ראשי » מקומי » מרכז » תל אביב-יפו

אנשי המהפכה: עשרת הגיבורים הירוקים של תל אביב

לכבס עם כדורים, למחזר בגדים, לחסוך במים, לטפח גינות, לחתום על עצומות, לעשות קומפוסט. קבלו את גיבורי הסביבה התל אביביים שחיים, נושמים ועושים את העיר האפורה והמזהמת הזו ירוקה הרבה יותר

אברי גלעד היה מהראשונים שצעקו על החור באוזון. במשחק הטלוויזיה שהוא מגיש הוא דורש לפחות שאלה אחת בנושאים ירוקים.

אברי גלעד היה שם עוד לפני שזה נהיה טרנדי להיות ירוק, לפני שכל פליט ראליטי הביע תמיכה באיזו מטרה ירוקה כחלק ממסע יחסי הציבור לעצמו. הוא היה שם כל כך מזמן שכשהוא נשאל מה עורר אצלו את הרצון לפעול, הוא מזכיר את החור באוזון. זוכרים?

עד לפני עשור זה היה צמד המילים השגור ביותר בתחום איכות הסביבה, הרבה לפני שנכנסו לחיינו ביטויים כמו "התחממות גלובלית", " אפקט החממה" ו"אנרגיה סולרית". "אני לא זוכר מתי בדיוק נכנסתי לכל הנושא הזה, אבל מדובר בכמה שנים, אני חושב ש-13-12 שנים , כשעוד אף אחד לא היה בתחום הזה, ואני רוצה להגיד את זה לזכותי", אומר גלעד.

"באיזשהו שלב התחלתי להכיר את הנושא של רמות הזיהום, תחילת ההתחממות הגלובלית, החור באוזון, וראיתי שמשהו בכלל לא טוב קורה".

בתור אחד שבנה קריירה מלדבר ולהגג, לא קשה לנחש מה הדבר הראשון שגלעד עשה עם התובנות שהגיע אליהן: "קודם כול התחלתי לדבר על זה כי לא חשבתי שאפשר לעשות דברים ברמה האישית. לצעדים שאני עושה ברמה האישית נכנסתי בשנים האחרונות; והאמת, אני לא עושה כל כך הרבה".

במסגרת ה"לא כל כך הרבה" הוא מנהל שגרה ביתית ירוקה עד כמה שאפשר: "עברנו משימוש במזגנים בבית למאווררי תקרה, זה גם בריא וגם זול יותר, הפסקנו להשתמש במייבש כביסה, וחזרנו לתלות את הכביסה. אנחנו גם מכבסים בלי סבון או מרכך לכביסה אלא עם כדור כביסה, שהוא המצאה קוריאנית. זה כדור ירוק, ששמים בתוך המכונה וזה עובד.

"חוץ מזה, אני נוסע במכונית היברידית, זה חוסך שני שלישים מכמות הדלק, וזה בכלל נעים שהאוטו נכבה ברמזורים ולא מזהם כמו כולם. בבית כל הנורות חסכוניות, ירוקות למיניהן, אנחנו לא צורכים חומרי ניקוי בבקבוקי פלסטיק ועיתונים לא נכנסים לבית אז אין צורך למחזר נייר".

מה השלב הבא? לא בטוח שיש כזה, וכנראה בגלגול הזה גלעד כבר לא יעבור לחיות בחווה אקולוגית מבודדת במדבר: "אין לי עניין בקיצוני. יש לי נטייה טבעית ללכת לקיצוניות, אבל במקרה הזה אני לא רוצה ללכת לקיצוני. אני עושה את מה שאפשר. למשל, היה לנו קומפוסט בגינה, וזה היה מגעיל, אז ויתרנו על זה".

את מרבית התרומה שלו לטובת הסביבה הוא עושה על המרקע, בשלל התכניות שהוא מגיש. בשעשועון אחד נגד 100 הוא דרש להכניס בכל תכנית שאלה אחת לפחות בנושאי איכות הסביבה, בתכנית הבוקר שהוא מגיש בערוץ 2 יש פינה קבועה שעוסקת בתחום, ובכלל - גלעד מנצל כל במה שניתנת לו כדי להעביר את המסר בעניין הסביבה.

"אני חושב שרמת המודעות לנושא היום היא פי 4,000 ממה שהיה לפני חמש או שבע שנים", אומר גלעד. "לכמה אנשים הייתה הזכות לעשות את השינוי, ואני חושב שאני אחד מהם, בכך שדיברתי על זה בכל תכנית, כשעוד הייתי צריך להיאבק בשותפים להגשה שלא הבינו למה זה מעניין.

"אורי אורבך למשל היה מלגלג על תחום העיסוק הזה. אני מצדי הייתי מלגלג על הדת, אבל בסופו של דבר התקרבנו. היום הנושא הזה לגיטימי. כשאני התחלתי בזה לא היה מצב להכניס את נושא איכות הסביבה לחדשות, זה נחשב תחום שבכלל לא קיים. היום עוסקים בזה בכל מקום".

טיפ ירוק: "הטיפ שלי הוא בעצם לעשות את הדברים שאני עושה בבית. כרגע, אני מתרשם מכדור הכביסה שאני משתמש בו - זה גם משתלם כספית וגם ירוק לגמרי".

15 שנה נלחמת מיכל ברז"ל כהן כדי שבקריית ספר יקום פארק. בסוף זה ישתלם לכולנו.

אחד המאבקים הסביבתיים הבולטים והסוערים של השנים האחרונות הגיע השנה לקו הסיום עם ניצחון ברור של התושבים. רבות נכתב ונאמר על המאבק על פארק קריית ספר בתל אביב, אבל מיכל ברז"ל כהן, שהובילה את המאבק - שנמשך 15 שנה - לכל אורך הדרך, אומרת שהכול התחיל ממלחמה קטנה של אמא.

"התחלתי במאבק כי רציתי שלבת שלי בת החמש יהיה גן ליד הבית, ולא עוד חניון. המאבק הצליח והיום הבת שלי כבר בת עשרים וחצי", היא מספרת.

המאבק על מתחם קריית ספר, שטח בגודל של כעשרים דונם בלב תל אביב, תפס תאוצה בשנים האחרונות, לאחר שלמרות הבטחתו של ראש העירייה רון חולדאי לבנות במקום פארק לרווחת התושבים, החלו בשטח פעולות להקמת חניון. התושבים החליטו לא לוותר, ולאחר מאבק ארוך החליטה עיריית תל אביב להמליץ לוועדה המחוזית לקבל את תכנית התושבים להקים במקום פארק.

הוועדה המחוזית קיבלה את ההמלצה, ועכשיו התושבים ממתינים רק להחלטת הוועדה הארצית כדי שהניצחון יהיה שלם. "אני לא קופצת לגובה", אומרת ברז"ל כהן. "אני אעשה את זה כשאני אגזור את הסרט בכניסה לפארק עם חולדאי. יש לנו עוד לעבור את הוועדה הארצית, אבל לא נראה לי שמישהו ישים רגל".

ברז"ל כהן, בתו של צבי ברז"ל שהיה מנכ"ל רשות הגנים הלאומיים, קיבלה בזמן מגוריה בחו"ל החלטה להיאבק למען הסביבה בישראל.

"בישראל לא ראיתי אף פעם אקטיביזם. בשנות השמונים גרתי באנגליה ובניו יורק, והגניב אותי איך בעולם הרחב יש מודעות לנושאים האלה. כבר אז אמרתי לעצמי שכשאחזור לארץ אצור קשר עם מי שצריך כדי להזיז דברים. אף פעם לא חשבתי להתחיל מקטן. ובאמת כשבאתי חזרה לישראל ב-1991, באתי עם אידאות.

"ישר חזרנו לשכונה, ובגינת שינקין פגשתי את פעילי השכונה, והצטרפתי לעמותת תושבים למען איכות חיים בלב תל אביב. מאוחר יותר הקמתי את עמותת 'ירוק במקום בטון' כי ראיתי שהעמותה המיתולוגית עובדת על מיליון דברים אחרים. אמרתי לעצמי שאני לוקחת לידיים את נושא קריית ספר, וזה הפך למאבק הדגל".

כאמור , מאז עברו שנים רבות, אבל ברז"ל כהן לא ויתרה לרגע. "יש לי נשימה ארוכה", היא אומרת. "אני יודעת לנשום לעומק. אני לא אגיד שבמאבקים לא קרה לי פעם או פעמיים שחשבתי שיש לי התקפת לב מרוב עצבים, אבל זה לא משנה; היום יש לי רווח עצום וסיפוק אדיר. ידעתי שהיום הזה יבוא. יצרתי חזון של הפארק, ונשארתי אתו לאורך כל הדרך. אמרתי לעצמי שזה ההווה.

"יש עוד כמה אנשים שלא התייאשו, ויש כל מיני זרמים שעזרו כמו החברה להגנת הטבע, אדם טבע ודין, מגמה ירוקה ותל אביב בשביל אופניים. מישהו אמר עליי 'אנשים באים והולכים, ברז"ל כהן נשארת'. זו התמדה, ואני כאן כדי להישאר. אני לא הולכת לשום מקום כי אני רוצה שיהיה טוב. אני יודעת שהמחשבה יוצרת, וברגע שהמחשבה עוברת למעשה, אף אחד לא יכול לעצור את זה".

אף שהיא כאן כדי להישאר, היא מבהירה שאין לה שום כוונה להפוך את המאבקים שלה לקריירה פוליטית: "כמעט כל מפלגה פנתה אליי כדי שאהיה ברשימה שלה. לכולם אמרתי שאני נעולה על המטרה כמו טיל ושאני יודעת שכשאכנס לפוליטיקה לא יהיה לי זמן להתעסק בפארק. אבל מי יודע, אולי ברבות הימים, גם אני אכנס לפוליטיקה".

טיפ ירוק: "תסתכלו באומץ פנימה ותענו לעצמכם איפה זייפתי במקומות שיכולתי לעשות יותר לטובתי, לטובת יקיריי ולטובת הדורות הבאים. לא כדי להרגיע את המצפון, אלא בכל נשימה לבדוק אם עשיתי היום שני דברים כדי לשנות - להתקין חסכמים, לסגור את הברז, לחתום על עצומות, לעשות גינה קהילתית, כל דבר".

את יותם אביזוהר, מנכ"ל עמותת "ישראל בשביל אופניים", לא תמצאו אף פעם בתחנת דלק.

אחד הטרנדים שהתפשט בשנים האחרונות בתל אביב, עם או בלי קשר למודעות ההולכת וגדלה לסביבה, הוא הרכיבה על אופניים. עוד ועוד חנויות אופניים נפתחות, ועל המדרכות והכבישים בעיר אפשר להיתקל (פיזית) ברוכבי אופניים רבים.
 

אחד האנשים שהשינוי הזה יכול להירשם כניצחון אישי עבורם הוא יותם אביזוהר בן 35, מנכ"ל עמותת "ישראל בשביל אופניים", שכשמה, מנסה לקדם את נושא תחבורת האופניים בארץ. "כשאני פותח עיתון המציאות מתסכלת מאוד, וכדי לא לתת למלנכוליה להשתלט, אני מנצל את הפינה הקטנה שלי לעשות משהו שיכול לשנות. אני לא יכול להשפיע על הדאו ג'ונס, אז אני משפיע איפה שאני יכול. הרי בסופו של דבר אני אינטרסנט, אני רוכב על אופניים אז אני רוצה שיהיה שינוי לטובת הרוכבים".

המשיכה של אביזוהר, אדריכל נוף בהשכלתו, לעיסוק באיכות הסביבה התחילה עוד בילדות: "הייתי ילד טבע. גדלתי בחוגי הסיור של החברה להגנת הטבע, ואבא שלי היה חקלאי בערבה, אז הייתי מחובר מאוד לשטח. תמיד הייתי חנון כזה, שמפריד קומפוסט, ואני עושה את זה עד היום. אופניים תמיד היו בשבילי פנאי ונופש, אבל הרבה זמן לא עשיתי סוויץ' בהתייחסות אליהם ככלי תחבורה, כלומר המשכתי לנסוע באוטו ולהיתקע בפקקים".

האירוע המכונן שגרם לשינוי ביחסו אל האופניים היה דווקא אירוע נעדר פאתוס, אפילו מינורי למדי. "היה איזה מקרה שראיתי עובד זר רוכב על אופניים ברחוב, והוא היה מבסוט", הוא מספר. "בשלב הזה האסימונים נפלו, ומכאן התחלתי לאמץ את זה".

את דרכו בעמותה החל לפני כשש שנים, כששמה של העמותה עוד היה "תל אביב בשביל אופניים": "נתקלתי בדוכן שלהם באירוע ביום כדור הארץ. ניגשתי לשם ושאלו אותי אם אני רוצה לעזור, ומאז אני שם". עם השנים התקדם בסולם הדרגות עד לתפקידו הנוכחי כמנכ"ל העמותה. בדרך השתנה גם שם העמותה, ומה שהתחיל כפרויקט עירוני היה לעמותה הפעילה בכל רחבי הארץ, ואף בכנסת.

"הבנו שכדי לקדם את הפרויקט בתל אביב צריך ליצור רשת שמחוברת לרמת גן, גבעתיים וכדומה", מספר אביזוהר, "חשבנו, וזה באמת התאמת מאוחר יותר, שהמעבר לליגה הארצית יאפשר לנו להשפיע יותר, ובאמת היום נושא האופניים הוא לא רק קטע תל אביבי. הנה, למשל הצעת החוק לעידוד רכיבה על אופניים כבר אושרה בשתי קריאות".

ככל שהעמיקה פעילותו של אביזוהר בעמותה, כן גם התפיסה הירוקה, העומדת בבסיסו של רעיון תחבורת האופניים, נהייתה דומיננטית יותר בחייו. "אין ספק שחלק גדול מהעבודה זולג אל מעבר לשעות העבודה", אומר אביזוהר.

"קודם כל, המתנדבים הופכים לחברים, ואנחנו ביחד גם בשעות הפנאי, בנופש ובחגים. חוץ מזה, נושא הסביבה הוא תפיסת עולם, וזה נוגע לכל החלטה - מהאוכל שאשתי ואני בוחרים לאכול ועד איך תיראה החתונה שלנו. יש אנשים שאולי מחפשים בחתונה שלהם להתחבר לטבע, אנחנו רצינו שהחתונה תהיה בטווח רכיבה על אופניים, אז עשינו אותה במטע פפאיות בכפר הירוק.

"חוץ מזה, אנחנו מפרידים בקבוקי פלסטיק, זכוכית ונייר, משתדלים לצמצם נסיעות ולקנות רק מה שצריך, מגדלים עשבי תיבול באדנית ומשתמשים בסבון אקולוגי. אלה דברים שבשגרה, זה לא דת אצלנו, ולכן כל הזמן יש לנו דילמות. למשל, ירח דבש לא עשינו בארץ אלא בחו"ל, אמנם בהולנד עם המון אופניים, אבל בחו"ל. בכל אופן, אנחנו משתדלים לעשות מה שאפשר כי זה עושה לנו טוב".

אף שהשינוי כבר החל ובעיריית תל אביב אפילו מתגאים בסלילת מאה ק"מ של שבילי אופניים, אביזוהר עדיין לא מתכוון לנוח על זרי הדפנה. "כמה מהדברים כבר קורים, זה נכון", הוא אומר, "אבל הפנטזיה שלי היא שילדים ירכבו לבית הספר, הורים ירכבו לעבודה וסטודנטים - לאוניברסיטה.

"שלא תבינו לא נכון, לי יש אוטו, זה לא שאנחנו נגד מכוניות, הרי גם בשנת 2020 יהיו בתל אביב מכוניות. אין לנו פנטזיה שירכבו אך ורק על אופניים או על סוסי פוני, אנחנו פשוט מקווים שגם בתל אביב ישכילו למצוא אלטרנטיבה למכוניות כי המציאות היום לא בריאה".

טיפ ירוק: "לפני כל נסיעה באוטו לבדוק אם יש אלטרנטיבה סביבתית. אם נבדוק, נופתע לטובה". 

גיל מעוז הוא האבו שוקרי של החומוס האורגני. אפילו הצלחות אצלו עשויות מתירס!

לפני כמעט ארבע שנים פתח גיל מעוז, בן 38, את החומוסייה האורגנית אבא גיל ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. הכוונה בפרויקט השאפתני הייתה להציע את המאכל הכה ישראלי בגרסה אורגנית ובריאה ובמחירים שווים לכל נפש. החומוסייה זכתה להצלחה רבה, מעל ומעבר למצופה, והיום מדובר במסעדה לכל דבר, בית אוכל אורגני, כפי שמעוז מכנה אותה, שמגישה לצד החומוס גם סלטים, אוכל מבושל ועוד.
 

"הרעיון הוא לתת תזונה מלאה", מסביר מעוז. "אנחנו נותנים ארוחות מבושלות וטבעוניות - בלי ביצים וחלב, ואפילו בלי קמח. הרעיון הוא ליצור ארוחה טעימה, מזינה ובריאה, ובמקביל לתת אופציה לקהל שלם של אנשים שזקוקים לאוכל מהסוג הזה מבחינה בריאותית".

אמנם היום כבר לא מדובר בחומוסייה, אבל שם המסעדה מזכיר איפה הכול התחיל: "קראתי למקום אבא גיל כי כל החומוסיות נקראות אבו משהו, ומכיוון שאני בא ממסורת אחרת, זה הפך אצלי לאבא גיל".

לבישול האורגני נחשף מעוז לפני 12 שנה, כשעוד היה מטפל ברפואה טיבטית: "הגעתי למטפלת בשיטה הודית, בעקבות בעיה רפואית שסבלתי ממנה, והיא חשפה אותי לראשונה לתזונה הזו. לפני זה אכלתי הכול, ולאט לאט נחשפתי ולמדתי שקמח לבן זה לא טוב וסוכר לבן זה לא טוב. עכשיו, ככל שאתה נכנס לעניין הבריאות, אתה מגלה שיש לך פחות ופחות היצע.

"אהבתי מאוד לאכול חומוס, אבל הפסקתי לאכול לחם לבן, ואז לא היו פיתות מקמח מלא. לאט לאט הבנתי שאם אני רוצה אוכל בריא, אני צריך לבשל לעצמי, ובסופו של דבר החלטתי לפתוח את המקום. מכיוון שאני לא בא מרקע של מסעדנות, חששתי לפתוח משהו גדול, אז אמרתי שאכניס מוצר אחד, ובאמת בהתחלה היה חומוס בלבד".

אף שמטבע הדברים עלות ייצור מזון אורגני גבוהה יחסית, התפריט באבא גיל מנסה לשמור על רמת מחירים סבירה. "זה קשה, אבל אנחנו עושים מאמץ", אומר מעוז. "מתח הרווחים לא גבוה, אבל אנחנו עושים את זה באהבה. כל הצוות מורכב מאנשים שאכפת להם ושהנושא קרוב ללבם, וביחד אנחנו מנסים להצליח ובעלויות סבירות".

כצפוי , ההקפדה על הרוח הירוקה של המקום לא מסתיימת במטבח: "בעסק שלי כל הכלים של הטייק אווי עשויים מתירס, וזה לא מתוך עניין כלכלי, זה עולה לנו יותר, אנחנו פשוט מאמינים בזה, ומשתדלים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי לא לזהם. אני לא מחזיק במסעדה שתייה מרעילה - קולה, קינלי, ספרייט".

מעוז משתדל גם בבית הפרטי שלו לגדל את הילדים ברוח דומה: "בבית יש חריגות, אבל קטנות, והסיבה לכך היא כי אנחנו לא מאמינים בקיצוניות אלא בדרך חיים מאוזנת. אז אם הילדים רואים בחוץ משהו שהם רוצים, אני לא מאמין במניעה. למנוע את זה מהם יגרום לקרייבינג אדיר".

טיפ ירוק: "תעברו לירקות אורגניים. במעבר לירקות אורגניים אתם בעצם מצביעים עבור הסביבה וגם תורמים לבריאות שלכם ".

שירה תמיר וניב קייקוב עיצבו ליין חולצות אורגניות עם מסרים סביבתיים.

בשלל האירועים והפסטיבלים בקיץ האחרון הצטרפו לבאסטות המוכרות המציעות את מרכולתן - מבגדים ועד שלטים לדלת, גם שירה תמיר וניב קייקוב, שמוכרות חולצות אורגניות עם מסרים סביבתיים.
 

תמיר וקייקוב בני ה-30, זוג נשוי, הקימו לפני כחצי שנה את 11:11, חברה לאופנה אורגנית שמתמקדת בייצור ובמכירה של חולצות מכותנה אורגנית. את מכירת החולצות הם עושים דרך האינטרנט וגם בפסטיבלים ובירידים השונים.

תמיר נולדה בישראל, בגיל שלוש עזבה עם משפחתה לארצות הברית ובגיל 19 חזרה לארץ. את קייקוב, מנהל פרויקטים בהיי טק, היא הכירה לפני חמש שנים, והדביקה אותו בתפיסת העולם הירוקה שלה.

"אני לא הייתי ממש ירוק בעברי", מודה קייקוב, "ואז הכרתי את שירה, שהיא צמחונית כמעט כל החיים ומעצבת בפוטושופ דברים שקשורים למחזור, לצמחונות ולבעלי חיים. היא נולדה ככה, היא בן אדם שמחפש לשפר את הסביבה, וגם אותי היא שינתה לטובה".

ההחלטה ללכת עד הסוף ולהקים את החברה הגיעה רק לפני חצי שנה. "השינוי בא לנו ביחד, והיתה בחירה ממקום מודע שיהיה שינוי, והלכנו על זה", מספר קייקוב. "אני עזבתי את העבודה והתמקדתי בזה. האמת שבהתחלה אנשים קצת הרימו גבה, 'מה אתה עוזב את ההיי-טק?' אבל אנחנו מאמינים שכשעושים משהו מתוך הלב הפרנסה מגיעה".

חברת האופנה שהם הקימו מתמקדת כאמור במכירת חולצות מכותנה אורגנית. "הבדיחה הנפוצה היא 'מה, אני שם את זה בסלט?'" מספר קייקוב, "אבל כן, מייצרים חולצות מכותנה אורגנית, הייצור נעשה בארץ, וההדפסים נוגעים ללבנו וקשורים לחשיבה חיובית".

ברוח זו, של חשיבה חיובית, נבחר גם שם החברה- 11:11. "זה מספר שמייצג קריאה להתעוררות", מסביר קייקוב. "בדיוק כמו שאני התעוררתי והחלטתי לעזוב את העבודה שעושה לי לא טוב. אומרים שאנשים שנתקלים במספר הזה הרבה מוכנים להתעוררות".

עם המפנה המקצועי החד בא כמובן גם מפנה אישי. "היום אני כמעט לא נוגע בבשר", אומר קייקוב. "אנחנו בית ירוק מאוד - מקפידים למחזר פלסטיק ונייר, חוסכים במים וחשמל, וזה התחיל להשפיע גם על המשפחה". כחלק מהשינוי שעבר קייקוב הוא גם חזר לתחביב ישן שלו - מוזיקה: "בזכות שירה עליתי לבמה עם חומרים שלי, והיום אני עוסק במוזיקה, מופיע ומקליט".

טיפ ירוק: "לשים חסכמים על הברזים. זה כלום כסף, וההשקעה חוזרת בתוך כמה חודשים".

אחרי שעזב יואב לרמן את ההיי-טק הוא התמסר ללימודי גאוגרפיה ולכתיבת בלוג יומי ירוק ונושך.

עד לפני שנתיים היה יואב לרמן, בן 32, איש היי טק צעיר עם חבילת ה-הכול כלול להיי טקיסט הצעיר: משכורת יפה, קובייה משלו, רכב מהחברה ותואר שני במנהל עסקים. פתאום, באמצע המסלול המהיר, החליט לרמן לשנות כיוון. הוא עזב את העבודה, פתח בלוג, והתחיל בלימודי תואר שלישי בגיאוגרפיה.
 

הבלוג שלו, "עוד בלוג תל אביבי", אולי לא מוגדר במפורש כבלוג שעוסק בענייני איכות הסביבה, אך עוסק רבות בבעיות האורבניות של תל אביב, בראשן מצוקת התחבורה, ובמאבקים הסביבתיים השונים המתנהלים בעיר.

"השינוי בא מתוך זה שגדלתי ומתוך תחומי העניין שהתחלפו", מספר לרמן. "גדלתי בחיפה, שהיא עיר שקרסה, ויצא לי לגור בארצות הברית בשליחות ההיי טק ונחשפתי לנושא של תכנון ירוק. כשחזרתי משם זה הפך לתחביב שלי, קראתי הרבה בנושא עד שהחלטתי במקום לקרוא, לעשות מזה קריירה, וככה התגלגלנו. זו קריירה שנייה שלי, וכשעזבתי את ההיי טק ידעתי שאלך לאקדמיה או לעיתונות".

בסופו של דבר הוא החליט לשלב בין השניים, והיום הוא דוקטורנט בחוג לגיאוגרפיה וגם בלוגר פעיל: "היום אני לגמרי בתוך התחום הזה. אני פוגש אנשי מקצוע ומגיע לפורומים שאפשר להזיז דרכם דברים. הקול שלי ברור יותר עכשיו.

בעקבות הבלוג אני מקבל גם המון טלפונים מאנשים שמנהלים מאבקים. זה גוזל לי יותר מדי זמן, אז אני לא יכול להיענות לכולם. היום אני מעורב בשתי עמותות שעוסקות בזה - 'תחבורה היום ומחר' ו'מרחב - ניו אורבניזם'. גם ברמה האישית אני משתדל מאוד. אני כמעט לא משתמש ברכב, אני ממחזר, אבל זה משהו שהמון תל אביבים עושים".

לרמן לא מתרגש במיוחד מהפיכתו של נושא איכות הסביבה לנושא טרנדי, כזה שזוכה לסיקור נכבד בכלי התקשורת: "כשמדברים על ירוק, זה בעיקר סקסי. תרבות הצריכה המערבית אומרת לעצמה שהיא בסדר בכך שהיא מדברת על זה. ככה אני רואה את הדברים.

"אני לא קונה את זה כי אני חושב שהאתגר המשמעותי הוא אחר. הדברים הקטנים שעושים ביום יום זה זניח. כדי להתמודד עם המטרות האמיתיות צריך לעשות שינוי אמיתי. המפתח נמצא בתכנון עירוני שמשפיע על הצורה של המדינה. כל השאר נועד לטשטש אותנו. אתה מגיע למשפחה עם בית ענקי ושתי מכוניות, אבל הם משתמשים במים אפורים".

בשנתיים האחרונות תופס הבלוג תאוצה, ויותר ויותר אנשים נכנסים אליו מדי יום כדי לקרוא את הגיגיו ואת תובנותיו של לרמן. הממוצע היומי היום הוא 300 קוראים שונים מדי יום: "המסר עובר והמסר יגיע", אומר לרמן.

"אני יודע מי קורא את הבלוג - עיתונאים, פוליטיקאים, סטודנטים, ובעיקר אנשים צעירים. המון אנשים יוצרים אתי קשר, אז הבלוג מחזיר הרבה, אפילו שהוא גם לוקח. את השינויים עושים לאט לאט".

טיפ ירוק: "לחשוב איך אתם חווים את המעברים בין מקומות - באוטו, באופניים, ברגל או בתחבורה ציבורית - ואם אתם יכולים דרך זה לשפוט את איכות החיים שלכם".

בניהולה של דליה פרג'ון הפך מחסן הבגדים של ויצ"ו לחנות וינטאג' שיקית.

הסיפור של חנות בגדי יד שנייה של ויצ"ו שברחוב קינג ג'ורג' הוא סיפור הצלחה של אישה אחת שפשוט החליטה לעשות שינוי. עד לפני שלוש שנים נראתה הביגודית של ויצ"ו בתל אביב כמו אחיותיה ברחבי המדינה - חדר קטן, לא מזמין במיוחד, שמתנדבת יושבת בו עם כמה שקי בגדים ומוכרת אותם לעוברים ושבים. מאז עברה הביגודית מהפכה, והיום היא נראית כמו חנות וינטאג' שיקית.
 

מי שאחראית למהפכה הזו היא דליה פרג'ון, שהגיעה לוויצ"ו כמתנדבת לפני שלוש שנים, בזכות לא אחרת ממיכל אמדורסקי. "באותה תקופה הייתי מובטלת, ויום אחד ראיתי בטלוויזיה תכנית שמיכל אמדורסקי התראיינה בה", היא מספרת.

"באיזשהו שלב בריאיון היא הניחה את הרגליים על השולחן, ושאלו אותה איפה היא קנתה את המגפיים, והיא אמרה שבוויצ"ו בקינג ג'ורג'. אני התלהבתי מאוד וחיפשתי את המקום. כשהגעתי מצאתי אישה מבוגרת עמוסת שקים יושבת שם ומוכרת בגדים. מיד אחרי זה דיברתי עם ויצ"ו, אמרתי להם שאני חושבת שהחנות יכולה להיראות אחרת ושצריך למיין את הבגדים. אמרו לי 'תבואי מתי שאת רוצה ותמייני'".

פרג'ון החליטה לקחת את החנות כפרויקט אישי, ונכנסה לתוכו במלוא הכוח: "הבאתי עובדים שלי לשעבר מעבודתי כמנהלת חנות בארנה. הם עזרו לי לסדר את הבגדים, השגתי תרומות של מדפים, ובכל ערב היינו מגיעים לשם ומסדרים".

לאחר תקופה מסוימת מצאה פרג'ון עבודה אחרת, אך המשיכה להגיע לחנות כמתנדבת בזמנה הפנוי עד שלפני חצי שנה מינו אותה בוויצ"ו לנהל את החנות במשרה מלאה ובתשלום. "זה סחט ממני המון כוחות גם לעבוד וגם להתנדב שם, וכשהציעו לי את העבודה העדפתי להרוויח שכר מינימום ולעבוד בוויצ"ו מאשר במקום אחר, אומרת פרג'ון.

מאז, בניהולה של פרג'ון, התרחבה החנות, והיום מדובר בחנות בגודל מאתיים מ"ר שאינה נופלת משום חנות בגדים אחרת באיזור. "זה מקום מגניב", היא מספרת. "יש לנו פה כל סוגי הבגדים, ממשכית ועד המותגים של היום. כולם באים לפה - נערים ונערות, אימהות עם הבנות שלהן.

"פעם היו באות רק צעירות שאהבו וינטאג', היום כולם קונים פה. אני אישית התאהבתי במקום, באווירה, כל סוגי האנשים נמצאים במקום אחד, וכולם אנשים שאוהבים לתרום. הכסף שאנחנו עושים בחנות הולך כולו לאנשים בסיכון. ככה תורמים גם לנזקקים וגם לאיכות הסביבה. את הבגדים שאנחנו מקבלים שלא מתאימים למכירה אנחנו מוכרים כסמרטוטים לתעשייה. אנחנו לא זורקים כלום".

"גיליתי את עצמי בגיל 45", אומרת פרג'ון. "תמיד חשבתי שאני עושה הכול טוב, אבל איזה טוב, רק עכשיו אני מבינה דברים. היום אני באה לשוק עם שקיות, ולמדתי שמכל סמרטוט אפשר לעשות משהו. החלום שלי הוא שכל מחסני ויצ"ו יהיו כאלה, ולא כמו שזה נראה היום - שתי זקנות שממיינות בגדים על הרצפה. זה מקור הכנסה טוב לוויצ"ו".

טיפ ירוק: "לאחד זה מיותר, לאחר זה אוצר. אל תזרקו בגדים".

אם תמי צרי יכולה לגור בדירה אקולוגית במרכז תל אביב ולעשות קומפוסט, כל אחד יכול.

בשנים האחרונות, כשנושא הסביבה תופס מקום נכבד בסיקור התקשורתי וכל ילד כבר יודע להגיד את המילים "מיחזור" ו"איכות הסביבה", רובנו משתדלים לעשות את המינימום האפשרי כדי להרגיש שתרמנו מעט למען הסביבה. תמי צרי, לעומת זאת, החליטה ללכת עד הסוף, והיום האג'נדה הירוקה היא לא רק אג'נדה, בשבילה היא דרך חיים. צרי חיה בדירה אקולוגית במרכז תל אביב ומנהלת אורח חיים אקולוגי לחלוטין.
 

כבר שנתיים שצרי, בת 42, חיה בדירה שמשופצת ומתנהלת באופן אקולוגי לחלוטין - במטבח, בשימוש במים, בהפעלת מוצרי חשמל, בתחבורה ובעצם בכל תחומי החיים.

"אצלי אין דבר חד פעמי", מסבירה צרי. "כל דבר כזה הוא מוקצה. יש לי בדירה קומפוסט, וכל הזבל האורגני חוזר לאדמה ולא מזהם את הסביבה אלא הופך למשאב. במים אני לא סתם משתמשת, אלא אוספת מים להשקיית הגינה או להדחת השירותים. יש לי גינת ירק שאני מגדלת בה צמחי תבלין וירקות. מכיוון שזה לא המקור העיקרי שלי לאוכל, אני קונה גם ממגדלים אורגניים.

"לבית לא נכנסים ביצים, חלב וגבינות. אין לי מזגן בבית. כשחם אז חם. עדיף לכולנו שנרגיש את זה ולא נתעלם. בסופו של דבר יש רק כמה שבועות בקיץ, שבשעות מסוימות, חם בהם מאוד, אז מתאימים את עצמנו למזג האוויר ועובדים פחות.

"אפשר ללבוש את אותו בגד יום אחרי יום, ואני עושה את זה באופן הפגנתי. אני יודעת מה זה ללבוש בגדים חדשים בכל יום, אבל זה נחמד להירגע ולא לחשוב על בגדים כל כך הרבה. יש לי רכב בשותפות עם אדם נוסף. זה טנדר שאני משתמשת בו כשיש צורך לצאת מהעיר".

לפני כמה שנים הקימה את עץ בעיר, ארגון אקולוגי עירוני, שמטרתו לשנות את הרגלי החיים בעיר על ידי הפצת ידע. "הרגשתי שיש לי הרבה ידע ושהוא לא נגיש לאנשים. אין לי תקציבי פרסום או תמיכה מגורם רשמי, אבל לקהילה המקומית המידע הזה נגיש כרגע דרך אתר האינטרנט שלנו.

"לי לקח 16 שנים עד שירד האסימון ונוצרה לי מערכת חיים שלמה ותומכת, אז אני רוצה שגם אחרים יוכלו לעשות שינוי. זו לא צדקנות. ברגע שאני מתחילה לעשות טוב - גם לי טוב ומי שחושב שטוב לו כשיש לו מכונית גדולה ומזהמת, אז אני מרשה לי לשים על זה סימן שאלה".

טיפ ירוק: "תעשו קומפוסט".

רוני לוינסון חותר לים ולחופים נקיים יותר.

כבר ארבע שנים, מדי אביב, יוצא לדרך מסע "חותרים לחוף נקי", שמטרתו לעורר מודעות לשמירה ולהגנה על חופי הים. יזם המסע והמפיק שלו הוא רוני לוינסון, בן 45, רכז הפעילות במועדון "קיאק פור אול" בנמל יפו.
 

הרעיון למסע התחיל להתבשל בראשו של לוינסון בשנת 2005, מתוך תסכול ממקרים חוזרים ונשנים של סגירת חופים בשל הזרמת ביוב. "זה משאב טבע שניתן לנו כמעט כל השנה, ואין סיבה למנוע את זה", אומר לוינסון. "למרות זאת, בכל חורף יכולת לשמוע שחוף כזה או אחר נסגר.

"אז החלטתי לעשות את המסע הראשון, החלטנו לקחת את עצמנו וליצור מצב שיקשיבו לנו, שגם האנשים היושבים בציון יידעו שמן הראוי לשמור על הסביבה הימית. ברקע צלצלה לי ההצלחה של הפרויקט לשמירה על הפרחים המוגנים. ראיתי בזה הזדמנות לעשות משהו שאנחנו אוהבים, ולא רק לדבר".

מאז המסע הראשון הפרויקט התרחב, והיום מלבד המסע, מדובר גם בפרויקט חינוכי: "היום, כשאני מדבר על המסע זה לא רק חתירה בקיאקים. אנחנו סימנו את אוכלוסיית בני הנוער, והחלטנו לנסות להעביר דרכה את המסר. רצינו להציג בפני בני הנוער את הפעילות שלנו בים מגובה הקיאק. זה בא מתוך זה שחלקנו גם באיזשהו מקום הורים מתוסכלים ועמד לנגד עינינו אקט חינוכי. אמרנו שאולי במקום לבכות על זה שאחרים לא עושים, אנחנו נעשה".

מאז יצא אל הים המסע הראשון לפני ארבע שנים, נרשם שיפור ניכר במצב החופים בארץ, ומבחינת לוינסון לא מדובר בסיבה לעצור את הפרויקט, להפך: "מרגע שהתחלנו הרבה השתנה לטובה. היום יש מפת מצב ים, פרויקט חוף נקי, שילוט בחופים, פחי אשפה מסודרים. יש עשייה, והיום שומעים זעקה כשיש הזרמת ביוב לים. אני חושב שתרמנו לא מעט.

"אני יכול להגיד לך שפרויקט החינוך התחיל בעשרות תלמידים, והיום כבר יש אלפי תלמידים בפרויקט. נוצר תהליך של עבודה במשך כל השנה, והשיא שלו מגיע במסע.

"במפגשים עם התלמידים אנחנו מתחילים לשמוע שפה אחרת. זה נחמד לשמוע, ויכול להיות שאנחנו שותפים לשינוי השפה. אני יכול לתת דוגמה מהשבט המשפחתי הפרטי שלי, שהיום בפיקניקים הילדים באים אליי ומבקשים שקיות לאיסוף זבל, זה שינוי של השפה. אפילו הבת שלי, בת החמש, מקשקשת על זה בגן".

מלבד נושא השמירה על החופים, לוינסון מעיד שהשינוי מחלחל לחייו הפרטיים: "אני חי בתל אביב בדירת קרקע, ויש לנו רהיטי קרקע, שאני יוצר מכל מיני חפצים. אם משהו תופס לי את העין, אני לוקח ועושה מזה רהיט. אני יכול לראות שיפור גם אצל אחרים. אח שלי למשל קנה חבית כדי לרכז את המים האפורים לטובת הגינה. אני מרגיש שבזמן האחרון יש דיבור סביבתי ואווירה סביבתית".

טיפ ירוק: "תעברו לספורט שמשלב טבע ולא פוגע בו, בואו לחתור".

אורי בן צבי הופך בסטודיו שלו זבל לכורסאות טלוויזיה.

הייתם קונים שולחן לסלון שבגלגולו הקודם הספיק לבקר במזבלה עירונית? אורי בן צבי, בן 38, מעצב ובעל "סטודיו יוביקו", מאמין שכן. בסטודיו שלו בשכונת פלורנטין הוא מייצר רהיטים ממוחזרים מחומרי גלם שהוא מוצא במזבלות ובפחי אשפה. כל כיסא שבור, מגירה ישנה או שריד של פסנתר כנף הופכים תחת ידיו לשידה אופנתית או לכיסא בעיצוב ייחודי.

בן צבי עסק במשך שנים בהוראת עיצוב באוריינטציה מקיימת ובעיצוב רהיטים. לפני שנה וחצי החליט לשלב בין השניים, ולפתוח את הסטודיו שהוא מלכלך בו את הידיים, תרתי משמע, בחיפוש אחר העיצוב הנכון לזבל של אנשים אחרים.

"במחזור אי אפשר לשחק אותה מעצב מנותק מהשטח", הוא אומר. "החיפוש הוא השפה של המחזור. אנחנו מביאים חומרי גלם ממקורות של פסולת, אם זה מאתר פסולת בחולון שמשתף אתנו פעולה, או מחירייה, שגם הם משתפים פעולה. אנחנו מביאים משם כל מיני חומרי גלם - קורות, משקופים ישנים, דקים. חוץ מזה, יש עבודה קבועה עם טנדר שאוסף חומרי גלם ברחוב.

"בוא נאמר שלמצוא אותי אחרי בילוי דוהר בלילה, בחצות, בדרך לרחוב X פינת רחוב Y מחפש שריד של פסנתר כנף, זה דבר סטנדרטי. אולי סטנדרטי מדי, יש שאומרים. יש כאלה שזה לא נראה להם כמו סיום הולם לבילוי, אבל אין מה לעשות, צריך גם לדעת איך לחיות עם ג'אנקולוג".

לאחרונה , כחלק מהתרחבותו של הסטודיו, הוא עבר לייצור קצת יותר תעשייתי, עד כמה שאפשר, ולייצור של יותר מפריט אחד מכל סוג. "כדי לייצר כמה מכל פריט אני משתמש בקורות של רצפה, פרקט, וככה אני יכול ליצור לא רק אחד מכל אחד. המספר הכי גדול של פריטים שעשיתי הוא 500 קרשי חיתוך. ברהיטים לא הגעתי למספרים כאלה, אבל אני בשלב של בניית קולקציה כרגע".

אם תהיתם למה אנשים יעדיפו להחליף את השולחן שלהם מאיקאה בשולחן תוצרת חירייה, בן צבי מספר שהביקוש לרהיטים ממוחזרים דווקא נמצא במגמת עלייה. "בין שלושים לשישים אחוז מהלקוחות שלי הם אנשים בעלי מודעות לסביבה. בזמן האחרון, מכיוון שחוג הלקוחות שלי גדל, אני קצת פוגש אנשים שיש להם רתיעה קלה מרהיט שהיה פעם בחירייה, אבל הרתיעה נעלמת כשרואים את התוצרים.

"אנשים גם מגיעים אליי עם הזמנות פרטיות, או שאנשים רוצים פתרונות לחלל מסוים, ומבקשים ממני לעצב משהו בהתאם. ברור שאני יקר יותר מאיקאה, אבל השאלה היא עם מה משווים? אני תופס את עצמי כמי שמציע עיצוב גבוה, ואני חושב שהמחירים שלי לא יקרים יותר ממעצבים אחרים. צריך לקחת בחשבון שאני עובד עם הלקוח אחד על אחד".

בכפוף לעובדה שהרהיטים שהוא מעצב עשויים אך ורק מחומרי גלם ממוחזרים, האפשרות להבטיח ללקוח מוצר מסוים בהזמנה אישית מוגבלת מאוד: "לפני כמה זמן באה אליי עורכת דין שרצתה שידה. אז הסכמתי, ומיד אחרי זה פתחתי את החלון העגול בסטודיו - חלון הבקשות, שעשוי מחצי חבית, וביקשתי שיגיע אליי חומר הגלם המתאים. אין מה לעשות, אני הולך עם מה שיש לי, ומקווה שדברים יעבדו לטובתי.

"לא מזמן חבר שלי הזמין ממני שולחן לסלון, שיהיה עשוי מדלת. באותו ערב, שלושה בתים מהבית שלי, אני רואה דלת עם פורניר אלון שהפכה להיות השולחן שלו. אין ספק שזו לא משוואה רגילה. לכן אתה צריך להיות מחוייך, גמיש וגם עם קצת אמונה, אבל כן, לפעמים אתה נופל כי אין מספיק חומר גלם. בדרך כלל אני משתדל להציע ביחס ישר למה שיש לי, אבל לפעמים זה הימור".

מרגע איתור חומר הגלם ועד להסבתו לרהיט עובר בן צבי תהליך ארוך: "יש תהליך די ארוך של לשבת מול חתיכת העץ, לצייר אותה, לשאול מה היא יכולה להיות. יש איזה רעיון ראשון, אבל כמו בכל דבר ראשוני, זה דורש עוד מחשבה".

טיפ ירוק: "חמישים אחוז מהרהיטים אפשר למחזר ברמה הביתית, זו רק שאלה של זמן ורצון, ואפילו לא חייבים לרוץ לקנות אצלי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...