיבה הקבוצתית, דברים כאלה. שלא לדבר על המבחנים הפיזים שעוברים, מבחני כושר ושחיה שהיו לי מטבע הדברים קלים. מצד שני זה היה מפחיד קצת כי אין לי סוכנים ואני לא מיוצגת, העניין של האודישנים הוא לא משהו שאני רגילה לו ביום יום, אבל עברנו את זה".

בכל תכנית ריאליטי יש את נושא הליהוק. יש את הטייפ קאסט של החנון, של הערסית, של הטמבל וכן הלאה. לאיזה תפקיד לדעתך לקחו אותך? הצפונית? החכמה?
"אני לא רואה את עצמי בתור צפונית, אני כן מדברת המון ומודעת לזה ואני גם לא מפחדת להגיד מה שיש לי. נראה לי שלקחו אותי בתור האינטיליגנטית אולי, האסרטיבית, זאת שלא תפחד לעמוד על דעתה".

ולדעתך ענית על הציפיות?
"אני חושבת שזה שאני מדברת חופשי, בא לידי ביטוי בתוכנית ולפעמים זה משרת אותי ולפעמים זה פוגע בי. במשחק הספציפי הזה, היו דברים שהייתי צריכה יותר לבלוע ופחות להוציא החוצה, זה אחד הלקחים שהפקתי".

אפרופו להוציא החוצה, איך התמודדת עם החשיפה שלך כבר בהתחלה כשהקאת על הרפסודה, בטח לא נעים להתחיל ככה את המשחק...
"נכון, יש לי מחלת ים בלי קשר וכשהיינו על הרפסודה זה בהחלט היה חמור. לא ידעתי על זה לפני אבל גם העובדה שהעיניים שלנו היו קשורות ולא ראינו כלום, העצימה את תחושת הטלטולים. זה היה ממש לא כיף. ניסיתי נורא להתאפק אבל לא יכולתי ופשוט הקאתי את נשמתי שם. נורא נלחצתי באותו רגע, הייתי בטוחה שאני לא אצליח לעמוד במשימה, במשימה הראשונה. לא האמנתי שזה קורה לי. כשהיינו צריכים לשחות אל החוף זה היה לא קל, שחיתי והקאתי תוך כדי. כשכבר הגענו, היה לי ממש שחור בעיניים והרגשתי שאני מתמוטטת".

איך יצאת מזה?
"אמא שלי פסיכולוגית וידעתי משיחות איתה, שאני צריכה לעשות את הסוויץ' בראש. חוץ מזה עברתי בעצמי קורס רייקי אז עשיתי לעצמי קצת רייקי בראש ובבטן. כשהמרוץ התקיים לפסגה של הגבעה, רצתי במדרון של איזה 90 מעלות יחד עם ריקי. ראיתי שאורי רחוקה אבל היה לי חשוב להתאמץ ולהראות שגם כשנראה שאני במצב חלש, אני בעצם חזקה. ממש נלחמתי על זה. זה מוכיח עד כמה המיינד בעצם שולט בגוף ולא להפך".

ואז גם קיבלת את התפקיד של להקים את השבט, מה שאולי בסופו של דבר הוביל להדחה שלך.
"מצד אחד זה היה נורא מרגש להיות במעמד הזה שהוא משמעותי ומשפיע, מצד שני זה היה נורא מלחיץ ובדיעבד אולי הייתי מוותרת על הכבוד. זה ישר משך אלינו, אלי ואל ריקי את האש. במהלך הלילה שלפני הרכבת השבט, היו הרבה שפנו אלי וניסו להתחבר ולגרום לי לבחור אותם, גם אני הייתי עושה את זה. עד היום אני מלקה את עצמי שבחרתי בזיו במקום בטלכו שהיה מבריק וחמוד, מישהו שראיתי את עצמי מגיעה איתו לסוף".

אז למה באמת? לחץ חברתי?
"לא רציתי לצאת כמו דיקטטורית שמתעלמת מחברי השבט. הבנתי שהם חושבים שטלכו חלש יותר פיזית ולמרות שזה נגד את תחושת הבטן שלי, הלכתי איתם. כשהדיחו אותי נפגעתי כי חשבתי ש'הי, בזכותי אתם בכלל במשחק', אבל ברור לי שזה המשחק ושהם לא היו חייבים לי כלום רק בגלל שבחרתי אותם".

למרות הקשיים והלחץ וגם הסיום הצובט, ויינטראוב היתה חוזרת על הכל "בלי לחשוב פעמים".

אבל זה נשמע שבשורה התחתונה, לא היה לך כל כך מדהים. למה לחזור על זה?
"בעיקר בגלל שאני מרגישה שלא מיציתי. ראיתי את עצמי בסוף, זה נשמע אולי כאילו אני חוטאת בהיבריס אבל זה המצב. כשהגעתי לאי הנעלם וכשריקי שמה עלי את שרשרת החסינות, נשברתי. הייתי בשוק בגלל ששתינו בעצם היינו באותו מעמד של להרכיב שבטים ושתינו היינו מודחות, בכל זאת אמרתי לעצמי לנסות ולעשות מה שאפשר".

את מרגישה שאיימת על שאר המשתתפים?
"אני יודעת שריקי אמרה את זה מפורשות, שאיימתי עליה. וכן, אני כועסת עליה, למרות שמבחוץ זה נראה לא ביג דיל ומשחק והכל, זאת המציאות של המשתתפים שם ופשוט אי אפשר לקחת את זה לא אישי, זה הכי אישי בעולם".

מה היית משנה בצורת המשחק שלך אם היית משחקת שוב?
"הייתי ישר מנסה לכרות בריתות, לא כמו שלירן עשה שבא בקטע של: 'הי נעים מאוד, אני לירן, בואי נכרות ברית', אבל יותר כמו שטלכו משחק. אחת הטעויות שלי היתה שניסיתי לשמור על פרופיל נמוך ושבאי הנעלם הייתי בטוחה מדי במקומי וכמובן זיו, לא הייתי בוחרת אות שוב".

הרבה פעמים משתתפים בתוכנית אומרים שהם לא התכוננו ולא ראו תוכניות אחרות במטרה ללמוד מהן, גם את הגעת בלי תכנונים?
"ממש לא, דווקא כן ניסיתי תוך כדי צפייה בעונות אחרות, ללמוד מהמשתתפים אבל הבנתי שהקטע זה לשנות את האסטרטגיה כל הזמן, לא להינעל על משהו אחד כי המשחק מאוד דינמי והחוקים כל הזמן משתנים. המטרה שלי היתה לזרום וכמובן לשחק נקי. בעונות הקודמות התחברתי למי ששיחק יחסית נקי, כמו נועם ומירית. אני לא אוהבת את צורת המשחק המגעילה של זיו ודן מנו למשל, לדעתי לא חייבים להתלכלך בשביל לזכות".

במהלך החודש ששהית בפיליפינים, מה היה לך הכי קשה?
"פיזית, הקור. הקור גבר על הכל, על הרעב, על העייפות, הכול. ברגע שהשמש היתה שוקעת, כל הבנות כמעט פשוט פרצו בבכי, בכינו כל יום, זה היה סיוט. באותו רגע רק חושבים איך להתחמם".

כפיות?
"זאת הדרך הכי טובה... אמרתי לאיתי שלא יתבאס אם הוא יראה אותי מתכפתת עם מישהו, פשוט זה הכי יעיל".

ובקטע הנפשי מה הכי הכביד? הלחץ? הגעגועים?
"היה לי הכי קשה עם הגעגועים לאיתי, זאת פעם ראשונה שנפרדנו ככה לכל כך הרבה זמן וזה היה לא פשוט בכלל".

על מי היית מהמרת שיגיע לגמר?
"יעל היתה חזקה, היא כייפית ושימשה לי מעין אחות גדולה. עד הרגע האחרון אני כנראה לא אדע מי יגיע לגמר באמת".

איזה טיפים תתני למי שחולם להתמודד?
"הייתי ממליצה בעיקר לא לצאת פראיירים, לא להיות תמימים. צריך לדעת להתחבר לאנשים הנכונים ולא תמיד להגיד מה שרוצים, צריך לבלוע גם כמה צפרדעים".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...