זה היה ביתי: התזונה של אופיר פינס התבססה בעיקר על פלאפל
חבר הכנסת אופיר פינס כותב על ביתו הראשון - מעונות האוניברסיטה העברית שאמנם כונו "הילטונים" אבל היו רחוקים מלהיות סוויטות, ומספר כיצד היה טס בחזרה לשפלה בכל יום חמישי, אל האוכל של אמא. פרוייקט מיוחד של זמן מעריב
את השיבוץ בדירות עשתה האוניברסיטה, ולפיכך לא הכרתי מראש את שלושת שותפיי. עם אחד משותפיי לחדר נרקמה חברות, ואנחנו בקשר, אם כי לא רציף, גם כיום. עם השניים האחרים היו יחסים קורקטיים.
מאחר שתחזוקת הבית וניקיונו היו באחריותנו, אחד השותפים הכין לוח מטלות מסודר, וחילק את העבודה בין השותפים, וכולנו התאמצנו לעמוד בזה, כל אחד לפי יכולותיו וכישוריו. אני ממש לא מה שקרוי הנדי מן, ולכן תרמתי בדברים אחרים.
אף שהמעונות כונו "הילטונים", היה מדובר בדירות קטנות, צנועות וצפופות עם ריהוט מינימליסטי, אבל עם נוף מדהים של ירושלים. על פרטיות בדירה מסוג זה אין מה לדבר, והבאת אורחים הצריכה תיאום מראש בין השותפים.
מעולם לא התייחסתי למעונות כאל בית. הם היו בעבורי מקום לישון ותו לא, ולכן גם לא התאמצתי להביא לדירה דברים רבים מהבית. יתרונם היה בקרבה לקמפוס ובשכר הדירה הנמוך. במעונות היה מועדון עם טלוויזיה ששימש מרכז חברתי. אני ביקרתי בו כשהיה משחק ספורט שרציתי לראות.
מרכז החיים החברתיים בעבורי היה בקמפוס עצמו בשעות הלימודים, ובערבים כשיצאנו לבלות. בכל יום חמישי בצהריים הייתי טס חזרה הביתה לראשון לציון -
השבת היחידה שנשארתי בה במעונות בירושלים הייתה בגלל שלג כבד שירד וכיסה את העיר ומנע יציאה ממנה, אבל המראה המדהים של ירושלים המושלגת חרות בזיכרוני.
תקופת המגורים הראשונה מחוץ לבית דווקא זכורה לי לטוב. למדתי שאני יכול להסתדר בכוחות עצמי, לנקות, לסדר, לחיות עם אחרים ואפילו לבשל (בקטנה), אף שהארוחות שלי התבססו בעיקר על הפלאפל הידוע שהיה ממוקם בצמידות למעונות וריחו הגיע למרחוק.
במעונות אולי לא התאהבתי, אבל בירושלים כן. ולאחר תום לימודיי, משנישאתי, המשכתי להתגורר בה כעשרים שנה, כעשור בשכונת גילה, ומאוחר יותר בשכונת רמות. בסך הכול נעים להיזכר בתקופה הזו, ואני מניח שבעתיד הלא רחוק הבן שלי, שלא מזמן השתחרר מהצבא, ובתי, שבקרוב מתחיילת, יעברו חוויות דומות של יציאה מהבית.
הכותב הוא חבר כנסת מסיעת העבודה, יליד ראשון לציון. בעבר כיהן כשר הפנים וכשר המדע, התרבות והספורט.
נא להמתין לטעינת התגובות
